א וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃ ב וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ ג וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ ד וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃ ה וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃ ו וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ ז וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ ח וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ ט וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃ י וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃ יא וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ יב וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃ יג וַֽ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ יד וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃ טו וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃ טז צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יז כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא (הַיְצֵ֣א) אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ יט כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃ כ וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ כא וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ כב עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ז:
וישלח את העורב. יש התעוררות ורמז לגלגול האדם כדעת חז"ל באלו ד' שלוחים, וישלח את העורב רמז על הגוף שהוא ערבון שלא יחטיא הנפש ולא יטמאה ולא ילכלכה בחטאים ובעונות, ולזה ערב כתיב. ויצא יצוא ושוב רמז על פעמים שלש עם גבר, ויצא א', יצוא ב', ושוב ג', ובראשון אמר ויצא וי צא שאומר הגוף לנשמה וי צא ממני, שאני מלוכלך מטונף מהעבירות ומהעונות, יצוא פעם ב' שנתקן מעט לא אמר וי, פעם ג' אמר ושוב שיש לה יישוב כמו בשובה ונחת, זהו דרך כלל. ודרך פרט וישלח את היונה היא הנפש שהיא מאונה, ועליה נאמר לא תונו איש את עמיתו עם שאתו לרמוז על הנפש, ובראשון אמר ולא מצאה היונה מנוח, וייחל עוד שבעת ימים זה תקון שני שבעת ימים הם שבעים שנה ר"ל שב עם שאומר לנפש שב עם הגוף שהוא הולך אחר הזמן והשנוי והמנין, והנשמה עולה למעלה למקום שאין שם מנין שנים אלא אריכות ימים כי הוא יום ארוך שאין אחריו לילה, ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה, לעת ערב שעדיין לא העריב שמשה לא ערב לה עדיין העריבות והמתיקות, לפי שעלה זית שעדיין יש לה מרירות, טרף בפיה מטרפה ומזונה לא נתעכל, בפי"ה בא"ת ב"ש שומ"ץ, שיש עדיין שם שום שמץ פגול בה, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, זה תקון שלישי שאינה צריכה עוד לגוף לשוב אליו שחל עליו שמו ית', לזה אמר ויי חל, ו' ב' יודי"ן, שהוא כ"ו חל עליו, שכל הגלגולים הם לתקן הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל והיא נקראת הוי"ה בערך אותו חלק, וייחל סודו ה"ס ע"ה, שצריך להעלים דבר זה, ולזה אמר הס כל בשר שהוא הגוף הם, יונה ע"ה סודה גלגול, ובערב שהוא רמז על הגוף כמו שאמר שהוא ערב לערבות אמר ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים עד שיכלה כל לכלוך הגוף, וזהו עד יבשת המים שאין להם לא מתיקות ולא ערבות, אז תנוח ותכנס לשבת ליום מנוחה, יבשת שבתי שבת שלה, יבשת גימ' קבי שש, קבי שהוא הגוף שש ושמח, אם בק"י אתה ביחוד ברכה קדושה:
פסוק ז:
עוד יש כאן רמז לגלותן של ישראל שנקראו יונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע, והם הונו עצמם שגרמו גלות ראשון ושני, ועל גלות ראשון רמז וישלח את היונה מאתו שנא' שלח מעל פני ויצאו, לראות הקלו המים הקלו המים הזידונים רמז על גלות בבל, ולא מצאה היונה מנוח כו' ותשב אליו עשתה תשובה ושבה אליו בכל לבה, אל התיבה זה מקדש בית ראשון, וישלח ידו ויקחה שידו פשוטה לקבל שבים. וייחל עוד שבעת ימים אחרים הם ע' שמיטות של בנין בית ראשון, ויוסף שלח את היונה שלחה גם כן, ותבא אליו לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שעשו תשובה, אבל לא עשו אותה תשובה שלימה ולזה חסר בית שני ה' דברים, ומרוב רחמנותו של הקב"ה קבלם, וייחל עוד נכתבו בב' יודי"ן לומר שישב בית שני עשר שנים יותר על בית ראשון עד שנחרב, וישלח את היונה זה גלות אחרון שאנו בו, ולא יספה שוב אליו עוד מעצמה עד שישיבנה הקב"ה ויאמר לה קומי שבי ירושלים, כמו שאז"ל על פסוק נפלה ולא תוסיף קום אז"ל נפלה ולא תוסיף קום מעצמה עד שהקב"ה יקימנה ויאמר לה קומי שבי ירושלים:
פסוק כא:
כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אז"ל. מיום שננער מבטן אמו, דרשו כן לפי שמלת מנעוריו מנעריו כתיב חסר ותמצא בט' חדשים ר"ע ימים, אבל משה שהיה בן ז' חדשים נאמר בו ותרא אותו כי טוב הוא ואין בו רע שלא ישב ר"ע ימים: