ויזכר אלקים את נח. שזן ופרנס כל שנים עשר חדש בתיבה.וישכו המים. מכאן שרותחין היו כמו ״וחמת המלך שככה״. ויסכרו מעינת תהום. פרש״י נשתיירו מהן לצורך העולם כמו חמי טבריא. וא״ת למאן דאמר לא ירד מבול לארץ ישראל מהיכן באו חמי טבריה לשם והלא מא״י היא, אלא י״ל יש מעינות תהום בכל העולם וכתיב נבקעו כל מעינות תהום ואף בארץ ישראל משמע ומשם נשארו חמי טבריא.ויסכרו מעינת וגו'. אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא אחר ויהי המבול ארבעים וגו׳ היה לו לכתוב ויסכרו מעינת ואחריו ויגברו המים וגו', אלא רצה הכתוב לסדר ולחבר כל עניני גרמת חסרון המים.ויחסרו המים פירש רש״י מקצה חמשים ומאת יום התחילו המים לחסור והוא בא׳ בסיון כיצד בכ״ח בכסלו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסלו וכו׳ אלמא סבירא ליה האידנא לפרש״י דיום כ״ח בכסלו אינו ממנין המ׳ יום של ירידת גשמים אלא הרי הוא ממנין החמשים ומאת יום של תגבורת המים, ולמעלה גבי ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום סבירא ליה לפרש״י דיום כ״ח דכסליו הרי הוא ממנין הארבעים יום של ירידת גשמים שפירש רש״י - אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתיב בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו וגו׳ נמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסליו, לפיכך נכון לשקול דעתו של פרש״י הכי - אין יום ראשון מן המנין - אין ענין יום ראשון של ארבעים יום של ירידת גשמים שהוא י״ז במרחשון מן ענין מנינן של אחרים, שהרי האחרים לילותיהן עמהן וזה אין לילו עמו ומכל מקום הרי הוא ממנין הארבעים יום של ירידת גשמים, ובסדר הזה תמצאם ליישב פרש״י, יום י״ז במרחשון היה ראשון לארבעים יום של ירידת גשמים ואין לילו עמו וי״ב שנשארו ממרחשון וכ״ז מכסלו שלילותיהן היו עמהם וליל כ״ח בכסלו להשלים יום י״ז במרחשון שלא היה לילו עמו הרי לך ארבעים יום שלמים מעלות השחר של י״ז במרחשון עד עלות השחר של כ״ח בכסלו וכן כתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, אבל החמשים ומאת יום של תגבורת גשמים אין צורך למנותם שלמים הלילות עם הימים שהרי כתיב מקצה חמשים ומאת יום כלומר מעלות השחר של כ״ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון. ואם תרצה למנות החמשים ומאת יום שלמים הלילות עם הימים תמנה אותם מעלות השחר של כ״ח בכסלו עד עלות השחר של אחד בסיון ויהיו חמשים ומאת יום וחמשים ומאת לילות שלמים. ואם לחשך אדם על פרש״י מי הזקיקו למנות ליל כ״ח בכסלו מן הארבעים יום של ירידת גשמים והיום מן החמשים ומאת יום דמאי איכפת ליה אם היום נמנה עם לילו מן הארבעים יום אכתי יהא סיון שביעי להפסקה אלא היינו טעמא אם תמנהו מן הארבעים יום לא תמצא ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש אלא בי״ח לחדש, כיצד שני ימים מכסלו וקמ״ז מטבת שבט אדר ניסן אייר ואחד מסיון הרי ק״נ יום כלים לסוף יום אחד בסיון, למחר התחילו המים לחסור ד׳ אמות לי״ו יום וכשכלו הי״ו יום משהתחילו המים לחסור א״כ נחה התיבה בי״ח לחדש וכתיב ותנח התיבה בשבעה עשר לחדש, לא תמצא בראשון באחד לחדש חרבו המים כיצד בשני בסיון התחילו המים לחסור ומשם תמנה ששים יום לחסרון החמש עשרה אמה של המים לכשנראו ראשי ההרים ומשם ששים יום עוד עד שלוח אחרונה של היונה ותמצא שהם כלים בשלשה בתשרי וכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים.בחדש השביעי הוא סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחילו בו הגשמים, כך פרש״י, וא״ת הרי שנת המבול מעוברת היתה כיצד קים לן מבריאת עולם עד המבול אלף ותרנ״ו שנה צא וחשוב שנות המחזורים ותמצא שנת אלף ותרנ״ו שלישית למחזור א״כ סיון שמיני לכסלו ואב עשתי עשר למרחשון, לפיכך י״מ שהמבול התחיל אחר אלף ותרנ״ו, ד״א מנין אלף ותרנ״ו התחיל למנות משנת תוהו ואז היתה שנת המבול פשוטה. ד״א שנת המבול לא עלתה במנין שאר השנים זו דברי ר׳ יהודה א״ל ר׳ נחמיה אע״פ שאינה עולה מן המנין עולה היא בתקופות ובחשבונות.ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום. פרש״י מכאן אתה למד כמה היתה התבה משוקעת במים וכו׳ וא״ת הרי קים לן שבראש חדש אב נראו ראשי ההרים ובראש חדש תשרי חזרו המים לסדרן ראשון כדכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ הרי שחסרו בס׳ יום הללו כל גובה ההרים ודבר גלוי הוא שיש הרים גבוהים יותר מט״ו אמה הרי שחסרו יותר מאמה לד׳ ימים, ואין לתרץ כיון שהתחילו לחסור חסרו הרבה אם כן לא תוכיח שיקוע התיבה במים אחת עשרה אמה, אלא י״ל שההרים ממעטים הרבה מחללו של עולם לפיכך חסרו כל גבהות של הרים בששים יום אבל למעלה מן ההרים חללו של עולם שוה ומשם ולמעלה חסרו אמה לכל ד׳ ימים כמו שפרש״י וראיה לדבר שלא מצינו לשון חסרון, כתיב: משנראו ראשי ההרים, למדך שאינו חשוב חסרון פשוט. ועוד פרש״י ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון כלומר אין זה שביעי אלא אייר ואם כן איך תפרש ותנח התיבה באייר בחדש השביעי לירידה בי״ז יום לחדש הרי עדיין לא כלתה תגבורת המים כמו שאמרנו שלא כלו המ׳ יום של גשמים וק״נ של תגבורת עד א׳ בסיון. והוא הסדר של כל ימות שנת המבול לשיטת רש״י נ״ע. בחדש השביעי הוא מרחשון דקיימא לן במסכת ר״ה ובסדר עולם חכמים אומרים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופה בשבעה עשר יום לחדש, נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת וגו', ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה מעלות השחר של י״ז במרחשון עד עלות השחר של כ״ח בכסלו ויהי המבול ארבעים יום וגו', ויסכרו מעינת תהום וגו', ויגברו המים, ותלך התבה על פני המים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום מעלות השחר של כ״ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון מיד ויזכור אלקים את נח ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום כלומר התחילו לחסור בסוף חמשים ומאת יום הללו שכלו באחד בסיון, ותנח התבה בחדש השביעי בסיון שביעי לפסיקת הגשמים בי״ז יום לחדש, והמים היו הלוך וחסור מבאחד בסיון עד אב החדש העשירי לירידת הגשמים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים כלומר החמש עשרה אמה שגברו המים על ההרים חסרו מבאחד בסיון עד אחד באב לארבעת ימים חסרו אמה ויהי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים וכלו בעשרה באלול באותו יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב וגו', ויחל שבעת ימים כמו שפרש״י, וישלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו וגו׳ ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מאתו. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שלקחתו בזיתים שבראשי ההרים. וי״א מהר המשחה הביאתו דלא טפת ארעא דישראל במבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, מיד ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים וגו', ובמרחשון בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. יש תוהים על פרש״י מי דחקו לפרש מקץ ארבעים יום דהיינו משנראו ראשי ההרים אם כן למה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה הרי יש ארבעים ושבעה ימים משנראו ראשי ההרים עד שנשתלחה היונה והיתה יכולה לנוח על גבי כמה הרים. ויש דוחים זה בקש ואומרים שלא נתגלו פני הבקעה, אין זה מנוח, ומשקול הדעת י״ל שדעתו של פרש״י היה לומר שכל הפרשה כולה על הסדר נאמרה ומה שלא יספה היונה שוב אליו עוד כשנשתלחה באחרונה היינו באחד בתשרי כשחרבו המים. יש מתחילין למנות החמשים ומאת יום מי״ז במרחשון וכוללים בהן המ׳ יום של ירידת גשמים ומונין בחדש השביעי לירידה כמו שאנו מונים עשירי לירידה וה״ק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, שיש מט״ז במרחשון עד עשרים בניסן ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שכלים בעשרים בניסן ובאותו יום התחילו לחסור ותנח התבה באייר בחדש השביעי לירידה בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וחסרו הט״ו אמה שעל ראשי ההרים בצ״ה ימים שיש מעשרים בניסן עד א׳ באב אמה לששה ימים וחצי. וי״מ סוף פרשה זו אחר שטת סדר עולם ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז מיד ויפתח נח את חלון התבה וגו׳ וישלח את הערב וגו', וייחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב הלכה וישבה לה על ההרים אותו היום ראש חדש אב היה כדכתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זהו אב דעשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסלו שבו פסקו הגשמים דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד להיכן הלכה הרי אתה רוצה לומר לא נראו ראשי ההרים עד אחד באלול ואל תתמה על מקרא זה של והמים היו הלוך וחסור וגו׳ לומר איך נקבע קודם שליחות היונה אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מבאחד בסיון עד שנחה התבה הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים ומבאחד באב עד אחד בתשרי חרבו המים וכן כתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים, ובחדש השני בשבעה עשר יום לחדש יבשה הארץ.וישלח את הערב לפי שדרכו לאכול נבלות ואם קלו המים ימצא מתי מבול מושלכים על פני שפת המים. אין להקשות איך שלחו הרי אין אורה בעולם הא ליתא דאע״ג דלא שמשו מזלות דהיינו חמה ולבנה וכוכבים ולא ניכר בין יום ובין לילה מיהא אורה הוה וראיה לדבר נראו ראשי ההרים, ועוד איכא דאמרי בב״ר ששימשו אלא שלא היה רישומן ניכר, מ״מ חז״ק היאך היה יודע נח במבול להבחין בין יום ובין לילה.ויצא יצוא ושוב אמר ר״ל תשובה נצחת השיבו העורב לנח אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני שצוה לקחת מן הטהורים שבעה שבעה ומן הטמאים שנים שנים ואתה שנאתני שהנחת את השבעה ושגרת משנינו ולפיכך ויצא יצוא ושוב.וישלח פטרו לדרכו, ולכך הוא דגש, וכל שליחות לחזור רפי.וידע נח כי קלו המים על ששהתה לבא עד הערב ולמ״ד לא ירד מבול לארץ ישראל היאך ידע נח בהבאת העלה שקלו המים היה לו לספק שמא מא״י הביאתו או שמא צפה על פני המים לקחתו, אלא י״ל ניכר היה שלא הביאתו ממקום רחוק שהרי טרף כתיב לשון חטיפה שחטפתו מן האילן וחטיפתו מעידה עליו שאילו מצאתו על פני המים כדרך שאר עלין שנושרין מן האילן על ידי רוח לא היה טרוף אלא שלם וכן התרגום מוכיח תביר מחת בפומה.ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש מכאן דיום אחד בשנה קרוי שנה, פי׳ אחר בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש אייר בחדש השני בי״ז לחדש נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו׳ ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה שהם י״ג מאייר וכ״ז בסיון ובכ״ח פסקו, לפי פי׳ זה קרו לניסן ראשון אחר פשוטו של מקרא וכן כל האחרים וכל החדשים חדשי החמה בני שלשים יום הם.וידבר אלקים אל נח לאמר דבר אל נח כדי לאמר לו כפל לשון הוא בכל מקום וכן וידבר ה׳ אל משה לאמר ואחד שבפרשת שמיני מוכיח וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אליהם, לאמר למשה ולאהרן ומה אמר אליהם דברו אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו וגו'. צא מן התבה אתה ואשתך. והוא לא עשה כן אלא ויצא נח ובניו. פליגי ביה רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר לפי שעבר על ציווי תשמיש נתבזה ונסתרס מדה כנגד מדה, וחד אמר לפי שהוסיף על ציווי זכה הוא ובניו לדבר כדכתיב ויאמר אלקים אל נח ואל בניו לאמר.הוצא אתך היצא קרי.ויצא נח ובניו י״מ אע״פ שהותרו בתשמיש כשיצאו מונה אותם על הסדר שהיו שם. תנו רבנן שלשה שימשו בתיבה: כלב ועורב וחם, וכולם לקו: כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו.ויעל עלת כדרך יורדי הים באניות כדכתיב ויזבחו זבחי תודה, גם זה שעמד בצער גדול והעולם אבד והוא נמלט.[ויעל עלת העלה עולות]. במזבח המבורר הוא שהקריבו עליו אדם קין והבל.ויאמר ה׳ אל לבו. בתחלה נתעצב אל לבו, מעכשיו שקבל הקרבנות אמר אל לבו לא אוסיף, לפי הפשט חד קאי אהאדמה ואידך קאי אבעלי חיים. וראיה לדבר שכנגדו מצינו בברית הבטחון ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול לשחת.כי יצר לב האדם רע מנעריו מחמת נעוריו וילדותו הוא חוטא ויצר לבו רע ואין לי מעתה להנקם ממנו כאשר עשיתי.עד כל ימי הארץ ברית אינה כרותה אלא עד שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה.זרע וקציר וקר וחם פרש״י חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף וכו׳ בב״מ. חז״ק דאמרינן בב״מ פרק המקבל חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קור חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ חצי אב אלול וחצי תשרי חום.[לא ישבתו לא יפסיקו].
