רש"י רוח תנחומין והנחה עברה לפניו. לשון הרג"א וההעברה אינו פועל ניגוב המים והוי למכתב וישב רוח שכאשר הרוח נושב הוא מיישב המי' לא ההעברה ממקום למקום עכ"ל אבל אינו נכון דמ"ש דהא עינינו רואות שהעברת רוח בעלמא מנגבת ומייבשת והנה שכח הרב ורוח עברה ותטהרה הרי העברת הרוח עושה פעולות פיזר העננים בהעבר' בעלמא ואם כן ה"ה ניגוב דמ"ש (ועיין ברא"ם שמיישב דברי רש"י).
פסוק ה:
לשון הג"א שהרי לאחר ב' חדשים משנחה התיבה היו נראים ראשי ההרים כו' עכ"ל טעות נפל בפומיה או לא דק שהרי אם עשירי עשירי לירידה והוא אב אין בין נחה התיבה לראיית ראשי ההרים רק חדש וחצי פחות ב' ימים ואם עשירי עשירי להפסקה והוא אלול הרי יש בין נחה המים לראיית ראשי ההרים ב' חדשים וי"ב יום וא"כ כל הדיבור הזה בשגגה יצא מלפניו וטעות הוא כי על כל פנים לא יהיה ס' יום מיום שנחה התיבה עד שנראו ראשי ההרים אחר שלא נחה התיבה באחד לחודש וראיית ההרים לא היה אלא באחד לחדש והרי שגגה גדולה היא בפיו ואולי כדניים ושכיב אמר הא מילתא:
פסוק ו:
רש"י את חלון התיבה אשר עשה לצוהר נ"ל דה"פ דקשה לרש"י אשר עשה למה ליפשיטא שעשאו שהרי עשה כל התיבה כדכתיב ויעש נח שפירושו זהו בניין התיבה לכך אמר רש"י שלשון עשה משמע מעצמו כלומר שזה החלון עשה נח מעצמו שלא היה בכלל מה שצוה עליו הש"י לא בכלל צהר תעשה לתיבה אפי' למ"ד צהר חלון ולא בכלל ופתח התיבה בצדה תשים רק עשאהו מעצמו להיות לו לצוהר כשירצה לפותחו לפעמים להביט בו לחוץ לאור החמה או להכניס בו לפעמים מעט אור החמה כשיצטרך ואינו לא הצהר ולא הפתח שנצטוה עליהם ולכך סיים ואמר ולא זה פתח התיבה כו' כלומר ולא נכלל זה בכלל ופתח התיבה בצדה תשים ולא הוצרך לומר ולא זה הצהר שא"ל צהר תעשה לתיבה כו' דלמ"ד אבן טוב פשיטא שאינו בכללו וכבר הורה רש"י שמסופק בו אם הוא חלון או אם הוא אבן טוב וגם אם הוא חלון הרי כבר אמר הכתוב אשר עשה מעצמו וממילא ידעינן שהוא חלון אחר שלא צווה עליו ואולי לא עשה זה החלון מתחלה קודם שנכנס לתיבה שהש"י צוה לו שלא יעשה אלא חלון אחד מפני הגשמים למ"ד צוהר חלון אלא אחר שידע נח שפסקו הגשמים בהיותו בתיבה עשה לו גם זה החלון במקום שהיה צריך לו להאיר יותר ותדע שהרי למ"ד אבן טוב ע"כ צריך אתה לומר שעשה נח זה החלון בלא ציווי הש"י והיכן הורשה בו אם לא שעשאו אחר שידע שפסקו הגשמים:
פסוק ז:
רש"י שהיה חושדו על בת זוגו מתמיהין העולם היאך שייך לומר היה חושדו שהוא דבר שאי אפשר ונ"ל שכך הם הדברים שהעורב היה חושד את נח ששלחו מפני שרוצה להרביע על בת זוגו מין אחר ומתוך החשד ש"מ שהוא היה משמש בתיבה וחשב כמו שהוא היה משמש כך היו כל המינים משמשין בתיבה והשיב לו נח שהרי אפי מה שהוא מותר לי להרביע שלא בזמן המבול כגון מין על מינו אסור לי להרביע עכשיו בתיבה מה שאסור לי להרביע שלא בזמן המבול כגון מין על שאינו מינו לא כ"ש. ואפשר שגם דעת הרג"א כן הוא אלא שגמגם בלשונו. לשון הג"א ק' למה לא היה העורב מוכן לשליחות נח כו' והשיב מפני שלא איש בשורה טובה הוא אם בישר שקלו המים ע"כ כוונת דבריו ונ"ל שאינם נכונים כי אדרבה מפני שלא איש בשורה טובה הוא היה לו להיות מוכן לשליחות זה יותר שאעפ"י שכוונת נח היה שיבשר לו טובה שקלו המים הרי האמת היה באותה זמן שלא היה יכול לבשר טוב שהרי אפי' בשילוח היונה שהיה ז' ימים אחר זה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ק"ו עכשיו ואם כן אפי' אם הלך לא היה יכול לבשר טוב רק רע ויותר טוב היה לו להיות מוכן לשליחות זה שהרי מגלגלין חובה ע"י חייב אלא שהאמת הוא שאינו קושיא כי הוא ית' יודע את מי ישלח בזמן המוכן בטבעו כי פעם ישלח מלאך ופעם בעל חי כגון דג דיונה וכה"ג ואין דרך לשאול למה שלח זה ולא זה כי הוא היודע ב"ה:
פסוק ח:
רש"י וישלח אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוח כו': פירש מדכתיב וישלח בשוא תחת היו"ד ובפתחתחת השי"ן שהוא לשון כבד ולא כתב וישלח בחירי"ק תחת היו"ד ושב"א תחת השי"ן בלשון קל הר"ן ז"ל הקשה על זה מדכתוב וישלח את אחיו וילכו שהוא לשון כבד והוא שליחות כדמשמע שם נ"ל שלא דק שאין לשון כבד מורה אלא על חוזק הפעולה והתם אע"ג שהכוונה לשליחות החוזרת מ"מ כתב לשון כבד להורות שצוה להם שיעשה פעולתם בחוזק ולא בעצלה כלומר שילכו בזריזות וישובו מהר מה שאין שייך לפרש כן כאן שהרי היונה אינה בת דעת שיצוה עליה שתשוב מהרה לכך פי' שהוא לשון שילוח כוונתו שלא תשוב שזהו גם כן שליחות בפעולה חזקה ועוד י"ל שפירש"י כאן כן מפני דכתיב בתרי' מאתו שפירושו שלחה מאתו שלא תשוב אליו ולא תהיה עוד אתו ולפי זה מיושב למה לא פרשי' כן למעלה על וישלח את העורב דהתם לא כתיב מאתו אעפ"י שיש בזה דרש אין מקרא יוצא מידי פשוטו נ"ל:
פסוק יא:
רש"י ודרשו ובפיה לשון מאמר אמרה יהיו מזונותי מרורין כו' עד כאן לשונו וטען עליו הרמב"ן וז"ל מדרשם באגדה לא שיעשו בפיה לשון מאמר כלל אבל מדרשם מפני שהביא העלה הזה כי אם נאמר שאירע כן לא אל חנם פירש אותו הכתוב כי היה לו לומר והנה עלה טרף בפיה והזית אינו מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לאורך דליותיו ולכך אמרו כי היה בזה רמז כו' ומביא לשון ב"ר שאמרו אלא רמז רמזה לו כו' עכ"ל ואני אומר שאין כאן טענה על רש"י כלל ומניה וביה יש לשדות ביה נרגא וזה כי גם מה שאמר רש"י אמרה יהא מזונותי כו' אינו ר"ל שאמרה לו מאמר ממש שהרי אין לה כח הדיבור אלא ר"ל גם כן רמז רמזה לו כי אמרה לו לשון מחשבה הוא כלומר רמזה לו מחשבתה אבל לא שיהיה הרמז במלת זית כי אדרבא הכתוב צריך לפרש שהיה זית משום עיקר השליחות כי מפני שהזית אינו מאילנות הגבוהים רק מן נמוכים בו ידע נח שקלו המים מן הארץ שאם היתה מביאה לו עלה מאילן אחר עדיין לא היה יודע אם קלו המים דשמא הוא מאילן גבוה שגבהו יותר מחמש עשרה אמה ועומד על הר גבוה ולא כסהו המים מעולם לכך צריך הכתוב לפרש שהביאה לו עלה מן האילנות הנמוכים ובו ידע נח שקלו המים מן הארץ. לכך אמר רש"י שמה שאחז"ל רמז רמזה לו לקחו זה ממלת בפיה שהיה לו לומר והנה עלה זית טרף עמה מה צריך לומר בפיה מה לי אם הביאתו בין רגליה או בין כנפיה או בפיה בכל מקום שהביאתו היה הסימן אלא וודאי פירש בפיה ר"ל במאמר' ובמחשבתה ומפני שיש להקשות ומהיכן ידע נח מחשבתה שמא יאמר המעשה כך היה שטרפה אותו בפיה וכך הביאה אותו לכך הוצרכו לומר שטרף אינו לשון טריפה וחטיפה אלא לשון מזון ובזה רמזה לנח במה שהביאה מזונותיה עמה לתיבה שלא לצורך שהרי היו לה מזונות הרבה בתיבת נח ומה היתה צריכה להביאה עמה למה לא אכלתו בדרך אלא רמז רמזה לו כו' אבל אם לא הי' טרף לשון מזונות לא היתה כאן קושי' למה לא אכלתו שמא מפני שאין זה מזונותי' מפני שאין מטבעה לאכלה לכך דרשו טרף לשון מזון לומר שגם עלה זו אחד ממזונותיה ע"י הדחק הוא אלא שהיא מרה ואינה מתוקה אבל ס"ל לרש"י שמעולם לא נתעוררו רז"ל על דרש זה אלא ע"י מלת בפיה שהיא מיותרת בעיניהם שהיה לו לומר עמה ודרשוהו לשון מאמר וע"י כן הוצרכו לפרש טרף לשון מזון דבלאו הכי היינו אומרים שהוא לשון חטיפה נ"ל הרא"ם והרג"א כתבו מה שכתבו אבל נ"ל ששניהם גם הרמב"ן ז"ל לא דקדקו פה בעומק דעת רש"י ז"ל:
פסוק יז:
רש"י מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בת"ה מקשין מה היה צריך להגיד לנח שהרי ראה ויודע. הרג"א תירץ מה שתירץ אבל נ"ל שאין זה קושיא דה"ק מגיד שנאסרו כו' כלומר אעפ"י שידע נח שמא חשב שכך נשתנו טבען בתיבה מאויר התיבה כמו שקודם המבול נשתנו טבען שהשחיתו דרכן שאין טבע הבהמות כך כן בתיבה נשתנו טבען ולא משום שנאסרו אבל עכשיו שאמר לנח היצא וגומר ושרצו קשה לרש"י מה היה צריך לומר ושרצו וגומר פשיטא ושרצו שהרי משום כך השאירום במבול כדי להחיות זרע אחר המבול כמו שאמר לו בפירש אלא כך אמר לו מעכשיו יהיה מותר להם התשמיש מפני שכבר אסרתי עליהם ודבר הנאסר במניין צריך מניין להתירו כדאשכחן גבי מתן תורה שובו לכם לאהליכם ולא שנשתנה טבען בתיבה אלא משום האיסור פירשו:
פסוק כ:
רש"י אמר לא צוה לו הקב"ה להכניס מאלו ז' אלא כדי להקרי' מהם קרבן הרא"ם דחק בקושיות רש"י מי דחקו לפר' כן והעל' שלא כיון רש"י בזה אלא מנא ידע שצריך להקריב קרבן כו' ע"כ אבל נ"ל שדבריו אינם נכונים חדא שהרי כבר הוכיח למעלה שלמד נח תורה וא"כ ודאי ידע סוד הקרבן ואף אם לא נצטווה הא וודאי ידע נח שאדם ובניו הקריבו קרבן בלא ציווי ולמה יגרע הוא ועוד במה שהוא התעורר עליו בעצמו לפי דבריו על פסוק ויעל עולות היה לו לרש"י לפרש זה או על ויבן מזבח לכך נ"ל אדרבה על פסוק ויקח נח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות וגומר קשה לרש"י אחר שידעינן שלמד נח תורה מי התיר לו להביא קרבן מכל הבהמה ומכל העוף ומשמ' בכל הפרש' שאף חיות הטהור' בכלל הבהמות הטהורות והרי לא התירה התורה לקרבן אלא שור או כשב או עז ומן העופות לא התירה אלא תורים ובני יונה והוא הקריב מן החיות ומכל העופות וי"ל ומי התיר לו זה ועל זה אמר רש"י אמר נח לא צוה לי הקב"ה כו':