וישלח את העורב. לראות אם יבש האויר אחר שנראו ראשי ההרים באופן שיוכל העורב לסבלו:
פסוק ז:
ויצא יצוא ושוב. שלא יכול לסבלו:
פסוק ח:
וישלח את היונה. כל מין היונה שהיו שבעה שבעה.
פסוק ח:
לראות הקלו. שאם הקלו תקנן בהרים ובמגדלים כמנהגה:
פסוק ט:
כי מים על פני כל הארץ. גם בראשי ההרים הנראים היה לחות רב באופן שגם שם לא מצאה מנוח לכף רגלה:
פסוק יג:
ויסר נח את מכסה התבה. חשב שכבר יבש לחות האויר המותריי:
פסוק יג:
והנה חרבו פני האדמה. אבל לא יבשו באופן שיוכל לצאת:
פסוק כא:
את ריח הניחח. שהי' אז ראוי להקרבה:
פסוק כא:
ויאמר ה' אל לבו. שלא גלה לנח ולבניו עד שקבלו מצותיו והקים ברית:
פסוק כא:
כי יצר לב האדם רע. כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריה' כבראשונה באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו:
פסוק כב:
עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא ישבותו מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול. וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום ובנטיתו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ובזה היה אז תמיד עת האביב ובו היה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישיב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז ויהיה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם כמו שהיה קודם המבול כאמרו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל וזה רצה באמרו מוצאי בקר וערב תרנין: