בתוך התיבה (ב)

בפרק הקודם למדנו על שני גלי המים הראשונים שהתחוללו במהלך השהיה של נח בתיבה ומנו, הראשון - ארבעים יום ולילה, והשני - מאה וחמישים יום.

הגל השלישי התאפיין בתהליך רגיעה איטי שנמשך כשישה חדשים (מאה ושמונים יום), ובסופו יבשה הארץ - "וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב... וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י... יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃"(ג,יד).

אפשר שמניין הימים רומז לחיי האדם הפרטי ולבניין הטבע העולמי. ידוע כי ארבעים יום הם מניין הימים של יצירת הוולד וכן מניין ימי קבלת התורה, שעניין שניהם הוא הופעת הנשמה בחיי החומר. אולי ניתן לומר כי מאה וחמישים יום מכוונים כנגד חמשת חודשי החורף,  הם מכינים הגשם והקור את הופעת פירות הקיץ, כאשר מאה ושמונים יום הם משך הזמן הנדרש לשם הבשלת פריים ולקיטתם. לאור זאת, מתברר שבעצם תהליכי השחתת הארץ והדרים עליה הונחו יסודות בניינם העתידי של האדם (נח ובניו) ושל האדמה (עולם הטבע).

בתיאור השלב הזה, בטרם יֵצְאוּ נח ומשפחתו מן התיבה ויתחילו בבניינו של העולם החדש, שולחת לנו התורה רמזים המציינים את הקשר בין בריאת העולם הראשונה לבריאה המתחדשת. במעשה הבריאה הראשונה נזכר כי עוד קודם הופעת האור "וְר֣וּחַ אֱ-לֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃"(בראשית א ב) ומגנה על המציאות העוּבָּרִית מפני החושך אשר על פני תהום. בפרקנו מתארת התורה איך העביר א-להים רוח על הארץ "וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃"(א), כשבכך נסכרו גם מַעְיְנֹ֣ת התְּהוֹם. אפשר שהמילה "וַיָּשֹׁ֖כּוּ" רומזת גם לחושך שהיה על פני תהום במעשה בראשית.

בטרם יֵצְאוּ הכל מן התיבה על מנת לשוב ולקיים חיי טבע תקינים, נבדקה מציאות העולם על־ידי החלוצים היוצאים לפני המחנה. טבעם החייתי של חלוצים אלה מעיד על הצורך להקדים את סידור חיי הטבע לבניין חיי הרוח.

החלוץ הראשון היה העורב, עוף טמא שמדרגתו השפלה קרובה יותר להבחנה בטבע האדמה הראויה לחיים הפשוטים. אמנם העורב, החסר את רוח הטהרה, לא התמיד בשליחותו. כך התעורר הצורך בשליחות היונה, עוף טהור, שתשלים את ההכנה לחזרת האדם אל העולם. אחרי ניסיונות אחדים חוזרת היונה עם עלה הזית, המוכר לנו מפירות ארץ־ישראל, ואולי רמז יש בדבר - כי ארצנו היא שארית התקווה לקיומו הכולל של העולם.

בעקבות הצלחת היונה מקבל נח את הצו הא-להי המתיר לו לצאת אל הארץ, ובזאת מבטיח את קיומו העתידי.