תנ"ך על הפרק
בראשית ח
8
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
יְבֹשֶׁת המים
מאמרים על הפרק
"ויזכור אלקים את נח, ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה, ויעבֵר אלקים רוח על הארץ, ויָשֹכּוּ המים"
בתוך התיבה (ב)
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(סנהדרין ק"ח ב') וישלח את העורב. אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבו עורב לנח, אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני – שאמר מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים (ז' ב'), ואתה שנאתני, שאתה מניח [לשלוח] מבין שבעה ושולח ממין שנים, ואם יפגע בי שר חמה או שר צנה נמצא חסר בעולם בריה אחת בלא נתבאר בכלל מאין דרש זה, ויתכן דדריש הלשון יצוא ושוב מלשון תשובה, וכ"מ במדרשים, וע' מש"כ בסמוך פסוק י"א בדרשא עלה זית. .
(סנהדרין ק"ח ב') היונה מאתו, א"ר ירמיה, מכאן שדירתן של עופות טהורים [היא] עם הצדיקים גדריש מדכתיב מאתו, וזה המאמר הוא בהמשך על המאמר המובא לעיל בפסוק תחתים שנים ושלישים, תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם, ומוסיף בזה דהיונה היתה אתו, ואולי הוא משום שכן דרך הארץ. .
(סנהדרין ק"ח ב') עלה זית וגו'. א"ר ירמיה, מאי דכתיב והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב"ה, רבש"ע, יהיו מזונותי מרורין כזית ויהיו מסורין בידך ואל יהיו מתוקין בדבש ותלויין ביד בשר ודם דוטרף הוא לשון מזונות כדכתיב (משלי ל') הטריפני לחם חקי. וכתבו התוס' דקאי על האילן של זית שהוא מר, אבל לא הזית עצמו, והש"ך ליו"ד סי' צ"ו ס"ק כ' הבין המאמר כפשטי' דקאי על הזית עצמו, ולפלא שכתב היפך דברי התוס' במקומם ולא הזכירם כלל. –
ומה שראו חז"ל לדרוש ככה, פשוט הוא דסמכו על מ"ש במ"ר מהיכן הביאה העלה הזה [כיון דהכל נשטף במבול], ר' לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו, ר' ביבי אמר, שערי גן עדן נפתחו לה והביאה אותו, א"ר אבהו, אלו מגן עדן הביאה אותו לא הי' לה להביא דבר מעולה או קנמון או פלסמן, אלא רמז רמזה לו, א"ל לנח מוטב מר זה מתחת ידו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידך, והיא היא כונת הגמרא.
אמנם מה שתמהו בכלל מאין לקחה העלה של זית אחרי דהכל נשטף במבול – לכאורה אפשר ליישב בפשיטות ע"פ התוספתא שהביאו התוס' בגיטין כ"א ב' גבי הא דתנן שם כותבין גט על עלה של זית ועל כל דבר שהוא של קיימא, איתא על זה בתוספתא בזה"ל, דוקא עלה של זית שמתקיים, אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדים ועלה ירקות פסול, ע"כ, מבואר מזה שלעלה של זית יש תכונה מיוחדת שאינה נפסדת, וא"כ הלא אפשר כאן לומר שלא נשטפה במבול, אך עם כ"ז קשה לומר כן לפי מ"ד במדרשים שגם אילנות נעקרו ממקומן ואצטרובלין של רחים נמוחו במבול ואבנים נמקו והיו למים וכדומה, וא"כ אין סברא שכל כך תהי' עזה וקשה תכונתה של עלה זית שתתקיים גם במקום שנחרבו כל הדברים האלה וא"כ שפיר מקשה המ"ר מאין לקחה העלה של זית. .
(עירובין י"ח ב') בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש וקא קרי לי' חודש, ש"מ יום אחד בחודש חשיב חודש ומדיום אחד בחודש חשיב חודש, שלשים יום בשנה חשיב שנה הונ"מ בזה לענין חשבון שנות ערלה ורבעי, ולפי מה דקיי"ל באחד בתשרי ר"ה לערלה ולרבעי ומונין להם משעת נטיעה, אין מונין מר"ה לר"ה אלא ל' יום בשנה חשוב שנה, ויתבאר אי"ה ענין זה לפנינו במקומו בפ' קדושים. .
(ר"ה י' ב') אתה ואשתך. ואלו בכניסה כתיב (ו' י"ח) ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך, מלמד שביציאתו הותרה לו תשמיש המטה וומה דכתיב ביציאה בסמוך פ' י"ח ויצא נח ובניו ואשתו, ולא כמו שאמר לו הקב"ה צא וגו' אתה ואשתך, י"ל דהקב"ה לא הגיד לו זה בדרך חיוב רק בדרך היתר ורשות, כלפי האיסור שאסר לו בכניסתו לתיבה לעסוק בפו"ר, כמבואר לעיל (ו' י"ח), וכמו כונת הלשון בפ' יתרו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם כפי הדרשא שם שהתיר להם דרך ארץ, אמנם נח לא רצה עדיין להתעסק בפו"ר, כי הי' ירא מחורבן העולם עד שהבטיח לו הקב"ה על קיום העולם וכמש"כ רש"י בפרשה זו בסמוך (ט' ט'). –
וגם יש ראי' דמאמר זה של הקב"ה צא וגו' אתה ואשתך הוא בדרך רשות ולא בדרך צווי, כי לפי המבואר לקמן בפרשה אמר לו הקב"ה לנח שתי פעמים אחר המבול פרו ורבו (פרשה ט', א' וז'), ומבואר שם, דפעם אחת הי' לברכה והשני' לצווי [עי"ש בפירש"י], ואי ס"ד דלשון זה שלפנינו צא אתה ואשתך הוא לצווי על חיוב פו"ר לא הו"ל לצוות על זה עוד הפעם, אלא ודאי דכאן הי' תכלית המאמר רק לביטול האיסור הקודם, והשני לברכה והשלישי לצווי. .
(ירושלמי תענית פ"א ה"ו) למשפחותיהם יצאו. למשפחותיהם ולא הם זלא נתבאר ענין זה, ויפה העיר הגר"ב דיש לכוין כונת הדרשא הזאת למאמר חז"ל בחולין נ"ח א' כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י"ב חודש, ואחרי שהמבול הי' שוהה י"ב חודש כפי שמורה החשבון שבפרשה, א"כ היו בריות כאלה שרק תולדותיהם יצאו ולא הם. [סנהדרין ק"ח ב'] למשפחותיהם יצאו. אמר לי' אליעזר לשם רבה, כתיב, למשפחותיהם יצאו; אתון היכן הויתון, אמר ליה, צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום ושדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה חלפי מה שפרשו המפרשים הוי באור הענין שאמר אליעזר עבד אברהם לשם בן נח, רבי, כתיב למשפחותיהם יצאו מן התבה, כלומר שכולם יצאו איש ואשתו, אתון היכן הויתון, כלומר למה לא יצאתם אתם כל אחד עם בת זוגו, רק הגברים עם הגברים והנשים עם הנשים, כדכתיב ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו, והשיב לו כי היו טרודים מאד בתיבה בכלכלת החיות השונות ולא היו מספיקים לסדר יציאתם. ובילקוט ישן דפוס שאלוניקי הגירסא במקום אתון היכן הויתון – היכן נפקיתו, והיא גירסא יותר מכוונת לענין הנתבאר, אבל לדעתי אין דרשא זו פשוטה כל כך, ואולי נלקחה בשבושים וחסרון דברים. .
(שם שם) למשפחותיהם יצאו. א"ר חייא בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התיבה, על ידי ששמרו יחוסיהם זכו להנצל מן התיבה טנראה הכונה ששמרו יחוסיהן – ששמרו מצות הקב"ה שלא לעסוק בדרך ארץ בתיבה, וראי' לפי' זה ממה שהביאו ראי' לדרשא זו מאלה ששמשו בתיבה וכולם נענשו, חם יצא מפוחם [שחור], כלב – מפורסם בתשמישו, עורב – משונה משאר הבריות, משמע דזכות כולם היתה מה שלא שמשו בתיבה. .
(ירושלמי תענית פ"א ה"ו) ויבן נח מזבח. שחוטי חוץ אין חייבים עליהם עד שיעלום לראש מזבח, דכתיב ויבן נח מזבח ויעל עולות במזבח יאלמא דאפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח, וע"ע לפנינו בפ' אחרי בענין זה. .
(זבחים ק"ח ב') מזבח. א"ר אלעזר, מזבח – מזיח, מזין, מחבב ומכפר יאמזיח גזירות רעות מעל ישראל, מזין שהעולם ניזון בזכות קרבנות שבאים מן המזון וגורמים לו ברכה, ומחבב את ישראל לאביהם שבשמים ומכפר עונותיהם, וכל זה דריש בדרך נוטריקו"ן. והנה קבענו דרשא זו כאן יען כי פה הוא המקום הראשון שכתוב שם מזבח בתורה. אמנם בהמשך חבורנו הראנו לדעת כ"פ כי בדרשות כאלו שבגמרא על הרוב יש להם לחז"ל איזה דיוק והערה באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשוטו, משום דאל"ה מה מכריחו לדרוש, וכאן לא נתבאר מה קשה להו לחז"ל בשם מזבח אשר שרשו משם זבח ונקרא כן ע"ש הזבחים שמעלים עליו, והוא כמו השם מקדש, משכן וכדומה.
ולכן נראה דעיקר הדרשא באה על שם מזבח הזהב והוא מזבח הקטורת, וידוע שמזבח זה אין מעלין עליו כל דבר זולת קטורת, וא"כ קשה למה נקרא הוא בשם מזבח אחרי שאין לו כל יחס ושייכות לזבחים, והו"ל לקראו בשם מקטר, לכן דריש אותו בנוטריקו"ן ע"ש המעלות והסגולות שיש לו, כדמפרש. .
(כתובות י' ב'], מכל הבהמה וגו' עד שלא הוקם המשכן הכל כשרים להקריב בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומים, טהורים ולא טמאים, דאמר קרא ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, בהמה כמשמעו, חיה בכלל בהמה, זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין יבהא דחיה בכלל בהמה מבואר לפנינו בפ' שמיני בפסוק זאת החיה, ומכל מרבה זכרים ונקבות תמימים ובע"מ, ויש עוד גרסות בענין זה, והעתקנו ע"פ גירסת רש"י. .
(זבחים קט"ו ב') וירח ה' וגו'. א"ר חנינא, כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר וירח ה' את ריח הניחח ויאמר וגו' לא אוסיף לקלל עוד יגומבואר לעיל בסוגיא דריחא דומיא דמשתיא היא, ור"ל מדה טובה היא שיהא האדם נוח להתרצות למי שהקניטו כשמבקשין ממנו, ויען כי ע"פ רוב הנהוג לפייס את חבירו על כוס יין, לכן אמר המתפתה ביינו. .
(עירובין ס"ה ב') כי יצר וגו'. שבעה שמות ליצה"ר, והקב"ה קראו רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע ידובסוגיא חשיב יתר השמות, משה קראו ערל, כמו שאמר ומלתם את ערלת לבבכם, דוד קראו טמא, כמ"ש (תהלים נ"א) לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא לטמא, שלמה קראו שונא, כמ"ש (משלי כ"ה) אם רעב שונאך, ישעי' קראו מכשול, כמ"ש (נ"ז) הרימו מכשול, יחזקאל קראו אבן, כמ"ש (ל"ו) והסירותי את לב האבן, יואל קראו צפוני, כמ"ש (ב') ואת הצפוני ארחיק מעליכם. והנה צ"ע למה לא חשיב גם שנקרא רשע כמש"כ צופה רשע לצדיק (תהלים ל"ז) ודרשו על זה בסוגיא כאן (ע"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, וצ"ל דשם זה כלול בשם רע שקראו הקב"ה, כמבואר לפנינו, וא"כ לא חידש דוד שם זה ולכן לא חשבוהו. ולפי המתבאר חשבום חז"ל לשם אחד, ובעלי הלשון השתדלו למצוא הבדל בין שני השמות האלה, ואין להאריך. .
(סוכה נ"ב א') כי יצר וגו'. תנו רבנן, קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר ויאמר ה' וגו' לא אוסיף לקלל עוד וגו' כי יצר לב האדם רע טונ"ל אע"פ שהנהוג הוא שכל יצור חביב על יוצרו, ובכ"ז קראו רע, ש"מ שקשה הוא מאד, וע"ע לפנינו לעיל ס"פ בראשית בפ' וכל יצר מחשבות לבו וגו'. .
(קדושין ל' ג') רע מנעריו. א"ר יודן, מנעריו חסר כתיב, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם, מכאן אמרו, קטן שיכול לאכול כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ד' אמות לק"ש, מפני שמחשבותיו רעות טזואע"פ דלפי ענין הדרשא שייך ענין פרישות זאת מיד כשנולד, אך גמירי דלא שליט בי' עד שיעור שיכול לאכול כזית דגן, והלשון מנעריו הוא ע"ד הלשון בש"ב ב' והנער נער, והוא כאשר גמלתו אמו, וכן כאן בהחלו להגמל, וע' מדין זה באו"ח סי' פ"א ס"א, וע"ל בפ' בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ מסנהדרין צ"א ב'. .
(ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה) לא ישבתו. אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהם היא מיתתן יזפירש"י עובד כוכבים ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ודריש לא ישבתו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי, ולא תימא לא ישבתו אהנך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות, עכ"ל. ולא פירש הטעם למה באמת לא נאמר דקרא קאי אששת עתים ולא אאדם, ונראה דס"ל כמ"ד במ"ר (פ' כ"ה) דבימי המבול לא שבתו המזלות ולא נשתנו סדרי בראשית, וא"כ אי אפשר לפרש דקאי על העתים ועל המזלות אחרי שגם עד היום לא שבתו, ולכן פירש דקאי אאדם, כלומר שבכל העתים והזמנים לא ישבתו ממלאכה. –
והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, ואולי יתבאר ע"פ מ"ד באדר"נ פ' י"א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת"ל ועשית כל מלאכתך [ר"ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע"כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע"פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ"ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך בטל ולא ימות, ויש לכוין ע"פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש.
ולפי זה י"ל בטעם הדבר שצוה הקב"ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי"ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו.
ואע"פ דלפי"ז הי' מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי' הדין כן, י"ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא"כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי' חייב מיתה [ע' לפנינו בר"פ ברכה תורה צוה לנו וגו' ], והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א"כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר"נ אולי איירי באיש המוני שאינו מסוגל לעסק התורה.
ועדיין צ"ע במש"כ הרמב"ם בענין זה בפ"ט ה"ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו לעצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ"מ לכאורה באיזו כונה שובת, ויש ליישב דכל זמן שאינו שובת כשביתת השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין נ"ח ב')