פסוק א: ואת כל החיה. יפה פי׳ הראב״ע שכאן משמעות חיה אשר בו רוח חיים וכלל בזה העוף והרמש. אבל א״כ יש לפרש ואת כל הבהמה בזכירה בפ״ע ונתן המקרא טעם אשר אתו שמשמשים אותו שבשבילו נברא העולם:
פסוק א:וישכו המים. לא הרסו לעלות עוד כ״א עמדו במקומם:
פסוק ג: ויחסרו המים. חשבון שהביא רש״י בשם רבותינו ז״ל שחסר אמה לד׳ ימים אינו בטבע וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל שאינו דומה חסרון המים בשעה שהם מרובים כמו שחסרין בשעה שהן מועטין ולא הי׳ אלא בדרך נס. אלא שהוכיחו זה מהמקראות שלמאי כתיב החשבון אחר שאין מזה שום הוכחה וידיעה איך חסרו. אלא ע״כ נחסר לפי חשבון. וכבר ביארנו שמזה מוכח שהרי אררט היו אז הרים הגבוהים שבעולם ומה שנמצא כהיום גבוהים מהם זה נעשו בשעת מבול:
פסוק ו: את חלון התבה. הוא חלק מהצוהר הגדול שנעשה באופן שיהי׳ יכול לפתוח ולסגור. ועשה נח זה מדעתו מש״ה כתיב אשר עשה:
פסוק ז: את העורב. יש להתבונן למה שלח שני עופות הללו דוקא עורב ויונה. והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם. ותו מאין הי׳ רשות לנח להוציאם מן התבה לפני זמן היציאה לכולם. ע״כ היה נראה לפי הפשט דעורב ויונה הללו לא היו מן הזוגות שנכנסו להחיות זרע בדבר ה׳. אלא בשביל שהי׳ נח לפני מי המבול כאחד מן השרים שמנהגם הי׳ גם אז לגדל עורבים ויונים. כדאיתא פ׳ מפנין ונכנסו גם המה בכלל וכל ביתך כמ״ש לעיל והי׳ מנהג העורב הגדל בבית שלא לשלחו במרחקים. משא״כ יונה היא מלומדת לכך לשאת מכתבים למרחוק ולהביא איזה דבר בפיה ע״כ כששלח נח את העורב ובראותו מים סביב התבה לא הלך למרחוק אלא יצא ושוב כ״פ סמוך לתבה אבל היונה המלומדת להביא דבר שליחות גם מרחוק מש״ה כתיב בה וישלח את היונה וגו׳ כי תעוף גם למרחוק:
פסוק ט: אל התבה. פי׳ הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אל התבה סמוך לתבה. והיינו משום שלא הי׳ מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת. כסבורה שלא יניח אדוניה להשיבה ריקם. ע״כ עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומ׳ עד וישלח ידו ויקחה אליו. חמל עליה ואחזה ביד להחימה עד שתנוח מעייפותה. ובא ללמדך שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה שמ״מ ראוי לחמול עליו כמו שמנהג לעשות עם שליח שהחזיר שליחות לבעלים [ועי׳ ב״ק קט״ז] ואח״כ אל התבה היתה בתבה כמו שהיתה קודם שליחותה:
פסוק י: אחרים. כבר פרש״י במקרא ח׳ שבא ללמד שגם בין שליחות העורב לשליחות היונה המתין ז׳ ימים. וראוי להתבונן על מה כתיב זה בכאן ולא במקומו ונראה דכאן וכן בשליחות השלישי היה המתנה שבעת ימים לפי השערתו דבזה המשך יש שינוי הניכר מה שלא היה אפשר לקוות בפחות מז׳ ימים. משא״כ לאחר ששב העורב לא הי׳ טעם להוחיל שבעת ימים אחר שלא הבין ממנו מאומה ומה שהחל שבעת ימים לא היה בהשערתו אלא כך קרה שהמתין שבעת ימים:
פסוק יא: ותבא אליו. שבה מיד לנח ממש. באשר הזמין ה׳ עלה בפיה אשר זהו דבר תשובה:
פסוק יב: ולא יספה שוב אליו עוד. משום שאז לא הזדמן מה בפיה להשיב והיתה יראה גם עתה לשוב ריקם כלימודה ובאשר הי׳ לה מקום לנוח ע״כ לא שבה עוד ולדברינו מיושב מדוע לא שבה לב״ז וכדרך העופות ומכש״כ יונה המצוינת בזה. אלא כמ״ש שהי׳ יונה מלומדת לשליחות ולא הי׳ לה ב״ז:
פסוק יג: והנה חרבו פני האדמה. הארץ היא כוללת יותר מאדמה כדמוכח להלן מ״ז כ׳. והודיע הכתוב כי באמת חרבו המים מעל הארץ כולה. אבל נח לא ראה כ״א אשר חרבו פני האדמה אשר סביבות התבה. ובאמת לא חרבה עוד פני הארץ כולה כ״א מעל הארץ שלא הי׳ ניכר מים על הארץ. אבל עדיין היו פני הארץ לח ומים בה. רק פני האדמה סביביו היו חורב שהוא יבש ממש כמשמעות לשון חורב כמובן בס׳ שופטים ו׳ ללמדנו שהי׳ השגחה לטובה סביב לנח קודם מכל הארץ:
פסוק יד: יבשה הארץ. שני שינוים לטובה א׳ שכל הארץ נשתווה. שנית שיבשה דבראשון בא׳ לחדש עוד לא הי׳ אפי׳ סביבות התבה אלא חורב על פני האדמה למראית העין אבל בעומק האדמה הי׳ עוד לח עתה יבשה לגמרי:
פסוק טו: אלהים. כבר ביארנו דזה השם כתיב בכל הענין שהוא הבורא הטבע והוא יתברך המקיימה:
פסוק טז: אתך. וכן בסמוך היצא אתך. ללמדו שיעכבם אצלו איזה שעות והיינו משום דנדרשו לברכה. ויותר טוב שיהיו סמוכים להמברך ולמקום הברכה כמש״כ להלן ט׳ י׳:
פסוק יז: בעוף ובבהמה ובכל הרמש. וחיה בכלל בהמה מטעם שכתבנו לעיל ז׳ י״ד. דבמקום שנשתנה טבע החיה לבהמה נכללו יחד. וכאן ג״כ אחר שיצאו מן התבה וסר פחד המים מכ״מ היו בשעה זו בטבע בהמה להיות עומד סמוך לנח ובניו:
פסוק יז:היצא. לא שיפתח הדלת ויצאו אלא הוא יוציאם כדי שישגיח עליהם שלא יזיקו זא״ז כמבואר בקרא הסמוך:
פסוק יז:ושרצו בארץ. יהיו מהלכים ברחבי הארץ. ובזה ופרו ורבו על הארץ. וכן יבואר להלן ט׳ ז׳:
פסוק יט: כל החיה וגו׳ למשפחותיהם. ולא נזכר בהמה דמשמעות למשפחותיהם בא ללמד שהי׳ נח נזהר להוציאם בסדר נכון שלא יהיו מעורבים ולא יזיקו זא״ז. אבל זה החשש לא הי׳ אלא בחיה ובעוף וברמש. שהגדול והחזק מזיק לקטן ממנו משא״כ בבהמה שאין דרכו להזיק לשאינו מינו:
פסוק כ: ויבן נח. משום שהי׳ נדרש לברכה ע״כ הקריב קרבן שמוכשר לברכה כידוע:
פסוק כ:מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. מבואר לעיל ז׳ ב׳ דלפי הפשט נכלל בזה הדיוק לאפוקי טמאה לאכילה וטמאה לקרבן היינו בע״מ בבהמה ומחוסרי אבר בעוף. דאע״ג דב״נ כשר להקריב בע״מ מכ״מ נח הקריב דוקא תמימים שיהיו לרצון ולריח ניחוח מה שאין זה בב״נ כלל:
פסוק כא: אל לבו. כנוי להמזלות של הברואים שמהם תוצאות חיי הברואים כמו הלב ולב העולם כנוי לב הקב״ה כ״י במש״כ לעיל בפסוק ויתעצב אל לבו:
פסוק כא:לא אסף לקלל עוד וגו׳. המשך הדברים וגם טעם כי יצר וגו׳ הוא הענין שכתבנו לעיל ו׳ י״א דזנות משחית תבואת הארץ ומביא רעב וזה הי׳ לפני המבול והרעב הביא חמס והחמס הביא המבול. ואמר ה׳ כי לא אוסיף לקלל עוד וגו׳ ותיבת עוד נראה מיותר ופירשו חז״ל שלהי סנהדרין על כיב״ז לא תבנה עוד לכמו שהי׳ וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ז י״ז. וכן כאן הפי׳ דאע״ג דודאי המדה כך הוא לדורות לקלל את האדמה בעבור האדם. אבל לא אוסיף לקלל עוד כמו שהי׳ רעב של כלי׳ בכל העולם. כי משפטי ה׳ תכליתן להגיע למוסר וטובת האדם. אבל לא כן הדבר:
פסוק כא:כי יצר וגו׳. ויבואו מזה אך לידי גזל וחמס:
פסוק כא:ולא אוסיף עוד וגו׳. וזה לא יהי׳ בשום פנים הכאה של כלי׳ כמו שהיה וא״כ א״א לקלל בזה האופן שהי׳ כי אם במקום א׳ שיוכל להביא מזה מוסר למדינה אחרת אבל להיות קללת הארץ באופן שהיה אי אפשר וא״כ יש לראות עצה אחרת שלא יגיעו לזנות בכל הארץ כמו שהי׳. וזהו דבר ה׳ עוד.
פסוק כב: עוד כל ימי הארץ וגו׳. דזנות בא מבטלה הבא משפע ברכה ורוב בריאת הגוף אבל מעתה יהי כל ימי הארץ זרע וקציר וגו׳ וכ״ז מביא לידי עבודה ולידי חולאים ע״י שינוי אוירים. ובזה יגיע אשר.
פסוק כב:יום ולילה לא ישבותו. וממילא לא יחטא כל האדם:
