פסוק ג:ותנח התיבה. ראיתי בס' ישן יד נאמן מרב ספרדי על ש"ם דף מ"ב שחידש ע"פ זה וז"ל ש"מ דכל זמן דהי' אזיל במיא לא הוה נייח הילכך לענין שבת נמי הכי דינא דהעוקר כלי מע"ג מים והוציאו מרשות לרשות כגון אם הי' אדם עומד ברה"ר והכנים ידו לחצר ונטל משם כלי שהי' צף ע"פ המים שבחצר גבוה מן הארץ ג' טפחים והוציאו לחוץ פטור משום דהכלי צף ע"פ המים. ואינו נח שם ולא מידי דנייח עקר. ואנן קיי"ל כלל גדול דבעינן עקירה והנחה והכא עקירה ממקום דנייח בעינן וליכא, וה"ה גבי הנחה וכו'. ואנכי לא אדע מה חידש הרי מפורש הוא בגמ' שבת ד"ה ע"ב דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן, וכן אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים נשאר הגמ' בתיקו. ומפורש ברמב"ם פי"ג ה"ד משבת וז"ל אבל אם הי' כלי צף ע"ג מים וכו' ואין צ"ל אם הי' הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור ע"ש:
פסוק ז:וישלח את העורב. ויצא יצא ושוב פרש"י שהיה חשדו טל בת זוגו, ומפורש בסנהדרין דק"ח תשובה נוצחת השיבו עורב רבך שונאני ואתה שונאני או שמא לאשתי אתה צריך א"ל רשע במותר לי נאסר באסור לא כ"ש ופי' במהרש"א ובאוה"ח. ובס' באר שבע שם כ' משמע שהוצא זה מדכ' יצא ושוב שהי' יוצא ומשיב תשובה נוצחת, אבל תשובת רבך שונאני כו' ליכא שום רמיזא בקרא, ולא דוקא א"ל רבך שהרי אין לו כח הדבור אלא ר"ל אמר מה הי' בדעתו של עורב להשיב לנח ונח לעורב, או דרך משל הוא וכה"ג פי' ר' יונה בפ' אין עומדין שהתורה חוגרת שק וכו' וכן הסברא דטורב לאו בר דעת הוא, והא דקאמר או שמא לאשתי אתה צריך כ' מ"ו בלבוש היאך שייך זה דבר שא"א, ונ"ל שהעורב חשב שנח רוצה להרביע על בת זוגו מין אחר, וחתוך החשד ש"מ שהוא היה משמש בתיבה וחשב דכן כל המינים משמשין, ול"נ שאין כן דעת רש"י מדפי' במותר לי אפי' באשתי כו' ש"מ דחשדו שבעצמו רוצה לשמש עם בת זוגו, והתמי' מעיקרא ליתא דאפשר להרביע עופות כמ"ש בפרק אין מעמידין כ"ב ב' איבעי' להו עופות מהו כו' ראיתי עכו"ם שלקח אוז רבעה חנקה צלאה ואכלה כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"א מא"ב דבובכל בהמה לא תתן שכבתך אפי' עוף בכלל, וכן אי' בפ' מזבח מקדש דפ"ה ב' דיש נרבע בעופות אע"ג דליתניי' ברובע דאין לך עוף רובע אשה וכ"א בסופ"ק חולין וכ"פ הר"ם בפ"ב מאיסורי מזבח א"כ שפיר הי' אפשר לחשדו על בת זוגו עכ"ל:
ועוד ראיתי בזה דיל"ד מה תשובה נוצחת הא נח השיב לעורב כדין, עי"ק למה חשד העורב דא"כ אין לדבר סוף כל הזכרים משאר מינים ג"כ יכולים לחשדו. וי"ל דאי' בגמ' ע"ז כ"ב ב' אדם חס על בהמתו שלא תיעקר, ופרש"י דבהמה אינה מתעברת מאדם ונעשית עקרה, ומזה נלמד לכל הנבראים כשנזדקקו מין עם שא"מ נתעקרה, וזה הי' טענת העורב שמא לאשתי אתה צריך דאת"ל לא יפגע בי שר חמה מ"מ יחסר בריה מכח אם תזקק לאשתי ותתעקר בשלמא אי תשלח משאר בריות א"צ לידאג מנשותיהם דנאסר להם תשמיש בתיבה מטעם אבלות של העולם שהחריב, ועי' בפ"ק דכתובות ד"ד ע"ב דשאני אבילות דידה מדידי'. דבדידי' צריכה שימור מבעלה שלא יזדקק לה ובדידה ל"צ שימור, א"כ בשאר ברואים ליכא חשש דלא תציית לי' מחמת אבילות משא"כ בעורב דשימש בתיבה וחש העורב דילמא תציית אשתו דכבר נעשה לה כהיתר, ושפיר אחר תשובה נוצחת כו' ול"ש במותר לי נאסר כו' דאין זה דומה דמצדך המניעה מאשתך דתקיפה אבילות עלה משא"כ אשתי ערבתנא תציית לך דאיסור נעשה לה כהיתר, וזה נכון. ועי' בגיטין דמ"ה בעובדא דעילוש אמר עורבא שיקרא הוא ויונה ודאי קושטא קאמרה וכו' וכ' המהרש"א דכן דרכו של עורב לשקר בשליחותא כענין נח ויונה אינה משקר ע"ש, והגר"י פיק באוצר בלום על הפ"י כ' צ"ע היכן תמצא שהעורב שיקר בשליחותא דמה שסירב לילך משום שחשדו כמ"ש רש"י וגמ' וצ"ע ופי' בדברי שאול בזה ובס' מצודת דוד כ' דמה שאמר העורב אם פגע בי שר חמה או צינה כו' שנראה שנח שלח במכוון העורב שידע שהשי"ת ישמרהו כדי שלא יחסר מין א' מן העולם וירא לשלוח מין אחר אולי יגיע לה נזק שאף שתנזק לא יחסר מין שיכול להתקיים מן הנשארים, והעורב נשמר מזה והשיב מהא דכתובות ד"ל הכל ביד"ש חוץ מצינים ופחים וכ' תוס' פחים היינו חום, והשיב מה דעתך שה' יצילני כדי שלא יחסר מין, שמא יפגע בי שר צינה או חמה שזה אינו ביד"ש ויזיקני ואז יחסר חין א' וכ"כ בס' עיון יעקב ע"ש, ועי' בבכורות ד"ח כל שתשמישן וצ"ע:
פסוק ט:ולא מצאה היונה מנוח וגו' ויחל עוד שבעת ימים ותבא אליו היונה לעת ערב, עי' בזמירות לשבת יום שבתון, בפי' מטה יהודה כ' שיונה ששלח מהתיבה ביום השביעי מצאה מנוח שסתם שביעי הוא שבת. ועי' ג"כ בדברי שאול. ואא"ז הגאון יעב"ץ ז"ל במגדול עוז, בבית חדות עליות הטבע, הביא שיש מופת על שבת מלבד הסמבטיון שהיונה אינה תולשת מן המחובר בשבת ע"ש, וזה י"ל הפי' ותבא אליו לעת ערב עלה זית טרף בפיה, שכל השבת לא תלשה רק לעת ערב, וכנס"י נמשלו ליונה. וגם ראיתי בפי' פרחי שושנים על זמירות, ששמע מחכם א' שיש לו בקבלה שבני יונה אינם אוכלים בשבת מתבואה שנקצרה בשבת ע"ש ועי' בתק"ז תקון ל'. ועיון יעקב על הע"י פ"ז דסוטה:
פסוק יא:והנה עלה זית. ערש"י אמרה יונה כו' עי' בנחלת יעקב אף דודאי יונה אינה בר דעת ורק מה שאנו לומדין מאיזה דבר חשוב כאלו שמענו ממנו אותו דבר שלומדין, וכיון שראינו שיונה טרפה דבר מר אף שנח ודאי נתן לה דברים טובים לומדין שיותר טוב מר מה' ממתוק מבנ"א. ודו"ז הרב הגה"צ ר' צבי הירש ז"ל האבד"ק זגיערזש אמר בזה לפרש יום ליום יביע אומר וגו' היום של חורף אומר ליום של קיץ אנכי יום קצר. וכאשר יתחיל אדם במשא ומתן ובמלאכתו אז מיד ינטהו צללי ערב ואעפ"כ די לאדם במסחרו ובמלאכתו. א"כ ביום קיץ שהוא ארוך שיש זמן למו"ח וללמוד למה יפסוק כל היום במו"מ, ולילה ללילה יחוה דעת הליל קיץ אומר לליל חורף אנכי קצר מאד אעפ"כ די לאדם לרוות שינתו ולמצוא מרגוע א"כ אף שעתה לילה ארוכה עורה למה תישן כל הלילה, ושייך שפיר לשון אומר כיון שלומדים מהם הוי כמו שאומרים:
ובמבוא האגדות להגר"ל חיות בע"י דפוס ווילנא כ' ויש הרבה טענות בדברי חז"ל אשר טענו דוממים או אילנות או בע"ח בלתי מדברים עם בנ"א כמו בסנהדרין ק"ח השיב עורב כו' ובעירובין י"ז ביונה יהי' מזונותי מרורים כו' וטענות האותיות עם ה' עי' בירושלמי פ"ב דסנהדרין עלה יו"ד לפני ה' ואמר עקרתני מן הצדיקת שרי, ועוד שם על משנה תורה כו' וכן מצינו אמרה מדת הדין ואמרה רוח פסקניות סנהדרין מ"ד, ובב"ר פ"ח חסד אמר יברא אמת אמר אל יברא כו' וכן בירושלמי פ"ב דמכות שאלו לחכמה מה עונשו כו' והנה חסד אמת וחכמה אינם רק תוארים ומדות ואיך יתכן דיטענו ועי' במורה פ"ה לשני, ופכ"ט, וכן מפסוקי אנשי קרח וסדום וטענותיהם בסנהדרין דק"י, וטענות סנחרב עם בעלי צבא שלו שם דצ"ב ונבוכדנצר דצ"ו וכן דברי המן ואחשורוש אם נרצה לפרשם כפשוטם שהי' מקובל לאבותינו כך נוכל לפרש כנ"ל אכן י"ל שהוא דרך מליצה, והסברא כל מה שהי' יכול כל אחד לטעון ולהשיב ע"ש בזה, ובדברי שאול מ"ת, ובפשט התרגום יונתן יונה דבייתי הי' ותימה:
ועי' באה"ע סי' קכ"ד הא דגיטין די"ט כתבו על עלה של זית כשר, אי דוקא של זית דעלהו לא יבול כמו במבול, ועי' בס' גט פשוט שם סק"ט, וסי' קכ"ה סק"ד וסקצ"ט, וברביד הזהב. ומה שהביאה דוקא זית ולא פרי אחרת שג"כ מרה. ראיתי לפרש דידוע דדור המבול השחיתו לדבק מין בשא"מ וכן בודאי הרכיבו אילנות מבשא"מ, וב"נ מצווה על זה כמ"ש הרמב"ם פ"י ה"ז ממלכים. ע"כ נעקרו כל האילנות ג"כ כמ"ש במדרש, אבל זית אינו מקבל הרכבה כמ"ש בירושלמי מס' כלאים פ"א ה"ז שדרשו שם בניך כשתילי זתים פי' שלא יהי' בהם פסול ממזרות כמו שזית אינו מקבל שום הרכבה, וא"כ אילני זית לא השחיתו דרכם, ולכן לא יכלה היונה להביא מאילנות אחרות כי נמחו מארץ, ועי' בדרשות הראנ"ח עי' ברש"י ומה שהקשה הרמב"ן ואפשר שהביאם לזה מאמר טרף שהוא ל' זכר ולא יפול על היונה, ורש"י כ' א"א שזכר הי' ולכן קורא לפעמים בל"ז ופעמים בל"נ, ורמב"ן הקשה כי חזרת מנקבה לזכר בפ' אחד אין בו טעם, ואם המנהג לקרוא בל"ז למה שנה כאן, וגדולי אחרונים הבינו שכוונתו להקשות על מה שהזכיר שהיונה בל' זו"נ בפסוק א' שאין בזה טעם. והקשה דהא רבים הם הפסוקים שהוזכר זו"נ בפ' אחד, ונראה שכוונת הרמב"ן אחר שבכל המקומות הוזכר ל"נ ובמקום א' ל"ז אין בו טעם עש"ה:
ועשו"ת חתם סיפר אה"ע ח"ב סי' ל"ט, שהביא רש"י ורמב"ן, ורא"ם הקשה מוהיתה צעקה גדולה במצרים אשר כמוהו לא נהייתה, הנה כמוהו זכר נהייתה נקבה, וסבר הרא"ם דכמוהו קאי על הקול שהוא כולל והוא זכר והפרט ממנו הוא צעקה ל"נ, אע"פ שתיבת קול לא נזכר בקרא מ"מ יוצדק זו"נ. ולפע"ד דרמב"ן מפרש כראב"ע דכמוהו קאי אמיתה דבכורים דדבר כמוהו לא נהייתה קאי אצעקה כיון שהוזכרו בקרא שייך לשון זו"נ משא"כ ביונה שלא הוזכר בקרא שם המין הכולל כ"א שם הפרט ששלח נחה עוד הביא הרא"ם מכבא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה כ' תשיבנו ל"ז כסותה ל"נ, וסובר דל"ז קאי אבגד שהוא שם כולל לחלוק וטלית, וע"ז קאי לשון תשיבנו אע"פ שלא הוזכר בקרא, והרמב"ן י"ל דס"ל ג"כ בהא כראב"ע דקאי אחבול תחבול וחבילה הוא ל"ז וכיון דשניהם הוזכרו בקרא א"ש, הרי קמן דע"כ לא פליגי אלא כשלא הוזכרו בקרא אבל כשהוזכרו שניהם יוצדק בקרא א' שינוי מזכר לנקבה, ומכ"ש היכי דליכא שינוי אלא לשון אחד והוזכר שם הכולל וכו'. ותמה אני מה יענה הרמב"ן אמקרא מלא רוח גדולה וחזק (מלכים א' י"ט) ע"ש להלכה בזה לענין שמות גיטין:
ורש"י הביא ראי' דיונה ל' נקבה משה"ש (ה' י"ב) עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב:
משמע דרוחצות קאי על כיונים, ובשה"ש פט"ז פרש"י לפי שקראן עינים והעין ל' נקבה אמר רוחצות ל' נקבה, משמע דרוחצות קאי על עינים ולא על יונים וצ"ע:
ועי' בש"ך יו"ד סי' צ"ו סק"כ דפסק דזית מקרי דבר חריף, והוכיח מכאן דאמרה יונה יהי' מזונותי מרירין כזית. אבל בתוס' פסחים דל"ו א' ד"ה מה כ' בפירוש דרק האילן מר ולא הפרי, ועי' בדורש לציון דרוש י"א שכ' דדעת הש"ך מוכרחת דהפרי מר דאפי' אם תפרש שמה שאמרה היונה על העץ אמרה שעץ מר וכמ"ש תוס', מ"מ אם העץ מר מוכח שגם הפרי מר, דאי' בב"ר פל"ג מהיכן הביאה מא"י, או מהר המשחה דלא הי' המבול. ר' ביבי אומר נפתחו לו שערי ג"ע, ואמאי לא הביאה קנמון אלא רמז רמזה לו מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידך, וידוע דה' אמר עץ פרי והארץ שינתה עץ עושה פרי ולכך כשנפקד אדם נפקדה גם היא כמש"ל (בפ"א י"א). ונ"ל הטעם שלא נפקדה עד עתה שהרי גם עתה אחר שנתקללה הארץ, ג"ע נקרא השדה אשר ברכו ה' ששם לא שינתה ושם הוא כמו שאמר ה'. ולכך קודם שחטא האדם והי' בג"ע ולא איכפת לו בשינוי הארץ כי למי שינתה לסוסים ולחמורים ויתר בהמות וחיות אבל אחר שחטא וגירשו מנן לעבוד האדמה אז שינוי הארץ נוגע הפסד לאדם לכך נפקדה האדמה על עוונה, נמצא דבג"ע כל אילנות טעם עצו ופריו שוה, וידוע שמה ששינתה הארץ הוא בעץ ולא בפרי שהפרי טעמו בו ורק עץ אינו כטעם פריו, ולפי"ז אחר שהעלה שהביאה מג"ע הוא מר א"כ גם הפרי שבג"ע מר שהרי שם טעם עץ ופרי שוים. ונמצא דבכל העולם חוץ לגן עכ"פ פרי הזית מר שהרי בפרי לא שינתה הארץ, וטעם הפרי כאן כמו בג"ע, ואדרבה העץ אפשר שאיננו מר, שמצינו שלא בכל אילנות שינתה כמו באתרוג ופלפלין בסוכה דל"ה. וא"כ אם גם בזית לא שינתה אזי גם זית טעם עצו מר כמו פריו, ואם שינתה השינוי בעץ שאינו מר אבל הפרי מר כיון שבג"פ מר, ושפיר פסק הש"ך שזית דבר חריף, והביא ראי' מיונה שאף שיונה על עץ אמרה מ"מ כיון דמג"ע הביאה ושם עץ ופריו מרורים, וכאן מחוץ לג"ע עכ"פ הפרי מר, ותוס' אליבא דדעה הראשונה במד' שמא"י הביאה ושם אף שעץ מר הפרי אפשר שאינו מר. ובג"ע לא העץ ולא הפרי מרורים, וחוץ לג"ע שינתה הארץ טעם העץ למרורים והפרי עצמו טעמו עמד בו בלתי מר כלל עכ"ל בקיצור. ושפתים יושק:
ואחי הרב ר' שלמה זאב שליט"א מלאדז כתב לי דזית עיקר הפרי השמן בתוך הזית, כדאיתא בשבת ד"נ ע"ב מה לפצוע זתים בשבת ופרש"י על הסלע למתק מרירתו אבל השמן האגור בתוכו, אם יוציא אותו אומן טוב, לא ישאיר בתוכו שום מרורות מקליפות הזית, דרק קליפתו מר כעץ ונכלל בכלל עץ הזית. וראי' שהזית מחויב בתרומה, (בתוס' ב"מ פ"ח ב' ד"ה כי) ובביכורים (עי' ביכורים פ"א מ"ג ובר"ם ומפו'). והוא דבשביל השמן שבתוכו חייב גם על הזית, אבל בזית שאין בו שמן פטור מתרומה ובכורים. וא"ש התוס' דפריו טוב היינו השמן, ועצו עם העלים, וקליפת הזית הוי ג"כ כעץ והוא מר. וא"ש הש"ך ז"ל דיונה אמרה יהי' מזונותי מרורין כזית ולא אמרה כשמן זית רק כזית דהוי כמו העץ שהוא מר:
ואגב אבוא דבגוף הענין הנ"ל בדבר שנקרא מר אי' בחי' הרידב"ז על ירושלמי ברכות פ"ו ה"א שמגמגם שלא ליקח סלאטא למרור שאין בו מרירות, והביא ראי' מירושלמי דהתורה אמרה מרורין ואפי' מרור כשנתבטל טעמו במרירות לא יצא ע"ש, אולם לא ראה בב"י סי' תע"ג והובא ג"כ בחק יעקב סקי"ח שכ' מצוה בחזרת אע"פ שהוא מתוקה ואין בו מרירות עכ"ל, ובהגדה ריח דודאים בפתיחה הביא ש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א שעל זה העיד החכ"צ שחזרת הוא סאלאטא וגם כבר אמרו תחילתו מתוק, ואע"פ שאמרו סופו מר אין הכוונה רק כשמתגדל הוא מר כמ"ש עליו תחילתו רך וסופו קשה, וכן מבואר בירושלמי פ"ב ה"ה מפסחים, ופוק חזי כל גדולי ישראל מחזירין אחרי סלאטא:
פסוק יט:למשפחותיהם יצאו. בסנהדרין דק"ח משפחותיהם ולא הם. עמהרש"א מ"ש בפירושו וע"ש בבאר שבע שכ' לא ידענו פירושו וע"ש בגליון בגמ'. ובס' קול יהודה כתב דק' דילמא כפשטא דקרא אתא, דאי' ברש"י פי"ז הוצא כ' שלא רצו לצאת ואמר הקב"ה להוצא אותם בע"כ, וזה ידוע שאם בעה"ב דוחה להאורח מביתו דוחק תחלה להאורח מביתו ואח"כ הולך בעה"ב מביתו, לפי"ז למה כ' למשפחותיהם יצאו הא פשיטא הא כ' ויצא נח ואז בודאי הוצא תחלה הבהמות וכל הבריות בע"כ כפי ציווי ה' אע"כ לדרשא אתי דמשפחותיהם יצאו ולא הם. ובהגהות מהר"צ חיות כ' לא ידעתי מדוע שינה ר"י לשון התורה דנא' למשפחותיהם ונ"ל דמהרי"ב כ' דהפי' כיון דבריה שאין בה עצם אינה חיה י"ב חודש בחולין נ"ח. ומשפט המבול יב"ח כמ"ש ברש"י. ובמס' עדיות פ"ב מ"י א"כ ע"כ לא יצאו התולעים עצמם מתיבה דהרי אינם חיים יב"ח ורק המשפחות שלהם יצאו. וכבר נזכר זה בס' אמונת חכמים, ורק ק' דבב"ק דס"ו דרשו באתנן הם ולא ולדותיהם וכאן דרשו להיפך משפחותיהם ולא הם. ונראה דוה בעצמו הי' ק' לר"י דכאן ע"כ רק הוולדות יצאו ולא המשפחות שהוכנסו. דהא א"א שיהי' יב"ח וכ' למשפחותיהם דמשמע להיפך דהם יצאו ואר"י למשפחותם ולא הם היינו כאלו הי' כ' רק למשפחותם ולא למשפחותיהם, ובלאו זה משפחותיהם זר במקרא ולא מצינו רק עוד פ"א והוא כלשון אל תקרא למשפחותיהם אלא למשפחותם ובתפארת יהונתן כ' דאפי' מה שאין בו עצם חיו בתיבה ע"פ נס. וגם י"ל הואיל ולא שמשו המזלות א"כ ליכא כלל זמן ע"ש. וע"ע בס' דרכי תשובה יו"ד סי' פ"ד סקק"א שכ' באם יש לה כנפים יכול לחיות שנים הרבה אף שאין בו עצם, ע"ש שהביא מזה הרבה ספרים:
פסוק כ:מכל הבהמה הטהורה ערש"י עי' בס' חדושי מר שמואל ע"ז ד"ה אריכות גדול מזה. ובס' ראשי בשמים להג"ר ישעי' מפראגא ז"ל הק' דלא הוי ממשקה ישראל דלא הותר לו אז עדיין לאכול בשר, ותי' כיון דאחר הקרבה מיד הותר לו אכילת בשר לכן היה מותר להקריב ע"ש וסברתו הוא מגמ' מנחות ד"ה א' דאיסור שנעשה היתר באותו יום לית בי' משום ממשקה ישראל משום דאין מחוסר זמן לבו ביום וחשוב בשעת הקרבה מיד כאלו הי' היתר. וראיתי בספר בית האוצר מערכת א' כלל ט"ו שהביא ג"כ הקו'. ותי' שהרי כ' רק ממשקה ישראל, וזה הא הוי ממשקה ישראל שהרי כשתהי' האומה הישראלית יהי' מותר להם ע"ש וט"ע בידי משה על המד"ר פט"ז על המד' אכל תאכל א"ר יעקב מתי יתכשר לאכילה משתשחט. וכ' בי"מ אף שלא נצטוה אדה"ר על שחיטה לפי שנאסר לו בשר תאוה רק מבשר קדשים ובקדשים כ"ע מודים שהי' צריך שחיטה ע"ש וא"כ ל"ק קו' הנ"ל דכיון דהי' מותרין בקדשים הוי ממשקה ישראל כמו קדשים דבמדבר הי' נחשבים ממשקה ישראל, ולפמ"ש תוס' סנהדרין נ"ו ד"ה אכל דמתה מאלי' היה מותר לאדם, ורק להמית ולאכול הי' אסור. א"ש הקו' דהוי ממשקה ישראל כיון דהבשר בעצמותו מותר באכילה והאיסור להמיתו איננו איסור אכילה רק איסור אחר ונהי דא"א לאכלו דאמה"ח אסור ולהמיתו ג"כ אסור מ"מ רק מפאת דבר אחר חשיב שפיר ממשקה ישראל כיון שאין עצם אכילה אסורה, עי' פסחים מ"ח א' ותוס' מנחות דפ"ד א'. עי"ל דהא דבעינן ממשקה ישראל ל לו שורש בב"נ רק בישראל, ורק צ"ל דהחמירו עליהם כדין ישראל, ושוב בישראל מותר בשר והוי ממשקה ישראל, וממנ"פ שרי וז"פ:
פסוק כא:לא אוסיף רש"י כפל לשבועה, עי' מהרש"א שבועות דל"ו בענין שבועת ה' שלא יביא עוד מבול ובדברי הרא"ש שם. ועי' בפנים יפות. ובהפלאה כתובות בפתיחה אות ט"ז דהאדם נמשך בילדותו אחר מעשה נערות ולפי"ז הי' ראוי כל מה שיגדל יזכך החומר ואנו רואים שנהפך הוא כי יצר לב האדם בגדולתו יותר רע מימי נערותו אין לחייב האדמה עבור זה, וז"ש לא אוסיף כי יצר לב האדם ואין להאשים האדמה שחטא אדם בעבור יצירתו מאדמה עש"ה ועשו"ת בנין ציון סי' קמ"ו אי שבועת ה' הי' רק שלא יביא מים אבל דבר אחר חוץ ממים לא נשבע, והביא גמ' ומדרשים חלוקים דבזבחים קי"ז משמע דלא יביא שום משחית כל בשר, ובסוטה י"א ומ"ר שמות פ"י ופכ"ב דוקא מים ע"ש:
פסוק כא:מנעריו. ע' רש"י משננער לצאת כמ"ש בנדה ל"א א', ומשעת יציאה ממעי אמו ניתן יצר הרע ע' סנהדרין צ"א ב':
פסוק כב:יום ולילה לא ישבותו. ערש"י וספורנו, ועי' ע"ז כ"ה א'. כ"ד שעות אזיל שית וקם שית כו' ועי' ע"י ווילנא בעיון יעקב מ"ש ברש"י ורא"ם ומהרש"א. ועי' בס' ישועות מלכו מהגאון מקוטנא ז"ל בלקוטי תורה וירא (י"ח א') ובדברי שאול מ"ת כ' הטעם דב"נ ששבת ח"מ דאמרו באבות יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון, לפי"ז ב"נ שאינו מצווה על ת"ת ואסור לו ללמוד ובז' מצות מחויב לכך הטילה תורה עליו איסור לשבות ורק לעבוד כדי שלא יעשה עון דאם לא תורה צריך ד"א להשכיח עון, ועמ"ש בזה בפ' ויחי (מ"ז כ"ח). עוד ראיתי טעם לפמ"ש תוס' חגיגה ג' ב' ד"ה מי, דג' מעידין זה על זה ישראל שבת והקב"ה. ישראל והקב"ה מעידין על השבת שהוא יום מנוחה וכו'. וא"כ בשביל ששובתים בשבת הוי כמו עדים. ואם ישבות נכרי בשבת הוי כמו בדין אם נמצא קרוב או פסול דעדותן בטילה במכות ד"ו. וחו"מ סי' ל"ו דנכרי פסול לעדות ולכן אם שבת ח"מ, ועי' באמרי שפר להג' מהרש"ק בפ' יתרו, אך זה אינו דא"כ יהי' גם נשים ששבתו חייבין מיתה דג"כ המה פסולין לעדות:
והנה הק' המפו' הא דאבות קיימו כל התורה ושבת ג"כ בכלל הא לא נצטוו עלי' ואסור להם לשבות דהי' להם דין ב"נ, ותי' בפנים יפות דקודם מ"ת לילה נמשכת אחר יום כמ"ש יום ולילה לא ישבותו יום ואח"כ לילה, ושמרו שבת כמו שיהי' אחר מ"ת יום הולך אחר הלילה וקיימו שתיהן עשו מלאכה בששי ביום עד הלילה, ובמוצ"ש, וכ"כ במקנה קידושין דל"ז ע"ב בתד"ה ממחרת. ודו"ז הרה"ג מו"ה צבי הירש האבד"ק זגיערזש ז"ל הק' הא כ' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד פרש"י בחולין דפ"ג א' רישא ערב והדר בקר מוכח דיום הולך אחר הלילה אף קודם מ"ת. ועשו"ת בנין ציון סי' קכ"ו:
ונ"ל דבפי' ירושלמי על בראשית ברא פי' בחוכמא ברא ה' ועי' זה"ק תרומה כד ברא הקב"ה עלמא אסתכל באורייתא וברא עלמא וכו' וכיון דנברא העולם בחכמת התורה משו"ה כ' ויהי ערב ויהי בקר כמו שיהי' אחר מ"ת וא"ש. ועי' בחדושי מהרא"ך ח"א בסוף ה' פסח דנ"ג דתי' קו' תוס' שבת דפ"ז דמה מוסיף משה מדעתו הא דרשא גמורה הוא, וכ' דקודם מ"ת הלילה הולך אחר היום. ולזה הי' מקום לומר היום ולילה שלאחריו ומחר ג"כ עם הלילה שלאחרי' ומשה מדעתו אמר מה מחר לילה עמי דהיינו לילה שלפניו ולילה שלאחריו אף היום לילה שלפני' ולילה שלאחרי' והקב"ה הסכים עמו דלא אתיא שכינה עד צפרא דשבתא והיום הולך אחר הלילה ע"כ. ובאמת העיר בזה במקנה שם, וע"פ בחתם סופר שבת. והנה משמע מהפנ"י ומקנה הנ"ל דב"נ אינו חייב מיתה רק אם שבת יום ולילה שלמים מעל"ע ומשו"ה האבות דלא שבתו במוצ"ש קיימו תרווייהו דין ישראל דשמרו שבת. ולא עברו על יום ולילה לא ישבותו דבזה הלילה הולך אחר יום ועבדו אז במוצ"ש. וזקיני הגאון המובהק מו"ה דוד דוב מייזלש האבד"ק לאסק נסתפק בזה אי ב"נ אסור לשבות אפי' מקצת היום, ועח"ש בזה בהגדה ריח דודאים בפתיחה אות ה' ו'. ובעיקר הדבר דקודם מ"ת הלילה הולך אחר היום העיר אחי הרה"ג ר' שלמה ואב שי' דהא שבת במרה נצטוו. ובודאי קבלו ע"ע אז כבר כל הלכות שבת כדין שהיום הולך אחר הלילה והגאב"ד דפה שליט"א ציין לעי' בשו"ת רע"א סי' קכ"א ע"ש במפתחות והשמטות ע"ש בפנים יפות הנ"ל:
ובחתן סופר הביא לתרץ שעשה אברהם מלאכה עם עוד אחד. ושנים שעשאו פטורים, ולא הוי מלאכה גבי ישראל, ולגבי ב"נ לא הוי שבת ע"ש. אך אינו נכון דכבר כ' האחרונים דהא דב' שעשאו פטורים דוקא מחטאת וסקילה, אבל המ"פ של שבתון לא קיימו, וא"כ לא תירץ כלום עוד ראיתי בשם הח"ס ובשו"ת חשק שלמה בלקוטים דהיה לבוש טלית וציצית, ואם היה להם דין ב"נ לא שבתו דב"נ פטור מציצית, והוי הציצית משא דציצית אין להם שייכות שיהי' נקראים מלבוש דאינם מחויבים בזה:
עוד י"ל לפ"מ שהק' תוס' פסחים מ"ו ב'. ד"ה רבה דאי אמרינן הואיל בטלה כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ותי' דהואיל ולא שכיח לא אמרינן, וא"כ באברהם שהיו שכיחים חולים כמ"ש בב"ב ט"ז דמרגליות הי' תלוי בצוארו וכל הרואה מתרפא א"כ הי' שכיחים חולים ושייך הואיל ול"ש אצלו מלאכה:
עוי"ל לפמ"ש בשבת ע"ה ב'. דעצי אשירה שהוציא בשבת פטור. וה"ה לכל איסור תורה שהוציא בשבת פטור, ועי' משל"מ פי"ד הכ"א מאבל, ומהר"ם מינץ סי' ב' ונתן אברהם עצה שהוציא איסור בשבת, וממנ"פ אי הוי לו דין ישראל א"כ באיסור הנאה לא חילל שבת, ואי לו דין ב"נ א"כ מותר לו הדבר ואין זה איסור הנאה אצלו א"כ הוי הוצאה ומלאכה, וזה נכון לזה הערנו בני שיחי':