א וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃ ב וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ ג וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ ד וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃ ה וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃ ו וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ ז וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ ח וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ ט וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃ י וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃ יא וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ יב וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃ יג וַֽ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ יד וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃ טו וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃ טז צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יז כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא (הַיְצֵ֣א) אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ יט כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃ כ וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ כא וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ כב עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ג:
מקצה חמשים וגו', בכ"ז בכסלו פסקו הגשמים, קשה דהא לעיל כתב רש"י נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסלו. וי"ל דבכ"ח בבקר פסקו מש"ה כשמזכיר כ"ח היינו עם אותה לילה של תחילת כ"ח יום ובמקום שמזכיר כ"ז היינו סוף כ"ז ולא חשיב לילה הזה והוה כאילו נפסק בתחילת יום כ"ח:
פסוק ד:
בשבעה עשר יום, הרי אמה לד' ימים. א"ל א"כ היאך חסרו אח"כ הרבה מאד שהרי ס' יום יש מן שנראו ראשי ההרים עד שחרבה הארץ ממילא מגיע הרבה ליום אחד י"ל דכשהיו המים מכסים, מלמעלה לא היו חסרים רק מעט מעט אבל כשנתגלה הארץ ושלט שם אויר היה הרוח מחסר הרבה בכל יום:
פסוק ה:
בעשירי שהרי מקץ מ' יום פי' יום ראשון מן המ' יום שנראו ראשי ההרים אינו מן המנין ואין שם רק ל"ט יום שלימים וכ"א של שליחות היונה הרי ס' והיינו עם יום א' בתשרי כי אב ואלול אינם רק נ"ט יום:
פסוק ו:
משנראו ראשי ההרים. בודאי לא בא רש"י למעט שלא נפרש מ' יום מיום שנחה כמ"ש הרא"ם, דמהיכא תיתי לפרש כן לעקור הכתוב מן הסמוך לו. אלא נראה דנתכוין למה שזכרנו קודם לזה בסמוך שאין יום הראשון מן המנין, ע"כ נזהר רש"י שלא נפרש מ' יום מן בעשירי לחודש הנזכר קודם לזה נמצא דגם יום עשירי ממנין המ' יום אלא מ' יום מתחילין מן ראיית ההרים שהיה ביום העשירי ממילא עבר קצת מן העשירי קודם ראיית ההרים וכמ"ש רש"י לעיל גבי מ' יום של ירידת הגשם מכח הכתוב ביום הזה נבקעו כו' ה"נ כאן, ולפיכך גם כאן אין לילו של העשירי בכלל החשבון ולא נשארו כי אם ל"ט ימים שלימים וכמ"ש קודם לזה כנ"ל נכון מאד:
פסוק ח:
וישלח, אין זה לשון שליחות. אין ההוכחה מדכתיב וישלח השי"ן בפת"ח, דא"כ גבי עורב נמי כתיב כן. אלא נראה דמוכח כן מדכתיב את היונה מאתו לשון מאתו משמע שלא תהיה עוד אתו וא"כ גם בעורב היה כן שהשליחות היתה לראות אם תשוב אליו עוד והא דזכרו הכתוב גבי יונה משום דיש שם סיפור דברים בענין מה ששבה אליו, ויש רוצים לומר דבעורב לא היה השילוח אלא דרך עונש לפי ששימש בתיבה. ואין זה נכון דהא פירש"י ולא הלך בשליחותו משמע שהיה שליח. וכן מביא בילקוט בשם פרקי ר"א שהעורב מצא נבילה וישב לאוכלה ולא חזר למשלחו:
פסוק יא:
טרף בפיה, לכן קוראו פעמים כו'. פי' בשלמא אם זכר הוא ל"ק ממה שנזכר בו לשון נקבה דלשון נקבה שייך על המין דהמין הוא בלשון נקבה כמו בהמה שנכלל בו השור שהוא זכר והמין בהמה הוא לשון נקבה. אבל אם תאמר יונה נקבה היתה לא יתישב בה לשון זכר טרף דהיינו חטף ואילו בנקבה היה לו לומר חטפה ולפי מ"ש רש"י דטרף הוא לשון מזון אין כאן הוכחה דזכר היה:
פסוק יא:
טרף וכו' לשון מזון. בפ' חלק אמרינן אמרה יונה לפני הקדוש ב"ה רבש"ע יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ולא יהו מתוקים כדבש ומסורין בידי אדם ומאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני דכתיב הטריפני לחם חוקי. ובב"ר אמר רמז רמזה לו אמרה לו נח מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידך. הרי שלנח אמרה כן ולא כהגמרא דסנהדרין שלהקב"ה אמרה כן, והרא"ם כתב שאגדות חלוקות הן ולי נראה דתרווייהו אמת ומוכרחים, דאילו לא אמרה אלא לנח קשה מאי נ"מ מאמירתה ומה תועלת יש לו או לה מזה. אלא על כרחך דלהקב"ה אמרה דרך תפלה שיהיה לה כן ואי להקב"ה לחוד קשה למה הוצרכה לזית וכי לא היתה יכולה לומר סתם יהיו מזונות מרורין ומתחת ידך כו' בשלמא אי אמרה לנח ודאי לא אמרה בפירוש שלא נשתנו סדרי בראשית לפתוח פה ליונה אע"פ שיש לומר שהיה לה הבנה כמו דר' פנחס בן יאיר, אלא שע"י זית רמזה לו הדיבור וזה הפירוש של ב"ר שאמר רמז רמזה לו אמרה לו כו' פי' שהאמירה לא היתה בפירוש אלא דרך רמז רמזה לו האמירה, אבל נגד הקב"ה לא שייך רמז אלא הוא יתברך ידע כוונתה ומחשבתה שהיא מבקשת ע"ז, ועוד ששה שייך לומר שהמלאך הממונה דבר בשבילה כמו שנא' בישעיה (כ"ג ד') כי אמר ים ופירש"י שר של ים. וא"ל למה לה לרמז לנח בזה כמו שזכרנו, דהיא לימדה אותו שגם הוא יתפלל ע"ז כמו שהתפללה היא. ורש"י שכתב אמרה יהיו מזונותי כו' כולל שתי האמירות דבלשון זה שייך אמירה לנח ואמירה להקב"ה כנ"ל נכון בזה
פסוק יז:
הוצא וגו', היצא קרי אמור להם כו', כתב החילוק שבין הכתיב שהוא הוצא ובין הקרי שהוא היצא, דלפי הקרי הוה פירושו שעל ידי אמירתו יצאו משם מעצמם. ולפי הכתיב שהוא הוצא פירושו אתה בעצמך תוציאה:
פסוק כא:
לא אוסף וגו', כפל הדבר לשבועה כו' בפ' שבועת העדות (ל"ו) ולא יהיה עוד המים למבול א"ר אלעזר לאו שבועה דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול. וקשה דר"א יליף מקרא דלא יהיה עוד המים למבול, ורבא מביא קרא דלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ותו יש לדקדק כאן דלמה יליף רש"י מן לא אוסיף דילמא חד לא אוסיף קאי על קללת האדמה, והשני קאי על הכאת כל חי. וא"ל דא"כ לימא ולהכות כל חי בלא כפל לא אוסיף דהו"א דלמא על שניהם יחדיו אמר שלא אוסיף דהיינו קללה והכאה אבל אחד מהם יהיה לזה חילק אותם ואמר בכל אחד לא אוסיף. ותו קשה דשם במה שיליף רבא בגמ' מדכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ דאין שם כפל דצרכינן לתרוייהו דאיתא בגמ' ובמדרש על פסוק ה' לעמו יתן בשעת מתן תורה נתקבצו כל האומות אצל בלעם ואמרו שמא מבול הוא מביא אמר להם כבר נשבע שאינו מביא מבול דכתי' אשר נשבעתי מעבור מי נח כו' אמרו שמא מבול של מים אינו מביא אבל של אש מביא אמר כבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול כל עיקר שנאמר, ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר. א"כ צריך כאן שתי הבטחות אחת למבול של מים ואחת לשאר מבול ואין כאן כפל לשון ותו קשה איך מביא מפסוק זה ולא מפסוק ולא יהיה עוד המים למבול אדרבה הא נזכר שם מים בהדיא ונראה לפרש דאנו צריכין כאן לימוד על שבועות שתים שהן ארבע דהיינו שני מבול ישנן אחד של מים ואחד של שאר מבול ובכל אחד צריך שבועה על שנים. דהיינו אחד על, קללת הארץ שנטשטשה בשעת המבול. שנית על הכאת האדם כמ"ש ולא אוסיף להכות כו' ודברים אלו מצינו מפורש בפסוקים דהיינו בפסוק לא אוסיף כו' יש שם קללה והכאה וכן בפסוק ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ נזכר בו הכאה ברישא ובסיפא קללה דהשחתת הארץ ובסיפא אמר סתם שלא יהיה שום מבול הן של מים הן שאר מבול, דא"ל דקאי דוקא על שאר מבול דהא מבול מים נזכר סמוך לו וא"כ גם בזה נכלל מבול של מים וצריך שיהיה בכל כפל שידמו על השבועה שהוא בדרך זה שבמבול של מים שנזכר, בו תחילה לענין הכאה יש עוד פסוק ע"ז ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, אלא לענין קללה דהארץ אין שם כי אם פסוק אחד דהיינו סיפא דקרא שזכרנו ואפילו הכי היה שם דהיינו מכח היקש להרישא דלענין הכאה יש שם כפל ושבועה ה"ה נמי בסיפא דלענין קללה הוה שבועה, כ"ז הוא במבול של מים וכן הוא ממש בשאר מבול הנזכר בפסוק לא אוסיף דמיירי בשאר מבול דהרישא מיירי לענין קללה דיש שם כפל עם פסוק דלא יהיה עוד, מבול לשחת הארץ דמשמע אפי' כל מבול אלא דבסיפא לענין הכאה אין שם אלא פסוק אחד דהיינו ולא אוסיף להכות כו', ולא נמצא פסוק שני בשאר מבול לענין הכאה אלא דילפינן בהיקש הסיפא מן הרישא דלענין קללה דשאר מבול יש שם כפל והוהשבועה ה"נ בהכאה, נמצא דשאר מבול הוה מבול ממש כמבול של מים ושניהם לענין קללה והכאה לדרך הפסוקים שוה כמו שזכרנו אלא דמ"ש בשאר מבול אין לנו לימוד דמכח כפל הוה שבוע' דהא באשר נשבעתי מעבור מי נח לא הוזכר אלא מים לחוד, אלא כיון דחזינן דכפל הוה שבועה במבול של מים ממילא הוה ג"כ בשאר מבול נפל לשבועה. ומש"ה ניחא דבגמ' לא הביא מן לא אוסיף דשם לא מוכח שבועה אלא מפסוק ולא יכרת כו' דמיירי בשל מים. ולפי האמת אחר שנלמד ממבול מים דכפל הוה שבועה גם פסוק דלא אוסיף הוה הכפל שבועה כפירש"י, ואע"ג דרש"י כתב ולא אוסיף הוה כפל עם לא אוסיף שלפניו היינו לפי האמת דהושוו כלם ובכולם יש כפל או היקש כמו שזכרנו ורש"י נקט בקיצור והשתא ניחא מה שהקשינו דר"א נקט קרא דלא יהיה עוד המים למבול ורבא נקט קרא דלא יהיה עוד מבול שכולהו צריכי להדדי כמו שזכרנו. (דבר זה חריף ונכון בס"ד:
פסוק כא:
והרא"ם הקשה מנלן דכפל הוה שבועה דילמא השבועה מכח דכתיב, ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואין לומר דברית לחוד ושבועה לחוד זה אינו דבריש פ' וארא כתיב ואזכור את בריתי וכתב אחר זה לכן אמור כו' כפירש"י ע"פ אותה שבועה ש"מ דברית היינו שבועה. אבל ל"ק מידי דבפסוק זה לא נזכר אלא אתכם וזרעכם אבל לא זולתם ואילו השבועה דמי נח כתיב בה אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ש"מ שלא ירד כלל על כל העולם אלא ע"כ מכח כפל שנזכר ג"כ דרך כלל: