פסוק א:ויזכור אלהים וכו׳ זכות שלא השחיתו וכו׳ הא דקאמר ב׳ זכיות איכא למימר דקרא גופיה דייק הכי ודייק הכי דמלישנא דויזכור משמע טפי שזכר את הראשונות דמקמי הכי דהכי מוכח ל׳ זכירה ומדכתיב ואשר אתו בתיבה דלישנא יתירא איכא למשמע דזכר להם מה שעשו בתיבה גופה והנה מהכא משמע שגם החיות והבהמות נצטוו שלא לשמש בתיבה וכ״כ בהדיא רש״י לקמן על פ׳ ושרצו בארץ ודלא כמ״ש בש״ח שלא הוזהרו אלא נח ובניו אבל החיות מעצמם קבלו האיסור ולא בגזיר׳ הש״י דל׳ רש״י דלקמן מוכח להדיא שנאסרו בצווי. ואמנם איכא למידק היכא רמיזא בצווי הש״י דבשלמא לנח ובניו נרמז במ״ש אתה ובניך וכו׳ אבל בחיות מנ״ל ונר׳ דנפקא להו ממ״ש בצווי הש״י לחיות זרע ע״פ כל הארץ והך ע״פ כל הארץ נר׳ יתור נפיש אלא לדיוקא אתא ע״פ כל הארץ הין אבל בתיבה לא דומיא דמאי דדרשו על פ׳ דלקמן ושרצו בארץ ולא בתיבה וכי היכי דאשכחן רמז בצווי הקב״ה ה״נ איכא למימר דאשכחנא נמי במעשה דכשם שכתוב גבי נח ויבא נח ובניו וכו׳ לומר שלא שינו את תפקידם ממה שנצטוו וכדפירש״י לעיל ה״נ בחיות י״ל דמה״ט שינה הכתוב בביאתן לתיבה דכתיב והבאים זכר ונקבה ולא כתיב איש ואשתו כדלעיל לדרוש שפירשו מלהתנהג בדרך אישות:
פסוק א:ויעבר וכו׳ רוח תנחומין וכו׳ לא ידעתי הכרח גמור אמאי אפקיה רבינו לקרא מפשטיה דהוה מצי לפ׳ שע״י הרוח החזק נסתלקו המים והכי מפ׳ הרמב״ן ז״ל והביאו רבי׳ בחיי. ואפשר דלישנא דהעברה קשיתיה לרבינו דלא שייכא אלא בדבר שיש בו ממש ולא ברוח ומיהו אין זה מוכרח דמצינו העברה אפילו בקול ויעבירו קול והעברת שופר תרועה ובש״ח כתוב דאדרבא כתיב ישב רוחו יזלו מים ואיך כתיב כאן וישכו המים ע״ש ואי מהא לא איריא שיש רוח ויש רוח ופשוט וכתוב הדר הוא רוח צפון תחולל גשם ע״ש בפי׳ הראב״ע ונר׳ דכיון דקרא דבתר הכי כתיב ויסכרו מעינות תהום וארבות השמים א״כ כשהעביר הרוח אכתי פתוחות הוו ומאי אהני העברת הרוח כל זמן שהארובות פתוחות בתחלה הי״ל לסגור המעיינות ואחר כך יעביר הרוח לכך הוצרך לפ׳ דה״ק קרא העביר הקדוש ברוך הוא לפניו רוח תנחומין על עסקי הארץ ועי״ז וישכו המים והדר מפרש כיצד שככו וקאמר ויסכרו מעינות וכו׳ ועדיין אינו מוכרח:
פסוק ב:ויסכרו וכו׳ כשנפתחו וכו׳ ההרגש הוא דכלהו מילי יתירי נינהו דהוה סגי למכתב ויכלא הגשם וכו׳ וממילא הוה ידעי׳ דא״א להיות זה אלא א״כ נסתמו המעיינות וארובות השמים ומאי קמ״ל באמרו ויסכרו ולכך תירץ דהיא גופה קמ״ל קרא מעינו׳ ולא כל מעינו׳ דנשתיירו אותן שהן צורך לעולם ולאו למימרא שהן צורך גמור דא״א בלעדם דא״כ אמאי לא קבעם הבורא בעולם מעיקרא בששת ימי המעשה אלא לעולם עיקר מה שנשארו לא היה אלא לזכר עולם לדורות הבאים כדי שיקחו מוסר ואמנם כיון הש״י להניחם בענין שיהא בהן הנאה לעולם. והא דחשיב חד מנייהו חמי טבריא אין מזה הכרח דסבר כמ״ד בפ׳ פרת חטאת דירד מבול לא״י דשפיר מתוקם אפילו למ״ד לא ירד דהא מסיק התם דלדידיה נמי אע״ג דמבול לא נחית מ״מ חמימות והבלא דמבול התם נמי הוה כלו׳ שנכנסו מימי המבול בה כשנתפשטו בעולם דהא כתיב מכל אשר בחרבה מתו והנהו דהתם נמי בהבלא מתו. ושוב מצאתי כך מבואר ברבינו בחיי דאע״ג דלא ירדו גשמים על א״י וגם לא נבקעו מעינות תחתיה מ״מ מי המבול שבשאר ארצות נכנסו לתוכה וא״כ ממילא כל המימות של א״י נמי מהבלא דמבול נתחממו וחמי טבריא כא׳ מהן והן הנה נשארו לזכר לדורות עולם כדאמרן:
פסוק ד:בחדש השביעי וכו׳ ט״ו אמה לס׳ יום וכו׳ ק״ל דהא לא משכחת לה אלא נ״ט יום בב׳ חדשים כסדרן דתמוז חסר ואב מלא וקרא כתיב בעשירי בא׳ לחדש נראו ראשי ההרים ולפי דברי רש״י א״א ליראות ראשי ההרים עד בקר יום שני באב והיכי כתיב בא׳ לחדש ולא ידעתי למה לא העיר בזה הרא״ם ז״ל וכעת צ״ע:
פסוק ז:יצוא ושוב וכו׳ שהיה חושדו וכו׳ ראיתי בש״ח בחדושי נלי״ט דמפר׳ דר״ל על בת זוגו של נח כלו׳ שהיה חושדו ששימש בתיבה כמו שהוא שימש ע״ש ואשתמיטתיה מ״ש בגמ׳ פ׳ חלק דה״ק ליה שמא לאשתי אתה צריך ונח השיבו רשע במותר לי נאסר לי באסור לי לא כ״ש הרי בהדיא דר״ל בת זוגו דעורב:
פסוק ז:עד יבושת וכו׳ מוכן היה העורב וכו׳ ק׳ דאטו בשביל שהיה מוכן לאותו שליחות בימי אליהו לא היה יכול לעשות גם שליחות זה ומי מעכב דלא ליעביד תרווייהו דלאו בחד זימנא הוו וע״ק וכי הכרח היה בדבר שהעורבים יכלכלו לאליהו וא״כ אפי׳ תימא דלא הוה מצי למעבד תרווייהו הו״ל לעשות השתא שליחות זה ושוב לא יבצר מי שיכלכל לאליהו דהרבה שלוחים למקום. וי״ל דאיכא למידק היכי הוה אכיל אליהו מה שהיו מביאים לו העורבים דאע״ג דבא״י רוב הבשר היה כשר ומדאורייתא אזלי׳ בתר רובא מ״מ לא נפיק מכלל בשר שנתעלם מן העין דמדרבנן מיהא אסור וחלילה לומר שאליהו הנביא לא היה מקיים כל דבר ואפי׳ מילי דחסידותא ואף שי״ל הוראת שעה הוה ותו דשעת הדחק שאני מ״מ הרי לא א״ל הקב״ה אלא ואת העורבים צויתי לכלכלך שם וי״ל דעל הלחם בלבד קאמר ליה ובלחם סגי ליה לחיי נפשו וא״כ אמאי סמך לאכול גם הבשר אלא צ״ל דכיון שאינה אלא גזרה דרבנן דמדאורייתא שרי כדלעיל הא קי״ל במלתא דלא שכיחא לא גזור רבנן והא נמי לא שכיח׳ שהעורב אינו מוכן לשליחות טובה להביא לו מזונות מידי יום ביום והילכך שרי. אבל אי הוה עביד האידנא שליחות זה לטובה הו״ל מלתא דשכיחא ותו לא הוה שרי ליה לאליהו. והטעם שרצה הקב״ה לשלוח לו מזונותיו ע״י העורבים נר׳ לומר שכיון הוא ית׳ לרמוז לו שלא יפה עשה להתאכזר על ישראל ולהשבע לעצור הגשמים דאף על גב דרשעים הוו מ״מ ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב נותן לבהמה לחמה לבני עורב וכו׳ ולכך נגזר עליו שיהיו חייו ומזונותיו תלוים ביד העורב האכזרי על בניו שמניחם והקדוש ברוך הוא מרחם עליהם:
פסוק ח:וישלח את היונה לסוף ז׳ וכו׳ לא ידעתי טעם לזה דבשלמא משליחות ראשון של היונה עד שליחות השני ניחא שהוצרך להמתין קצת ימים לפי שכיון שראה כי לא מצאה היונה מנוח הרי זו ראיה כי עדיין לא קלו המים וא״כ בהכרח להמתין עד שיעברו איזה ימים דילמא בין כך ובין כך יקלו המים והמתין מנין ז׳ ימים שהוא היקף שבוע א׳ אבל בין העורב ליונה למה המתין כלל מכיון שראה שהעורב לא חזר הרי ידע שלא רצה ללכת בשליחותו והו״ל לשלוח מיד את היונה. ואפשר לפי מ״ש רז״ל שהעורב השיב לנח שמא לאשתי אתה צריך כדלעיל וגער בו נח וא״ל רשע במותר לי וכו׳ א״כ חשש נח דילמא מחמת הנזיפה של נח מתיירא ומתבייש העורב לשוב אליו מיד עד שיעברו קצת ימים ולכך היה ממתין וקי״ל סתם נזיפה שבעה ימים וכיון שראה שעברו ז׳ ימים ולא חזר אמר בודאי אינו חוזר עוד ואז שלח את היונה:
פסוק ח:וישלח אין זה וכו׳ נר׳ הכרחו של רבינו לפי שהיונה בודאי נאמנת בשליחותה ואיננה כמו העורב ואם איתא שמה ששלחה היה דוקא בשליחות להשיב לו תשובה א״כ גם מאי דכתיב ויוסף וישלח הוי נמי כמו בפעם הראשון בדרך שליחות ע״מ להחזירו תשובה והרי לא עשתה כן באחרונה דכתיב ולא יספה שוב אליו עוד אלא מוכרח לומר שהיא לשון שלוח דאדעתא דהכי שלחה שאם תמצא מנוח לא תשוב והילכך כשמצאה מנוח לא יספה לשוב והמפרשים ז״ל כתבו בדרך אחר יע״ע והבוחר יבחר:
פסוק יא:טרף וכו׳ פעמים ל׳ זכר וכו׳ והטעם שדוקא בדבר זה הזכירו בל׳ זכר טפי ממלה אחרת י״ל כלפי מ״ש אח״כ שאמר׳ יהיו מזונותיו מרורים וכו׳ והיתה הכוונה ללמד לבריות שישליכו יהבם על הש״י ויתרצו במה שממציא להם אפי׳ יהיה בצמצום דטפי עדיף להו מלתלות מזונותיהם ביד ב״ו אפי׳ יתן להם בריוח וזה לא יתכן רק בזכרים אבל הנקבה עיניה תלויות בבעלה להביא לה מזונותיה ולכך רמזה תורה רמז זה בלשון זכר:
פסוק יב:וייחל הוא לשון וכו׳ וזה ל׳ ויתפעל וכו׳ טעם השינוי כי בראשונה היה הכל תלוי בו כלו׳ בכח המשלח כי מהיכן תדע היונה מתי ירצה לחזור ולשלחה ולכך כתיב ויחל בל׳ ויפעל שכל פעולת ההמתנה היתה תלויה בו אבל אחר שראתה היונה שהמתין ז׳ ימים ושוב שלחה ממילא אח״ז גם היא היתה ממתנ׳ שכשיעברו עוד ז׳ ימים כבראשונה שיחזור וישלחנה ולכך עתה כתיב וייחל בל׳ מתפעל שהוא בנין מורכב מפועל ונפעל כלו׳ שהוא היה ממתין וגם היה ממותן מהיונה דחשב ודאי שדעתו לעשות בדרך שהתחיל ובש״ח כתוב בשם מהרש״ל בע״א ע״ש:
פסוק יט:למשפחותיהם קבלו עליהם וכו׳ כלו׳ לא עליהם עצמם נצרכה קבלה זו דמהיכא תיתי הרי אפי׳ מקמי דליתי מבול לא דבקו אלא במינם שלא קלטה תיבה אלא לאלו כדפירש״י לעיל ומה צורך עכשיו דבמכ״ש יתמידו בדרכם הטובה בודאי שהרי ראו הפורענות אבל כלו׳ קבלו עליהם ועל זרעם עד עולם. ואפשר שזו כוונת רבי יוחנן בפ׳ חלק דקאמר למשפחותיהם ולא הם ובמימרא זו נתחבטו בה כמה גדולים ע״ע ולפי דרכנו ה״פ למשפחותיהם דהיינו לזרעם הוצרכו לקבל ולא הם עצמם דהא מקמי הכי נמי נזהרו בה:
פסוק כ:מכל וכו׳ אמר לא צוה וכו׳ דק״ל אמאי נקט מכלם ומשני שלמד ממה שצוהו הקב״ה וכו׳ ואע״ג דלדידן לא חזי להקרבה רק בקר וצאן ומן העופו׳ תורים ובני יונה לבד הרי אמרו בפ׳ פרת חטאת עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והכל כשר להקריב בבמה בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימים ומ״מ טהורים אבל לא טמאים ע״כ וזה אפי׳ לישראל כ״ש לבני נח:
פסוק כא:מנעריו כתיב וכו׳ דק״ל דמשמע מנעוריו דוקא הוא דניתן בו יצה״ר ולא מקמי הכי בזמן ילדותו והא קרא כתיב לפתח חטאת רובץ ותו דהא חזי דאיכא יצה״ר לקטנים דהא מזיקי וכמ״ש בגמ׳ גבי בהמה לכך מוכרח לפ׳ מנעריו כתיב וכו׳:
פסוק כב:ויום ולילה וכו׳ שלא שמשו וכו׳ שמוש המזלות הוא היקפם וסיבוב׳ בגלגל ושימוש זה הוא מה שנתבטל בימות המבול אלא בהיות שהתחיל המבול בבקר ביום י״ז במרחשון והבקר הוא זמן שהשמש והירח שניהם ברקיע ואז התחיל הפורענות וע״ד מ״ש גבי אנשי סדום ומיד וידום השמש וירח עמד כל א׳ במקומו ולא שמשו כלו׳ לא היו מסבבים ואמנם היה קצת אורה בעולם מחמת השמש שהיה עומד ברקיע ומאיר כמו שמאיר בבקר וגם הירח עומד שם ולא היה ניכר בין יום ללילה כל הי״ב חדש אבל נח הו״ל סימנים להכיר ולהבחין בין יום ללילה שהיה צריך לו לכמה דברים ומה גם למזון הבריות שאין כלם אוכלים בשעה א׳ ובמה שכתבתי מיושב כל מה שהרגיש הרא״ם ז״ל ע״ע:
