א וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃ ב וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ ג וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ ד וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃ ה וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃ ו וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ ז וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ ח וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ ט וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃ י וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃ יא וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ יב וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃ יג וַֽ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ יד וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃ טו וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃ טז צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יז כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא (הַיְצֵ֣א) אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ יט כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃ כ וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ כא וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ כב עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ויזכר אלהים, זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה (מדת הדין) למדת רחמים על־ידי תפלת הצדיקים. ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנא' (לעיל ו, ה וז) "וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו', ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת הרחמים. ע"כ. והוא מבראשית רבה (לג, ג). לא ידעתי, מי הם הצדיקים האלה - נח ובניו, לרבות חם? גם תמוה בעיני שהדרשן מדבר על הפיכת המידות - ולא רק המעשים בלבד - בשעה שהשמות אינם משתנים, לא שם (ה, ו) ולא כאן, שכן כאן בא פעמיים השם אלהים ושם בא פעמיים (גם בפס' ו) השם ה', והיכן אפוא ההפיכה מעבר למעשה המתואר? (פ' נח תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ו, תשנ"ח, תשנ"ט)
פסוק א:
ולכאורה צריך לומר שהשם נשאר ורק משמעו נשתנה. (פ' נח תש"ס, מלון קראון פלז'ה, ים המלח) כלו' אף מידת הדין הסכימה לרחם עליהם, ולעיל - אף מידת הרחמים הסכימה למחותם. ובאשר ל"תפילת הצדיקים" איתא במדרש תנחומא (יא) שכשהיה נח בתיבה היה מתפלל תמיד "הוציאה ממסגר נפשי".
פסוק א:
רש"י ד"ה ויזכר אלהים את נח, ...זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן וכו'. זה שיש זכות לבעלי חיים, מצינו בכמה מקומות, כגון "לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז), ואף מצינו חובה לאדמה ולעצים, ראה למעלה (א, יא). (פ' נח תשנ"ו) ור' רמב"ן על אתר שאין בבעלי חיים זכות, מ"מ רד"ק להלן (ט, ה) כתב "...ואף־על־פי שאין גמול ועונש לשאר בעלי חיים אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש...". ור' עוד להלן (ט, ה). ור' מאמרו של ר' משה בלידשטיין - לברור מעמדם הרוחני של בעלי החיים - דף קשר 986, עלון ישיבת הר־עציון.
פסוק א:
רש"י ד"ה על הארץ, על עסקי הארץ. ע"כ. והוא מפרש כן בהמשך לדיבורו הקודם, שאין מדובר כאן ברוח ממש אלא ברוח תנחומין והנחה, ור' שם "שפתי חכמים" (אות ט). (פ' נח תשמ"ט)
פסוק א:
לכאורה כל דברי רש"י בד"ה ויעבר אלהים רוח, על הארץ ו־וישכו אין בהם צורך, שהרי אפשר לפרש פשוט שכתוצאה מן הרוח ההיא שכו המים. (פ' נח תשס"ג) וכתב ר"ש אלמושנינו, שאין לפרש כפשוטו כי אין טבע הרוח להשקיט את המים, אלא לנענעם ור' מה שהוסיף ר"י קניזל בספר "פירושים לרש"י ז"ל".
פסוק ג:
רש"י ד"ה מקצה חמשים ומאת יום, התחילו לחסור, והוא אחד בסיון וכו'. ולא ידעתי, מה ענין יש בתאריכים המדויקים הללו, הן אלה שכתובים, הן אלה שרש"י מדייק בהם לאורך כל הפרשה, אם לפי דעה אחת ואם לפי שתיים. (פ' נח תשס"ד) ור' מש"כ למעלה (ז, יב).
פסוק ד:
"...על הרי אררט". מתרגם אונקלוס: על טורי קרדו, והרי זה מן המקומות המעטים, כך דומה לי - שאונקלוס משנה שם גיאוגרפי, וראוי לבדוק נושא זה באורח שיטתי, ובוודאי שצריך לשאול את ר' רפאל בנימין פוזן. (פ' נח תשס"ו)
פסוק ד:
רש"י ד"ה בשבעה עשר יום, מכאן אתה למד וכו'. ור' מה שכתבתי למעלה (ז, יז). (פ' נח תשנ"ז)
פסוק ו:
רש"י ד"ה את חלון התבה אשר עשה. ראה למעלה (ו, טז). (פ' נח תש"ן)
פסוק ו:
ובהע' 86 בחומש "תורת חיים" כתוב: ואתיא כמאן דאמר צהר תעשה לתיבה, חלון ממש, ולא כמאן דאמר אבן טובה. (פ' נח תשנ"ג)
פסוק ו:
ומכאן קשה על הדעה השניה שרש"י מביא שם - אבן טובה, ובמדרש - מרגלית. (פ' נח תשס"א)
פסוק ו:
וצריך למחוק את סימן־הפיסוק (נקודה, ואפי' פסיק) שאחרי ד"ה, שכן כוונת רש"י לומר: ...אשר עשה לצהר (לשם צהר) וכך צריך לעשות במקרים רבים, גם בפירושו לחומש וגם בזה שלגמרא. (פ' נח תשס"א)
פסוק ז:
"וישלח את הערב". "אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבו העורב לנח. אמר, רבך שונאני ואתה שנאתני" וכו' (סנהדרין קח ע"ב). ואכן תשובה נצחת, ולמה אפוא שלחו בכל זאת? (פ' נח תשמ"ז) ור' אוה"ח הק' על אתר וכן בן יהוידע על סוגיית הגמרא.
פסוק ז:
"ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ". ועוד כילד היה קשה לי, למה לו לעורב לטרוח ולהתעייף במשך ימים ולעוף בלא הפסק, והרי יכול היה להתיישב קרוב לחלון התיבה. (פ' נח תש"ס)
פסוק ז:
רש"י ד"ה עד יבשת המים, ...לשליחות אחרת, בעצירת גשמים בימי אליהו וכו'. לא ברור לי על איזה רמז מסתמכת דרשה זו, אם על שוויון האותיות: יבשת - תשבי, אם על הכלל שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. (והרי כאן מדובר בעורב ולא במלאך, ומה איכפת לי אם זה יעשה שליחות אחרת בעוד כאלפיים שנה). (פ' נח תשנ"ב)
פסוק ז:
אכן עורב זקן מאד היה זה שאצל אליהו, ורש"י מביא, כדרכו, דברים מן המופלא, ומכל מקום קשה, מה בא המדרש ללמדנו. (פ' נח תשנ"ג) ור' גור אריה שהעורב אכזרי הוא, ולא רצה לילך לראות אם קלו המים, לבשר טוב, שאפשר לצאת מן התיבה, אבל מוכן היה לילך לשליחות אחרת - להביא מזון לאליהו, להחיות נפש הצדיק, כדי שיהיה הרעב על הארץ.
פסוק ז:
דומה שעילת הדרשה היא במצבים הדומים - יבושת שבכאן ומשם עצירת גשמים. כך משמע מדברי רש"י, אך עדיין קשה לי שכאן מדובר בעורב אחד, ואלו שם (מלכים א' יז, ד ושם, י) מדובר בעורבים, לשון רבים. (פ' נח תשנ"ד) ומהרש"ל מבאר שדרשו מהכתוב "עד יבשת המים" ולא "יבשת הארץ", שהכוונה לזמן עצירת הגשמים.
פסוק ח:
רש"י ד"ה וישלח, אין זה לשון שליחות וכו'. ועתה קשה לי, אם אמנם שניהם לשון שילוח הם, למה אין התורה כותבת כבר בראשונה לשון לראות. ואולי אפשר לתרץ בפשטות בדרכו של רש"י (בעיקר בתלמוד, אך גם בפירושו לתורה) - לבאר לעתים קרובות תיבה קשה רק בהופעתה בפעם השניה. (פ' נח תשס"ב, גני טל)
פסוק ח:
וראה "הבנת המקרא" לר' וולף הידנהיים המבאר באריכות, שרק עתה שלא כב-"וישלח את הערב" שבפס' הקודם, יעלה על הדעת שמדובר בשליחות, שכן כאן אומר הכתוב "לראות הקלו המים", ועל כן צריך רש"י להבהיר ששלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה. (פ' נח תשל"ז)
פסוק ח:
והדברים מתבהרים עוד יותר אם נצרף לכאן את דברי הנצי"ב (לפס' ז) שנח שלח את העורב דווקא, משום שזה אוכל נבילות, ואחר כך (ח) את היונה - כדי לראות־להיוודע אם המים פחתו עוד. (פ' נח תש"מ)
פסוק ח:
ועדיין קשה לי מפס' "ויסף שלח את היונה" (י), שמן הסתם גם זה אינו לשון שליחות, אבל היונה חזרה "והנה עלה זית טרף בפיה" (יא), כלו' סופו של השילוח מוכיח שהיה כאן משום מעשה שליחות. (פ' נח תשמ"ז)
פסוק ח:
וראה דברי שפתי חכמים (אות ק) ששלח את העורב משום ששימש בתיבה, ואם כן פשוט שלא צריך לברר כבר כאן שאין בשילוח זה משום שליחות, כי יש כאן שילוח של הרחקה. ואולם אין זה נראה, כי אם אמנם כן, מדוע המתין נח בשילוח היונה ולא שלחה יחד עם העורב, זה להרחיקו וזה לסמן לו. (פ' נח תשנ"א)
פסוק ח:
"וישלח... לראות" וגו'. קצת תמוה שלא ראיתי מי שיטרח לומר, כי הפועל "לראות" מוסב על נח ולא על היונה. (פ' נח תש"ס, מלון קראון פלז'ה, ים המלח) ואולי להערה זו כיון רש"י באמרו "ובזה יראה אם קלו המים".
פסוק ט:
"...מנוח לכף רגלה". הביטוי כף רגל לגבי עוף תמוה. מדוע לא די במנוח לרגלה? לפי שעה לא מצאתי מעיר לכך. (פ' נח תשנ"ו)
פסוק יא:
רש"י ד"ה טרף בפיה, אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר, ופעמים לשון נקבה וכו'. ולא ראיתי, היכן קוראהו בפרשה זו בלשון זכר, ועל כן לא מובן לי, על סמך מה מניח רש"י שזכר היה. (פ' נח תשנ"ד)
פסוק יא:
ראה רמב"ן וראה "לפשוטו של רש"י" של ר' שמואל פ. גלברד שכתב: לפי הפירוש הראשון של רש"י בדבור הסמוך "טרף" הוראתו: חטף, וקשה לו מדוע לא נאמר "טרפה בפיה". ותשובתו: לכן קוראו פעמים לשון זכר (טרף) ופעמים לשון נקבה (בפיה), ככלל היונים שבמקרא. (פ' פינחס תשנ"ה, אחר שיחה בבית־הכנסת בית יהודה, עם שובנו משוויץ)
פסוק יא:
ונראה שדברי רש"י מיוסדים על הבנתו ש"טרף" הוא נשוא של יונה, אלא שהרי"ש הקמוצה אינה מראה כן. (פ' נח תשנ"ו)
פסוק יא:
וראה בס' הזכרון לר' אברהם הלוי בקראט הרואה קושי זה ואינו נבהל מפניו, כי לדעתו יש עוד מקרים כאלה - "אריה שאג" (עמוס ג, ח), "כי הוא טרף" (הושע ו, א). (פ' לך נח)
פסוק יב:
רש"י ד"ה וייחל, ...אלא שזה לשון... וזה לשון ויתפעל... וימתן. ע"כ. וקשה להבין התפעל שכזה (וה"ה באשר לנפעל - כדעת ראב"ע ורד"ק). ואמנם אונקלוס אינו מבחין בין: "ויחל" ל"וייחל" ומתרגם בשניהם "אוריך". (פ' נח תשנ"ג)
פסוק יג:
"ויהי באחת ושש מאות שנה". משום מה אין מי שיעיר: לחיי נח, וכדברי הכתוב למעלה (ז, יא). (פ' נח תשנ"ט) ור' דעת מקרא.
פסוק יג:
רש"י ד"ה בראשון, לר' אליעזר... ולר' יהושע. ור' מה שכתבתי למעלה (ז, יב). (פ' נח תשנ"ז)
פסוק יג:
"...ויסר נח את מכסה התבה". דומה שזה בא לעומת "ויסגר ה' בעדו" (ז, טז). שם היה צריך להגנת ה' מפני אנשי דורו, ואלו עתה נח יכול לפתוח בעצמו, כי אינו צריך עוד לכך. (פ' נח תשמ"ח)
פסוק יז:
רש"י ד"ה הוצא, הוצא כתיב, היצא קרי וכו'. קצת קשה לי, מה איכפת ליה למישהו, שיישאר מאן דהו בתיבה כל זמן שירצה? (פ' נח תש"ן)
פסוק יז:
לא תמיד משתדל רש"י לבאר קרי וכתיב, וכאן ביאורו תמוה במקצת, כאמור למעלה. כלום נועדה התיבה העזובה להיות מוזיאון סטרילי? (פ' נח תשנ"ו)
פסוק יז:
כדאי לבדוק, אם נבדק, האם רש"י נדרש לכל קרי וכתיב, ואם לאו - אימתי כן ואימתי לא. (פ' נח תשס"ג) ריכוז מקורות בנושא קרי וכתיב ראה בתורה שלמה לרב כשר, פרשת משפטים, ע' 374 ואילך.
פסוק יז:
רש"י ד"ה ושרצו בארץ, ...נאסרו בתשמיש. ע"כ. וקשה לי מה פירושו. כלום יש איסורים לבע"ח? (פ' נח תשמ"ז)
פסוק יז:
וכבר קודם (ח, א) אמר רש"י - "שלא שמשו בתיבה" (ד"ה ויזכר וגו'). (פ' נח תשמ"ח)
פסוק יז:
וראה גם להלן (ט, ה ד"ה מיד כל חיה) "...הוצרך להזהיר עליהן את החיות". (פ' נח תשמ"ט) מ"מ שם ביאר רא"ם שהחזירן הקב"ה לטבען שהוטבע בהן, שיתייראו מבני אדם.
פסוק יז:
ומכל מקום דומה שאין זה לימוד הכרחי, שהרי גם אפשר לומר: בעוד שעד כה שימשתם בתיבה, עתה תשמשו בארץ. (פ' נח תשנ"ח)
פסוק יז:
"ופרו ורבו על הארץ". ראה להלן מה שכתבתי (ט, ז). (פ' נח תשנ"ח)
פסוק יט:
"למשפחתיהם יצאו". "למשפחתיהם, ולא הם" (סנהדרין קח ע"ב). ובתורה תמימה (אות ז) כתב: "...דיש לכוון כוונת הדרשה הזאת למאמר חז"ל בחולין נח ע"א כל בריה שאין בה עצם, אינה חיה י"ב חודש".
פסוק יט:
ראוי לבדוק היגד זה לאור הידוע היום (פ' נח תשמ"ז).
פסוק יט:
ומה גם שלהלן (ט, י) מפרש רש"י (ד"ה מכל יוצאי התבה) להביא שקצים ורמשים. (פ' נח תש"ן)
פסוק יט:
רש"י ד"ה למשפחתיהם, קבלו עליהם, על מנת לידבק במינן. ע"כ. ולא ידעתי משמע ביטוי זה המזכיר "קימו וקבלו" (אסתר ט, כז) בקשר לבעלי חיים שאינם מן המדברים. (פ' נח תש"ן)
פסוק יט:
ור' ההערות הקודמות (ח, א ועוד). יש כאן מעין האנשה של בעלי החיים, והיא תמוהה. ור' גם להלן (ט, ה ד"ה מיד כל חיה). (פ' נח תשנ"ו)
פסוק כא:
"וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה'... לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו" וגו'. ולא ידעתי, מהו הקשר בין הרחת ריח ניחוחו של הקרבן ולבין נימוק שלישי זה, והרי לכאורה צריך היה לצפות לנימוק חיובי - לא אוסיף לקלל עוד כי יש בו באדם גם צד חיובי, הוא מבין מעצמו את הצורך בהבאת קרבן! ואלו הנימוק השלילי מנתק את הקשר עם הרישא. (פ' נח תשמ"ט)
פסוק כא:
מסתבר שזוהי מעין הצדקה - הרי אין הוא יכול להיות מושלם במעלות, מכיוון שיצר לב האדם וגו'. (פ' נח תשנ"ו) ור' דעת מקרא שביאר מילת "כי" כפותחת משפט ויתור ומשמעה "אף־על־פי שהוא...".
פסוק כא:
רש"י ד"ה לא אסף, ...ולא אסף, כפל הדבר לשבועה וכו'. וקצת קשה על הדרשן (שבועות לו ע"א), שכן יש כאן שתי הבטחות שונות, ורק ביטוי ההבטחה הוא משותף להן, ואין זה אפוא כפל. וצ"ע. (פ' נח תשנ"ח) ור' רא"ם שאמנם יש כאן שתי הבטחות, מ"מ המכוון הוא אחד שלא יהיה עוד מבול, לכן דרשו שכפילות זו באה לשבועה.
פסוק כב:
רש"י ד"ה וחרף, עת זרע שעורים וקטנית החריפים להתבשל מהר וכו'. ד"ה קיץ, ...הוא זמן לקיטת תאנים... ושמו קיץ כמו (שמואל ב' טז, ב) והלחם והקיץ לאכל הנערים. ע"כ. רק עתה שמתי לב שרש"י מבקש לבאר את שמותיהן של שתי העונות, קיץ - ע"פ הכתוב, וחורף - ע"פ לשו' "החריפין", ולא ידעתי מה פירוש שגידולים אלה חריפים הם. גם לא ידעתי למה נהפך סדר תיבות המקרא והקדים חורף לקיץ. (פ' נח תשמ"ט)
פסוק כב:
ואולי הכוונה למשמע: חורפי (Winterlich). ודברי המדרש־רש"י מזכירים את לוח־גזר המפורסם. (פ' נח תשנ"ו)
פסוק כב:
רש"י ד"ה ויום ולילה לא ישבתו, מכלל ששבתו כל ימות המבול וכו'. וצ"ל שאין כוונת המדרש (בראשית רבה לד, יא) לומר שבימי המבול היה חושך, שאם כן, צהר למה ליה. אבל הכוונה כנראה לאיזה מצב ביניים, או מן תערובת אור וחושך, או שהכול עומד במקומו, כעין הקפאת המאורות. (פ' נח תשנ"ב)
פסוק כב:
ואף אפשר לפרש את השבועה כאומרת - אף פעם לא יופסק הסדר שהקב"ה הנהיג בימי בראשית. (פ' נח תש"ס, מלון קראון פלז'ה, ים המלח)
פסוק כב:
שאם לא תאמר כדלעיל, יקשה מכאן על הדעה ש"צהר" (ו, טו) אבן טובה היתה. (פ' נח תשס"ג)