פסוק א:וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. יש לבאר כי למעלה כתיב וילך חרנה ולא כתיב וישא את רגליו וכאן כתיב וישא רגליו מורה כי למעלה לא הלך ברגליו כי קפצה לו הארץ כמש"ל אבל כאן לא קפצה הטעם כי למעלה היה קודם שהבטיחו ה' לשמרו ות"ח אסור לילך ביחידי בלילה וא"כ לולי שהיה לו קפיצת הארץ הוצרך ללון יחידי בדרך בלילה בשדה ולכך קפצה הארץ כדי שבו ביום יבוא לחרן אבל אח"כ כשכבר הובטח לו מה' ואנכי אהיה עמך ושמרתיך בכל אשר תלך לא חשש אם יהיה יחידי בלילה לכך לא נעשה לו קפיצת הארץ רק וישא יעקב רגליו ומה שדייק לומר רגליו כי יעקב ראה תחילה שיהיה ניזק בדרך ברגליו כאשר היה באמת והוא צולע על יריכו ולכך שמר רגליו ונעשה לו נס בקפיצת הארץ אבל כיון שהיה לו הבטחה לא חשש ולא פחד לרגליו ולכך נשא רגליו וילך אמנם לאידך גיסא מבואר במדרש שהיה פורח ונשא רגליו למעלה בלי הלוך בם כלל ומכל מקום הלך לארץ קדם משמע דהיה לו עכשיו קפיצת הארץ והטעם הוא כי הקשו התוספות במסכת ברכות והבאתיו כבר לעיל דאיך אמרינן דיעקב תיקן תפלת ערבית הלא לאחר התפלה בעי למהדר ושקעה השמש וא"כ התפלל בעוד יום ולר' יהודה דאמר דתפלת מנחה עד פלג המנחה ניחא אבל לרבנן קשה ונראה לתרץ קושית התוספות דהנה התוספות במסכת רה"ש דייק מהגמרא דס"ל דהא דאמרינן בפסח נולד יצחק היינו ראשון של פסח והקשו דמנ"ל להגמרא דנולד בראשון אמנם יובן במה דאמרה רבקה ליעקב קח לי שני גדיי עזים ופרש"י א' לפסח ואחד לחגיגה ואם נולד יצחק באחד מסוף ימי הפסח כקושיית התוספות איך אמר יצחק בע"פ לא ידעתי יום מותי הא הקב"ה ממלא שנותיהם של הצדיקים מיום ליום וע"כ דבראשון של פסח נולד יצחק ושפיר מתיירא בע"פ שאולי הגיע קצו למחר והנה יעקב ברח מחמת שפחד מעשו שלא יהרגהו רק עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי כי בחיי אביו לא רצה לשלוח בו יד אבל מי יודע עת מיתת יצחק באיזה שנה שימות רק קודם פסח אין כאן פחד כהנ"ל דהקב"ה ממלא שנותיו של צדיק ויצחק נולד בפסח ולכך כל השנה היה יעקב שרוי בלא פחד רק בע"פ הוצרך לברוח אולי בלילה ימות יצחק ויהרגנו עשו תיכף ולכך ברח בע"פ ואז קפצה לו הארץ והגיע קודם שקיעת החמה להר המוריה והתפלל שם מעריב מבע"י כמ"ש המג"א דמודים כל הגאונים אף דהלכה כחכמים דתפלת מעריב מצאת הכוכבים מ"מ גם החכמים מודים דבערב שבת ועי"ט מקדימים להתפלל ערבית מבע"י והטעם נראה כי אף ע"פ שאבות תקנוהו מ"מ היה נגד תמידין וכו' וחלבי חול אין קריבין בי"ט ודוק. ומתורץ קושיות התוספות דהשתא מוכח גם לחכמים שיעקב תיקן תפלת ערבית ולכך בלילה נאמר ליה אל תירא ושמרתיך בכל אשר תלך סימן לבנים שיהיה ליל שמורים וביום למחרתו הלך ולא רצה לילך חוץ לתחום אמנם אמרינן אין תחומים למעלה מעשרה נ"מ להולך ע"י קפיצה ולכך הלך ע"י קפיצה:
פסוק א:ארצה בני קדם. בזוהר משמע שהיה הולך לארץ בני קדם טרם הליכתו לחרן ולא זהו חרן ונראה כי יעקב פחד מלבן היותו ראש למכשפים כנודע ואמרו חז"ל דסנהדרין היו צריכין ללמוד חכמות הקסם כדי לעמוד נגד המכשפים ולהסיר מעשיהם וכתיב ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וישלחם ארצה קדם דשמות הטומאה מסר להם ולכך הלך יעקב לשם קודם הליכתו ללבן לקבל מהם כדי לעמוד נגד לבן וזהו שדרשו כי יעקב בהליכתו ללבן אמר אשא עיני אל ההרים היינו הררי קדם כדכתיב בבלעם מן ארם וגו' מהררי קדם והבן:
פסוק ב:וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה וגו'. הא דלא גלל יעקב תיכף את האבן נראה לבאר כי הבאר רשות היחיד כמבואר במסכת עירובין והשדה רשות הרבים ולמה שכתבתי לעיל בא לחרן ביום הראשון של פסח ולצורך עובד עבודת כוכבים ומזלות לא הותר מלאכה ביו"ט רק אם אין רבים בוקעים בשדה גם השדה רה"י והוי מרה"י לרה"י ומותר להוציא לכך היותם רועים ג' עדרי צאן והוי רבים בוקעים בו לא רצה לגלול מרה"י לרה"ר לצורך עובד עבודת כוכבים ומזלות עד שבא רחל גם יש לומר שלא גללו עד שבא רחל כי סימן היה להם כשהמים עולים לנגדם זוכין לבת זוג כשר וטעם לסימן זה הוא כי האשה רעה הוא מסטרא דנחש דנתדבקה בחוה ולכך אשה רעה מר ממות כי נחש כרוך בה וידוע דמי שנשכו נחש אם המים קודמים לאדם קודם לנחש אין הנחש יכול להזיק כי כל הנחשים והכשפים אינם במים ולכך אם המים מקדימים ועולים לו זהו סימן שלא יזיק לו נחש הכרוך באשה ומצא אשה מצא טוב אך ודאי אלו היה באר נובע מים חיים אין זה סימן שהמים עולים בשבילו כי כך הטבע של מים נובעים שנובעים ועולים עד שיפוצו החוצה על כל פני שדה ומקרא מלא הוא יפוצו מעינותיך חוצה אבל אם הוא בור מכונס מי גשמים ועולים נגדו זה אות מובהק שעולים בשבילו והנה בבאר שהיה מכוסה באבן לא ידע יעקב אם הוא באר מים חיים או מי גשמים והנה הטעם שמכסים הבאר באבן יש בו שני טעמים האחד לבל יפול לתוכו הנופל רק בזה אינו צריך כל כך אבן גדול עד שילאה רועה אחד לגללו ויצטרך סיועת הרבים וצריך להיות טעם האבן הגדול שלא ישתמשו בו יד הכל ולא יהיה אחר כך מים להשקות הצאן די סיפוקם ומזה ראיה שהוא רק בור מכונס ממי גשמים כי הבאר של מים חיים יותר שישאבו ממנו יתרבו המים ביותר ומזה שפט שיזדמן לו סימן מה':
פסוק ד:ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמר להם הידעתם וגו' ויאמר להם השלום לו וגו' ויאמר הן עוד היום גדול ויאמר וכו'. נראה לבאר הפסוקים האלו כי יעקב חשב דלכך מאחרים להשקות הצאן כי הם ממקומות אחרים ולא יתכן שישאבו מים להשקות לבהמתם טרם שישקו בני עיר חרן לבהמתם אשר להם הבאר והשדה ולכך שאלם מאין אתם והשיבו לו אף אנו מחרן אך עדיין לא יפול בו השאלה הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו את הצאן ולכו רעו דאלו לא באו להשקות הצאן כדי שירעו אח"כ רק בעיר חרן מקום לבן היה שכיח כשפים כבר אמרו במקום דשכיח כשפים אין לסמוך על מקנה קנין הבהמה אולי אחיזת עינים היא עד שישקוהו במים ולכך המה פה עם הצאן שקנו עכשיו לבדוק אותם ע"י השקאת המים לראות אם הם צאן אמתיים או רק אחיזת עינים ולכך שאל הידעתם את לבן השלום לו היינו השלום לכם עמו וכן איתא במדרש השלום לו ביניכם ובינו א"כ אין צריכין לנסות הצאן אם הוא רק אחיזת עינים או לא ע"י השקאה כי לבן הוא ראש המנחשים ואם שלום לכם עמו שאלו נא את פיו והוא יגיד לכם הכישוף והתחבולות והשיבו לו שלום וגם הוא בעצמו שלח רחל עם הצאן ומזה ראיה שלא לנסות באו רק להשקות ולרעות אח"כ ע"כ אמר להם אח"כ עוד היום גדול וגו' גם אפשר לפרש בפשוט השלום לו אם זכה לבן זכר כי אמרו בגמרא בא זכר בא שלום וזה היה שאלתו השלום לו אבל באמת הטעם הוא דבא זכר בא שלום כי הבן עוסק בכל צרכי אביו והאב ינוח בשלום והם השיבו שלום לו והנה רחל באה עם הצאן רצונם בזה כי אף שאין לו בן רחל בתו עוסקת בעבודתו ורועה צאן כמו בו זכר ועושה מעשה בן וא"כ אין שלום לו והא דאמר יעקב הידעתם את לבן בן נחור ולא אמר בן בתואל דהשמיטו לגמרי נראה כי ידוע מה שהובא במדרש כשמזכיר שם רשע לאחר מותו יש לקלל לאמר שחיק טמיא כדמצינו במסכת חגיגה דאמר רב על נבוכדנצר שחיק טמיא ובתואל היה רשע גמור בועל כל הבתולות ואלו הזכירו יעקב היה חובה לקללו ויעקב היה חס על כבוד אבי אמו וכבודו חל אפילו הוא רשע כמ"ש הרמב"ם ולכך השמיט לגמרי שמו מכל דבר:
פסוק ז:ויאמר הן עוד היום גדול. איתא במדרש והביאו רש"י ז"ל אמר להם אם שומרי שכר אתם עוד היום גדול ופועל צריך לוותר משלו וחם שלכם אתם רועים מ"מ לא עת האסף המקנה ונראה דהוצרך יעקב לומר להם דבר זה כי אתמול שקעה החמה ב' שעות קודם ואולי יחשבו הרועים שיש כאן שינוי במצב השמימה וגם היום יקרה כן ולכך גילה אזנם דלא כן הוא רק דהיה דרך נס ולא יתמיד והיום עוד היום גדול וכן מצאנו שכתב כן בעל נזר הקודש עיי"ש גם יש לומר הטעם על שלא השקו הצאן עד אסיפת כל הרועים כי פן ירעו בשדות אחרים אכן כאשר יתאספו כולם כל אחד רועה בשלו ומעכב על חבירו משא"כ אם יקדמנו אחד הוא ירעה בשל חבירו קודם בא חבירו אך אמרו בגמרא דכי חשידי הרועים ברועה צאן עצמו אבל רועה צאן אחרים לא חשיד דאין אדם חוטא ולא לו ולכך אמר יעקב אם שכירים אתם הן עוד היום גדול לכו רעו דאין צריכין להמתין אחד על חבירו דאין חשודין בצאן אחרים ואם שלכם עכ"פ לא עת האסף המקנה מה זה שהקדמתם לבוא ולא עת האסף מבלים זמן בחנם לכו רעו ובואו אח"כ להשקות הצאן או תשקו תיכף כי בשביל חשדא בעלמא אין חיוב עליכם לבלות זמן כל היום בחנם ודי אם תמתינו זמן מן הזמנים ולא כל היום וזאת ההמתנה מועטת תעיד על היושר לבבכם ואין חיוב עליכם לבלות זמן כל היום:
פסוק ט:עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. נראה לבאר כי לאה היתה עקרת הבית ורחל רועה כי לבן ביקש ליתן את לאה לעשו לאשה והוא איש שדה ע"כ הרגיל לבן את לאה להיות גברת הבית גם ביקש ליתן רחל ליעקב ויעקב היה איש אוהלים ע"כ הרגיל את רחל להיות צאת בשדה אל הצאן ודייק כי רועה היא כי לאה לא היתה רועה אבל באמת בניה היו רועים צאן אבל רחל לא היו בניה רועים לא יוסף ולא בנימין היות אמם רועה וזה אשר דייק כאן כי רועה היא ולא בניה:
פסוק י:ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. הנה יש לדקדק בפסוק זה דכתיב ג' פעמים לבן אחי אמו והוא לכאורה אך למותר ועוד יש לדקדק דלא כתיב דחזר וגלל האבן על פי הבאר ונראה לבאר דכבר כתבתי דיעקב בא לחרן ביום טוב ראשון של פסח לזה אמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל ומותר לעשות מלאכה באמת בשבילה ביו"ט וגם להשקות הצאן כי מזונתה עליו כמבואר בפוסקים ולכך גלל האבן ואז נעשה נס לסימן ליעקב שנעשה באר מים חיים והיו המים עולים לקראתו ולכך לא חזר לגלול האבן כיון דאין צריכין לזה הואיל שהם מים חיים ויספיקו לכל השואבים די והותר ואין צריכין עזר לגלילה כלל וקאמר רחל בת לבן אחי אמו כי כמו שאמרו רוב בנים הולכין אחר אחי אם כן הבנות הולכין אחר אחות האב כי נודע תלה הכתוב נקבות בזכרים ולכך רחל הולכת אחר רבקה היותה אחות אביה וגם בצאן לבן יש לרבקה חלק בו כי בדיני בני נח ברתא ירית כברא ולבן ירש הצאן מבתואל אביה ויש ליעקב שייכות בו ולכן כתב ואת צאן לבן אחי אמו ולכך מיהר להשקות:
פסוק יא:וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך. נראה לבאר הא דבכה דוקא בעת נשיקה אמרו חז"ל דבכה שראה שאינה באה עמו לקבורה והיינו כי נשיקה זאת לא היה ח"ו בו שום צד חימוד רק לבל יגבר עליו יצה"ר בנשיקתו ליפת תואר כזו הרהר בשעת נשיקה בענין מיתה כאמרם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה גם אפשר לומר כמו אמר בר' עקיבא בראותו אשת טורנסרופוס הרשע ששחק ובכה על האי שופרא דבלי בארעא אף יעקב בכה בשביל כך רק ידוע דכל הנך דנקברין במערת המכפלה לא בלו גופם כלל כמבואר בגמרא דאברהם גני בכנפי דשרה וזהו מעלת מערת המכפלה ולכך על שהוא השיג על שלא תבוא עמו לקבורה בתוך המערה בכי על האי שופרא דבלי בארעא גם יש לפרש דאם ישראל כשרים הם לגול האבן המתעה הוא יצה"ר ויהדרו בתיובתא יהיה בסיבתם הגאולה אבל אם לא יהיו כשרים יהיה הגאולה בזכות אבות וזהו ויגל יעקב שהוא כולל לכל האבות האבן מעל פי הבאר ובזה השיג שרחל לא תבוא עמו לקבורה כדי שתהא היא שם בוכה על בניה כשילכו בגולה כמבואר במדרש כי מזה הטעם נקברה בפרשת דרכים:
פסוק יב:ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. היינו כמאמר חז"ל אחיו ברמאות אני ולזה רמז לה דזה הוא היותו בן רבקה שהיא ג"כ הלכה בעקבה וערמה להשיא לו עצה להלביש עורות גדיי עזים ולומר שהוא עשו וממנה ילמדו הבנים:
פסוק יג:ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו. איתא במדרש אמר שמא מרגליות המה והם בפיו נראה לבאר דלבן היה תמה היותו בא משולל מקנינים ושיהיו גזלנים גוזלים אותו בדרך היה קשה להאמין אותו בהיותו שומע שמע יעקב ופירש במדרש שגלל לבדו האבן מה שלא יוכלו כל הרועים וא"כ מי יקום נגד יעקב גבור בגבורים על כן חשב לבן כי אמרו חז"ל חבל על שמש גדול שהוא הנחש שנאבד כי אדם שגרו לדרומי ומביא אבנים טובות ומרגליות וחשב שיעקב בכחו הגדול יש לו יד ושם עוד לצוות להביא לו כזה וזה היה ענין המנחשים כמ"ש מעת חסרנו להקטיר וגו' וחשב לבן שיעקב שלם בזה לצוות על נחש מסטרא דקדושה לבל ימרה את פיו ויביא אבנים טובות ומרגליות וזהו הפירוש של מרגליות בפיו:
פסוק יד:ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חודש ימים. הא דדוקא חודש ימים נראה כי אמרו אם יושב אדם שלשים יום בעיר חייב ליתן לתמחוי ואמרינן נמי להיפך אם הוא יושב שלשים יום בעיר ניזון מהתמחוי ועיין בפ"ק דב"ב והפוסקים שם ולכן חשב לבן דלא אשא לבדי את המשא הזה רק כל בני העיר עליהם לזונו רק עד חדש ימים טרם שיהיה נחשב מבני עיר הוא לבדו יתן לו מזונותיו או יאמר חודש ימים כי יעקב סיפר ללבן שנשלח מיצחק ורבקה לישא בתו וחשב לבן על לאה כי למה יבייש הגדולה ולאה היתה גדולה בוגרת ובבוגרת נותנין זמן שלשים יום ולכך אמר תשב אתי חודש ימים אח"כ ישא אשתו וישוב אל ארצו ומולדתו:
פסוק טו:ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם. נראה לבאר שידע לבן כי כך נאמר ברה"ק ורב יעבוד צעיר וא"כ עליו לעבוד לעשו אבל לא לעבוד ללבן וזה אמרו הכי אחי אתה כלו' אלו אחי אתה ראוי היה שתעבדני כי כך נאמר ורב יעבוד צעיר והוא בכור ליצירה אבל כיון שאינך אחי באמת למה תעבדני חנם ומה לך לשטות זה:
פסוק יז:ועיני לאה רכות. יש לומר שבכתה בכוון לכלות עינים כדי שימאס עשו בה גם יש לפרש דבעין צדיק יש ברכה כנאמר טוב עין הוא יבורך גם יש בעין צדיק מדת הדין לענוש כמ"ש כל מקום שנתנו חכמים עיניהם וכו' וכן יהיב עינא ביה ובזה היה רחל אבל לאה היה עיניה הכל לטוב ואין בה מדות עונש כלל וזהו ועיני לאה רכות ועיקר הכתוב הוא בא להורות לנו על יעקב איך ביקש דוקא רחל הלא לא יעשה כן לתת הצעירה לפני הבכירה ועוד על צדקת כזו המקרא צווח שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ולאה היתה יראת ה' אבל באמת אדרבה זה היה כוונת יעקב לטובה כי כולם אמרו שני בנים ליצחק ושתי בנות ללבן וינשאו אלו לאלו ואלו באמת היה לוקח יעקב ללאה היה עשו ממהר ליקח רחל היותר יפת תואר מאוד מה עשה יעקב גם בזה התחכם על עשו ליקח בראשונה את רחל ובלאה באמת היה בטוח שלא יקחנה עשו היות ועיני לאה רכות והרשע יתן עיניו ביופי ויקחנה יעקב אח"כ ומתחילה היה באמת דעתו ליקח שניהם ודוק:
