פסוק א:וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. ערש"י וספורנו וכל"י. ובס' מנחת יהודה כ' דיל"ד דהי' צ"ל וילך יעקב, ותו דהול"ל בהדיא וילך לחרן, וי"ל דאליפז רדף אחריו להורגו עד שנתפשר עמו ונתן לו ממונו ועני חשוב כמת. וידוע מחז"ל (ע"ז כ"ה ב') דישראל וגוי ההולכים בדרך צריך הישראל לומר שהולך למרחוק מפני הסכנה שלא יהרג אותו. וא"ש שיעקב כשיצא מביתו ורצה ללכת לדרכו פחד פן יודע לעשו וירדוף אותו כשיודע שאליפז לא הרגו לכן וישא יעקב רגליו ללכת במהרה, ומה עשה וילך ארצה בני קדם כלו' כל מי ששאלו בדרך להיכן אתה הולך ל"ה אומר לו להדיא לחרן כי שמא ירגיש עשו רק סתם ארצה בני קדם למרחוק. ובס' משכנות יעקב כ' עפמ"ש במד' ריש תזריע וילקוט תהלים רמז תת"צ עה"פ חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לביהכ"נ וביהמ"ד ע"ש חזינן דאיש השלם נעשה ההליכה בדבר מצוה כטבע, וזה כשיעקב הי' במקום קודש בית אל אח"כ כשהיה רוצה ללכת הלאה ל"ה יכול בנקל דרגליו הי' מחזירים אותו למקום הקודש לכן וישא רגליו בע"כ שלא בטבעם:
פסוק ג:והשיבו את האבן ע"פ הבאר. ראיתי בשם הרה"ק מהרח"ה מאלכסנדר ז"ל שהק' למה בפ"י ביעקב לא כ' שהשיב את האבן, ואמר שהרועים ל"ה להם כח לסלק האבן זה היצה"ר עד שנאספו כולם ומיד כשנתפרדו חזר האבן למקומו, אבל יעקב הי' לו כח גם על להבא שלא יחזור האבן וסיים והאכלתיך את נחלת יעקב שבשבת יש לו ג"כ הכח לסלק את האבן להבא:
פסוק ה:הידעתם את לבן בן נחור, עי' רבה"ז בשם רמב"ן דיש ללמוד מכאן דביחוס רשאי לדלג את שאינם חשובים ע"ש ועשו"ת תרומת הדשן סי' כ"א שנשאל במומר היאך קורין לבנו לעלות לתורה, והשיב דיקראו בשם אבי אביו. וא' מגדולים אמר שיקראו שמו לבדו. ואין נראה דהוי לי' גנאי שיקראוהו בשינוי מאחרים, ורק לקרות באבי אבי' כמ"ש הידעתם את לבן בן נחור ומפיבושת בן שאול ירד וכ"מ בס' חסידים עכ"ל, ועי' בתשו' מהר"ם פדוואה סי' פ"ז דאם הורגל באותו העיר לעלות בשם אבי' קורין כן שלא לביישו ברבים, וכן אי איכא מורא מהמומר אבי' והובא להלכה כן ברמ"א או"ח סי' קל"ט סעי' ג':
פסוק ו:ויאמר להם השלום לו ויאחרו שלום. עי' בעה"ט ולא אמרו שלום לו כי אין שלום אמר ה' לרשעים, עי' ס' זכרון יעקב שהק' דיעקב מסתמא ידע שהוא רשע ואיך אמר שלום לו. וי"ל עפמ"ש בכתובות ד"נ ע"א וראה בנים לבניך שלום על ישראל דלא אתי' לידי חליצה ויבום ע"ש, א"כ בנים של ישראל נקראו שלום והיינו דשאל להם השלים לו, ר"ל אם יש לו בנים והם לא הבינו והי' מסופקין בדברי' ששואל כפשוטו והשיבו שאמרו שלום, אך שמא שאלתו הי' על בנים אם יש לו והשיבו והנה רחל בתו באה עם הצאן, ר"ל להורות דיש לו בנות ולא בנים. ולהכי לא באו בני' לרעות הצאן ע"ש. ובפשיטות י"ל דתיבת שלים יש לו ב' פירושים שהוא אינו בעל מחלוקת, או שלהכי שלום לו שאנחנו בעלי שלום אבל הוא מוכן תמיד לריב לזה אמרו שלום פי' מצדינו אבל הוא אינו בעל שלום. וכמ"ש והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל:
עי"ל עפמ"ש רש"י בפי"ב ותגד לאבי' ולא לאמה שמתה, וביבמות דס"ב ב' מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה ובלא שלום שנ' וידעת כי שלום אהליך. לפי"ז השיבו לו סתם שלום ולא שלום לו כי לו באמת אין שלום דאין לו אשה. וז"ש לבן אך עצמי ובשרי אתה ולא א"ל אחי אתה כמ"ש לו אח"כ הכי אחי אתה, דאשה מכונה בשם עצם ובשר כמ"ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, וז"ש לו לבן בערמה שיאהב אותו כאשה עצמי ובשרי אתה ר"ל אתה תהי' לי כאשה:
פסוק ו:באה רש"י הטעם מלמעלה בבית. עי' בזה בשו"ת ריב"ש סי' תל"א:
פסוק ז:עוד היום גדול לא עת האסף. ערש"י וק' וכי הם לא ידעו זאת וכ' בס' אבני שהם כי ביום אתמול קודם ביאת יעקב קרה ששקעה השמש שלא בעונתה, וזה הי' מחמת שרצה ה' שיעקב ילין שם, ואז העדרים לא שמו לבם לאסוף המקנה כי לפי הטבע הי' עוד היום גדול, ופתאום שקעה השמש והוכרחו לאסוף המקנה בלילה, לכן ביום שלאחרי' רצו להקדים עצמם פן יארע היום ג"כ כן כי לא ידעו סיבת השקיעה, וא"ל יעקב לא עת האסף המקנה כי היום לא ישקע השמש מקודם:
פסוק ט:ורחל באה. עי' ס' אגרת שמואל על רות (ד' י"א) מ"ש יתן ה' את האשה, הבאה אל ביתך כרחל ולאה אשר בנו שתיהם, וכ האלשיך כי היא באה אלי' כמו שעשו רחל ולאה כי רחל באה עם הצאן לקראתו, ולאה יצאה על אם הדרך ואמרה לו אלי תבא ולכן כ' שתיהם במ"ם בלשון זכר הכוונה שעשו כמעשה אנשים כי דרך איש לחזור אחר אשה, ואין דרך אשה לחזור אחר איש לכן כ' במ"ם ולא שתיהן בנ' ע"ש עוד:
פסוק י:ויגל. רש"י להודיעך שכחו גדול. עי' בפ' האזינו (ל"ב ב') כשעירים עלי דשא. מה הרוחות מחזיקין העשבים כך ד"ת מגדלין לומדיהן, דתורה לא בלבד לנפש כ"א גם לגוף כמ"ש באבות (ו' ז') גדולה תורה כו' שנ' רפאות וגו' ושקוי לעצמותיך, ובמד' שה"ש ה' עיני' כיונים ד"ת מגבירין לכל מי שעוסק בהם. והא דאי' בסנהדרין כ"ו ב' שמתשת כחו של אדם. וכ"ה בב"מ פ"ד א', ובמד' שה"ש ידיו גלילי זהב, זה רק מצד פחיתת המקבלים. כמ"ש בביצה כ"ה ב' מפ"מ נתנה תורה לישראל שהן עזין וכ' רש"י ומתשת כחם ומכנעת לבם, ולכן מי שבטבעו רחוק מעזות וא"צ שתתיש כחו אז מוסיפת גבורה, עי' רע"ב אבות פ"ה מ"כ ובא הכ' להודיע שבא יעקב מבית שם ועבר ברש"י סו"פ תולדות אעפ"כ הי' כחו גדול. וכן באאע"ה. ערש"י לך (י"ד ט') ולכן נחשב כח אחד ממפלת כה"ג ביומא י"ח דזה אות על צדקתו. ועי' כתובות ס"ב, ובס' תולדות אפרים דף נ"ח:
פסוק יא:ויבך רש"י שצפה ברוה"ק. עי' אור דוד על מגלת אסתר (א' א') על הגמ' מגילה ד"י ויהי אינו אלא צרה ופריך מויהי כאשר ראה יעקב את רחל ונר' דרש"י כ' דראה שאינה נכנסת עמו לקבורה והנה ג' עדרי צאן לרמז על הגלות שהאבן הוא היצה"ר (וע"ל פסוק ג') שנקרא אבן ומונע חכמה והשכלה שהוא באר להשפיע. ורחל שמבכת על בני' מעוררת הגאולה רק כ"ז שלא בא זמנו מבכה, ולעתיד יגולל האבן ויבער היצה"ר ויהי' באר חיים ויטו כולם לעבדך. וזה שפריך בגמ' יען יעקב מכונה על הקב"ה ורחל שם תואר לשכינה וכשיתקיים כאשר ראה יעקב את רחל יבוער היצה"ר ויהי' שמחה בעולם ומה צער שייך לכך פריך שפיר עש"ה:
פסוק יב:כי אחי אבי'. רש"י קרוב והוא במגילה די"ג ב'. וכ' בטורי אבן שם. ק"ל הא מצינו דאברהם אמר ללוט אנשים אחים אנחנו אלמא אח עם בן אחי' אחים מקרי, והה"נ בן אחותו כיעקב עם לבן אחים מקרי. ומה ק"ל והלא בן אחות אבי' הוא, ואף שרש"י בחומש (י"ג ה') פי' שהי' דומין בקלסתר פנים. אבל בגמ' לא משמע כן ביבמות די"ז. ונ"ל לרבה דיבום באחים מאב דילפי' אחוה אחוה מבני יעקב, ופ' לילף מלוט. ופרש"י ותתייבם אשת אחי אביו וכו' אלמא הא דקרי לי' אח מחמת קורבה הוא דב"א כאח. וה"ה בן אחותו וה"נ כ' וישמע אברם כי נשבה אחיו (י"ד י"ד) ואע"ג די"ל הא דאח וב"א קרוי אח משום דבני בנים ה"ה כבנים ולוט הי' כבן תרח דמה"ט אמר אברהם על שרה אחותי (רש"י כ' י"ב), וי"ל דהכא דייק מדכ' כי אחי אבי' וכי בן רבקה הוא, ובבן רבקה לחוד סגי. אחי אבי' למ"ל ש"מ כאחיו ממש קאמר וברמאות:
פסוק יג:את כל הדברים. עבה"ט ר"ת אל תתמה וכו' עי' בס' זכרון מנחם ד"ב ע"ב מ"ש בדברי' אהא דאמר יעקב לא שלותי מעשו דע"י שנלקח ממנו ממונו ל"ה לו שלום כמ"ש בב"מ דנ"ט כד משלם שערי מכדא נקיט תגרי בביתא, וע"י צער ל"ה יכול להרבות בתורה, ואח"כ כשנתעשר בבית לבן אעפ"כ הי' מוכרח ללמוד רק ביחידות עש"ה:
פסוק יד:עצמי ובשרי. הגר"א מווילנא ז"ל אמר עפמ"ש בנדה ל' ג' שותפים אב מוליד גידין ועצמות, אם מולידת בשר ודם, לפי"ז מי שקרוב מצד האב נקרא עצם א', והקרוב מצד אם לבד נקרא בשר לבד, ולבן שהי' קרוב מצד אב ואם דהיינו מצד יצחק ומצד רבקה כי אברהם ונחור הי' אחים, ויעקב הי' נכד אברהם, ולבן נכד נחור ורבקה הי' אחותו של לבן לכן אמר עצמי ובשרי אתה:
פסוק יז:ועיני לאה רכות ת"א יאין ותמוה, ובס' תולדות אפרים כ' כיון שנתהוה ע"י בכייתה שלא תפול בחלקו של עשו זה נוי האמתי, וכמו המבזה עצמו לכבוד המקום. זה כבודו כמ"ש (בש"ב ו') ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, וכמו ברבא מחריך רישא וכו' בקידושין מ"א, ועבדו בעצמם לכבוד שבת. ועי' ג"כ בחת"ס בחי' לפ' לולה"ג דל"ו באתרוג שנתנמר מרוב משמוש ידים למצוה זה הדרו, והביא ראי' מפסחים ס"ה ב' דשבח לכהנים שילכו עד ארכבותיהם בדם ע"ש:
פסוק יח:אעבדך שבע שנים. רש"י הם ימים אחדים שא"ל אמו כו' וצ"ב לקרות ז' שנים ימים אחדים, וראיתי בשם החוזה מלובלין ז"ל. דאי' במד' אמרה שבת לכל הימים יש בן זוג ולי לא נתת בן זג אמר ה' כנ"י יהי' זוגך. נמצא דשבת הוא מימים אחדים בלי בן זוג ונקראו שבת "אחדים" וג"כ מצינו שתיבת ימים שלא יתגרה בו היצה"ר, והוי כעבירה לשמה וכקורע ע"מ לתפור. וג"כ אמרה תורה חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, ועמ"ש בזה עוד לעיל. ושמעתי עוד בשם צדיק אחד. דבפ' בלק (כ"ב י"ח) כ' אם יתן לי בלק מלא ביתו פרש"י למדנו שנפשו רחבה וכו' נלמד דעל צדיק אפילו אומר דבר מכוער יש ללמד זכות כמו ביעקב כאן. ורשע אף שאמר דבר טוב ונאה יש לדרוש לגנאי. וע"ע בס' שיח יצחק על מס' יומא דקי"ח, ועי' בראשית (ב' כ"ד) מרביד הזהב:
פסוק כב:ויעש משתה. עי' רבה"ז שכל מה שכ' בתורה בלי צווי נקרא תקנות משה, ומשום זה אי' בירו' פ"ק דכתובות ה"א, וברמב"ם ריש ה' אבל, משה תקן ז' ימי המשתה מדכ' ויעש להם משתה. וכ' מלא שבוע זאת, ועי' בחי' מהרח"ה הוריות ח"א סי' קמ"ט וח"ג סי' ב':
פסוק כה:ויהי בבקר. ערש"י ועי' בעה"ת ומד' ממך למדתי, וק' אם הוא עשה שלא כהוגן היא ג"כ עושית,? וכ' בס' משנת דר"א דא"כ דאתה הבכור כמשל שפופרת וא"כ הגדולה לגדול, וכ"כ בישועות יעקב או"ח סי' ר"מ סק"ו:
ועי' ב"ב קכ"ג א', ובמהרש"א הא דלא הי' מכירה בקול כמ"ש בגיטין כ"ג א'. וחולין צ"ו א', דאל"כ היאך סומא מותר באשתו אלא בטביעת עין דקלא, אע"כ שמסירת סימנים הם הטעו את יעקב כמו שהטעו סימני שער הידים את יצחק וכמ"ש ברש"י ומד' דק' למ"ל ליתן לרחל סימנים הול"ל לסמוך על הקול וי"ל דעשה עצהיו"ט שלא תרמה אותו. ובס' ראשי בשמים כ' דיש לחקור מה הי' הסימנים, וי"ל דיעקב הבין למזימת לבן הרמאי ודבר עם רחל מקודם, כאשר אשאל אותך בלילה מי את, תאמר לי אנכי לאה וחשב יעקב שאם יעשה לבן רמאות ויכניס לו לאה ודאי תאמר רחל אנכי ועי"כ יתברר לו תיכף כי רמיה היא. ורחל הגידה הסוד ללאה ואמרה בלילה לאה אני ושפט יעקב שרחל היא ובבקר ראה והנה היא לאה' שהאמת כמו שאמרה ולא דברה שקר. ובאמת י"ל שהקולות משתי אחיות שוות וכמ"ש הרמב"ן תולדות (כ"ז י"ב) דלכן לא פחד יעקב מיצחק. דאולי הי' האחים דומים זל"ז בקולם, והא דאמר הקול קול יעקב מה שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים ע"ש והכא ל"ש זה דשניהם הי' צדיקות ומדברים בלשון רכה. ועי' בשו"ת שם אריה יו"ד סי' מ"ב מ"ש בזה:
פסוק כו:לא יעשה כן. וקשה מה בכך דאין המנהג כן, אם הוא התנה בפירוש על רחל הקטנה. ומוכח מזה דבמקום מנהג ל"מ תנאי. וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' ס"א סעיף ד' ודלא כסמ"ע, ועי' בב"ב דק"כ בבנות צלפחד וברשב"ם. וע"ע בתשו' מהר"ם מינץ, והנה עוד קשה דהב"ח וש"ך יו"ד סי' רמ"ד סקי"ג פסקו דבב' אחים או אחיות אע"פ שאחד גדול בחכמה מ"מ לא יקדימו לעשות נשואין לקטן בשנים ע"ש, ולמה הלכה כדעת לבן, ולא כיעקב שרצה לישא הצעירה. ורק י"ל כמ"ש בנח"ק בשם ר' אפרים דרחל ולאה הי' תאומים ולאה נולדה תחילה ואח"כ רחל. ועי' בפ' תולדות (כ"ה כ"ו) מ"ש הגר"א מווילנא דהנולד ראשון הוא האחרון ליצירה כמשל דשפופרת ולדינא הבכור ליצירה ולא ללידה ע"ש ומה שקנה יעקב הבכורה רק לברר לפני העולם, אבל באמת יעקב הי' הבכור. ושפיר יעקב לשיטתי' חשב את רחל ג"כ לבכורה נגד לאה. שלאה נולדה מקודם א"כ היא אחרונה ליצירה. אבל לבן חשב ללאה לבכורה יען שנולדה בראשונה וא"כ לא הי' מחולקים בעיקר הדין של לא יעשה וגו' לכן פסקינן כן. וע"ע באה"ע סי' ל"ז:
פסוק כז:מלא שבוע זאת. רש"י שבוע ל' זכר ואין משמע אלא שבע. עי' בטו"ז או"ח סי' תפ"ט סק"ד, ועי' ס' מאורי אור בלקוטים על או"ח שהביא ירו' שבתוס' חו"ק ד"ח הא דאין נושאין נשים במועד דאין מערבין שמחה בשמחה דיליף מלבן מלא שבוע זאת, וה"פ כיון דקיי"ל בנדרים ויו"ד סי' ר"כ הנודר באמצע השבוע ואמר שבוע זו אינו רק עד שבת. א"כ מנלן דילמא לבן משום טרחת יום ויומים קפיד שבוע זאת. וע"כ דשבוע הוא ל' זכר ומספר שבעה. וע"כ משום דאין מערבין שמחה בשמחה ע"ש, וערמב"ן שהק' דהא זה הי' מתקנות משה וכ' ואולי נהגו תחלה נכבדי האומות וכו' ועי' ביפ"ת ובפ' ויחי דמחלק בין מצות דאין למדין מקודם מ"ת לענין מוסריי, ופי' בפני משה על ירו' פ"א ה"ד, מסנהד', ובשו"ת חת"ס יו"ד סי שמ"ו, ובשואל וחשיב רביעאה ח"א סי' מ"ח, והביאותי' בפ' ויחי (נ' י') וע"ע בפ' ויצא (כ"ח כ"ב):
פסוק ל:ויאהב גם את רחל מלאה. עי' בכל"י שאהבה נמשך מלאה בעבור שמסרה סימנים, ועי' בס' מגלה צפונית, ובכורי אביב מ"ש בזה:
פסוק לא:כי שנואה לאה. בנדרים ד"כ ע"ב בני ט' מדות בני שנואה כו'. ועי' להראב"ד בס' בעלי נפש והשנואה מרוחקת בשעת תשמיש שהרי לאה הי' שנואה ואעפ"כ יעקב נזדקק לה אלא בשעת תשמיש מיהת הי' רצוי' לפני'. עי"ל שלא הי' אוהב אותה אהבה יתירה כרחל אבל ל"ה שונאה עכ"ל וכ"כ בב"י או"ח סי' ר"מ, ועי' בברכי יוסף הק' אמאי לא חי' ראב"ד כמ"ש בב"ב קכ"ג אילימא שנואה ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא כו' אלא ראה ה' ששנואין מעשי עשו בפני' ויפתח רחמה, עו"ק שכ' ויאהב גם את רחל מלאה אלמא הי' לו אהבה ללאה אלא אהבת רחל גדולה, והמהרש"א כ' ק' איך עבר יעקב אלא תשנא וגם בלידת שמעון כ' כי שנואה אנכי והו"ל ראובן ושמעון ח"ו בני שנואה. וי"ל דקודם שראה יעקב שנפקדה בביאה ראשונה הי' שונאה ובדעתו הי' לגרשה כמ"ש בב"ר וכשנפקדה אמר אמן של אלו אני מגרש? כו' ומ"ש לאה שנואה אנכי על שהי' שנואה מקודם ע"ש, ועל בני תמורה כ' הראב"ד נתכוון לערוה ונזדמנה אשתו, וי"א אף בב' נשי' ול"ק מיעקב י"ל דעדיין לא נתנה התורה. א"נ שלא נתעברה בלילה הזה. אבל ק' מאחר שהי' שוגג וסבר שהיא היא שמתכוון אליה למה נקרא מורד ופושע אלא מחוורתא כלישנא קמא ע"כ, ובמג"א סי' ר"מ סק"ט כ' אפי' שניהם נשי' וצ"ע מיעקב וי"ל ומשום זה לא נטלו שבט ראובן חלק בא"י בעבר הירדן, ומ"מ צ"ע דהי' ח"ו מן המורדים ובפרט שנתעברה בלילה זו. וצ"ל דדוקא כשראה רחל שוכבת במטה ונתכוין לגוף זה ואח"כ נזדמנה לו לאה תחתי', אבל יעקב משעת כניסתו לחופה ראה לאה ונתכוון לגופה לית לן בה, וכיוצא בזה חלקו בסנהד' גבי נתכוון להרוג זה והרג זה עכ"ל. ובברכ"י שם כ' על הראב"ד שתירץ שעדיין לא נתנה התורה ק' חדוד שארז"ל ישי שנתכוון לשפחתו ונזדמן לו אשתו, ועי' בעשרה מאמרות שכ' כוונתו משום ספק מואבי ולא מואבית, ועי' במוצל מאש סי' ס"ח, ודוד הי' לאחר מ"ת, ולהתי' שעיקר כפי' הראשון א"ש הכל דאפשר דישי שחררה, או כמ"ש הרמ"ע שהי' על תנאי ודעתו לקדשה בביאה כדין. אמנם הרא"ש ור"ן ורש"י לחד לישנא פי' אפי' נשא, ואפשר דיש חילוק דבני תמורה אף דנתכוון לאשתו א' ובאה לו שניה היינו משום דפשע דהו"ל לבדוק ולידע מי היא, אמנם יעקב מסר סימנים. וגם ישי כ' הרח"ע במאמר חקור דין ח"ג פ"י שישי מסר סימנים לשפחתו והיא מסרה לגבירתה, ובכה"ג דהי' סימנים ל"ה בני תמורה דמה פשעו:
וע"ש עוד דצריך להזהיר לאשתו כו' כי אחז"ל שבת נ"ה ד' מתו בעטיו של נחש עמרם בנימין ישי וכלאב, ואמר דוד הן בעין חוללתי, ודחז"ל כי אשת ישי הצלפונית וישי הי' שונא אותה וה"ל לישי פלגש פ"א באה אשתו של ישי במקום פלגש ונתעברה וילדה דוד, ודאי דעת הצלפונית הי' על בעלה ומחשבת ישי ל"ה עלי' כו', וכן ראי' מיעקב ומיהודה שהוא לא ידע והיא יודעת ויצאו מהם צדיקים ע"ש, הנה מ"ש דהצלפונית הי' אשת ישי אמו של דוד, בב"ב צ"א אי' דצלפונית אמו דשמשון ואמא דדוד נצבא בת עדאל, ובישועות יעקב שם כ' ע"פ המד' דהשיבה שגם הוא אמר שהוא עשו ובאמת יעקב שמו. וכ' דמ"ש אנכי עשו ל"ה שקר דכוונת יצחק שלא לברך הקטן ויעקב דלקח בכורתו עומד במקום עשו, והמפו' כ' דלא רצה יעקב ללאה לפי שנפלה בגורל עשו. וזה שהשיבה לו כיון שאתה אמרת אנכי עשו בכורך א"כ אנכי מוכנת לך. ואין כאן תמורה בעיקר הדבר וזה שקראה ראובן ובמד' שאמרה אע"פ שלקח יעקב הבכורה מראובן מדעתו אפ"ה הי' אוהבו. ועשו שנתן מדעתו הי' שונאו. ועי' בחדושי גאונים על ע"י ווילנא סי' ק"ח דהיתה בוכה והיתה שנואה לעשו שלא רצה גם הוא ליקח אותה, וה"ק וירא ה' כי שנואה מעשה עשו בעיני' עד שגרמה לעצמה שתהי' שנואה בעיני עשו מיד ויפתח את רחמה אבל בעיני יעקב ל"ה שנואה, וא"ש דל"ה בני שנואה, וגם לא עבר יעקב אלא תשנא דשנואה דקאמר שנואה לעשו, וח"ש עתה יאהבני אישי היינו אהבה יתירה מכל נשי', ועשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קל"ה הא דאסור לישא לשם נוי. ז"ד דכוונתו רק לנוי או לממון אבל אם כוונתו גם למצוה אין קפידא, וראי' מיעקב דא"כ אתה מוציא ח"ו לעז על יוסף ובנימין ע"ש אריכות, וע"ע בקובץ דרושים חוב' יו"ד סי' כ"א בקונ' אמרי שפר:
פסוק לב:ראובן רש"י מה בין בני ועי' ברכות ד"ו ע"ב, ובפני יהושע שם תמה שהרי בפ' מבואר שקראה ראובן כי ראה ה' בעניי, ונהי דלא סגי לי' לר"א בטעמא דקרא לחוד שאין משמעות ראה בפניי נרמז יפה בשם ראובן כמ"ש המהרש"א, ק' להיפך על הקרא כיון שאין זה עיקר שם אלא כר"א, ושמעתי שלאה לא רצתה לגלות שקראו ראובן משום מה בין בני כו' שהוא מעין נבואה שעתידה רחל לילד בן דא"כ הי' נהפך לב בטלה עלי' ולאהב גם רחל לכן העלימה זה ואמרה שקראה ראובן כי ראה ה' בעניי ופח"ח, וכד הוינא טליא הו"א שב' הטעמים אחד הם שמה שאמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי, עיקר אהבה אינה תלוי במה שילדה דאפשר שתלד רחל אח"כ עוד יותר בנים. ורק מ"ש עתה יאהבני מצד מה שקראה ראובן מה בין בני כו' ורמזה ליעקב שבאמת הוא גדול מעשו. ולפי"ז מתחלה הי' לאה ראוי' ליעקב ורחל לעשו, שבשביל כך הי' עיניה רכות. וא"כ ע"י קריאת שם יבין וישכיל יעקב שרימזה לו שעיני' רכות בשביל כך ויהפך לבו משנאה לאהבה עכ"ל, והגר"א מווילנא ז"ל אמר דע"פ חוקי הלשון להקדים הסבה ואח"כ המכוון כמ"ש (וירא כ"ב) יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך. וכן בכל השבטים כ' תחלה הטעם שמע ה' כי שנואה אנכי ותקרא שמעון וכו', והי' ק' לחז"ל מדוע בראובן נשתנה וכ' תחלה שמו ראובן ואח"כ הסבה, וע"כ כי גם בלעדי הטעם כי ראה ה' בעניי הי' ראוי לקרותו ראובן ורמזו מה בין בני כו'. ועי' בס' מור וקציעה. ובנח"ק ודברי שאול בזה:
ובהגהות מהר"צ חיות ברכות כ' שמצינו בתורה עצמה ב' טעמים כמו יוסף ה' לי בן אחר וגם אסף אלקים את חרפת, וכן ביששכר רמזה כי שכר שכרתיך וגם נתן לי אלקים שכרי על אשר נתתי שפחתי לאישי, וכן בזבולון והותר ג"כ לחז"ל לדרוש עוד טעם, ומצינו ג"כ בב"ר פס"ז ויגד לרבקה. ר' חגי אמהות נבואות הי' וכוונה ברוה"ק על העתיד להיות בסוף. ובס' עיון יעקב כ' אע"ג דראובן נולד קודם יהודה והש"ס מהפך ודרש ע"ש שקראו יהודה תחלה, נר' שק' כיון שחשבינן זאת ללאה לזכות על שהודית הי' לה לקרא לבן הראשון יהודה להודות שזכתה לילד בן הראשין שיהי' בכור ויהי' לו כהונה ומלכות, לכן קאמר ר"א אמרה מה בין בני כו' א"כ ידעה ברוה"ק שלא יהי' בכור מחנה, ואע"ג דהפסוק מפרש טעם אחר מ"מ מדייק מדשינה גבי ראובן שמו תחלה לכן אמר שיש עוד טעם שלא רצתה לאה לאמר דהיינו מה בין כו' ולא רצתה לגלותו ליעקב שאם יודע לו שתוליד רחל יוסף, ויטול הבכורה מראובן יאהב רחל ביותר, וז"ש כי אמרה ראה ה' בעניי כלו' טעם זה אמרה ליעקב אבל טעם שני לא אמרה ליעקב עש"ה:
ועשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' ו' שהשיב מ"ש לתי' מהרש"א יבמות ל"ד דלאה לא נתעברה מביאה ראשונה שיעקב כבש מעינו. א"ש קו' מג"א של"ה ראובן מבני תמורה שאפשר שביאה ב' הי' בלילה אחרת, ובפרט שיעקב שמר התורה ופירש מחמת דם בתולים. ולא בא אלי' עד אחר טהרתה עכ"ד, הנה מהרש"א לא כ' כן לקושטא דמלתא שהרי תוס' כ' ביבמות ע"ו שמיעכה באצבעו ולא כן כ' רק שהש"ס לא הו"מ להקשות מלאה. ומ"ש שפי' מחמת דם בתולים ליתא לפמ"ש הראשונים שקטנות הי' האחיות ולבן קבל קידושין וא"כ זמנה עד שתחיה המכה ול"צ לפרוש. גם מה שתי' קי' מג"א ליתא דא"כ תקשי דה"נ בני שנואה אע"כ בלילה א' נתעברה קודם שהכיר בה:
והנה ק' דמ"ט נקרא ראובן כי ראה ה' ושמעון כי שמע ה' מה נשתנה מראי' לשמיעה וי"ל דמתחלה שנאה ופירש ממנה שלא לשמש עם השנואה עד שהוכר עובר חזר לאהבה וכמ"ש רמב"ן, אך בנ"א הי' מלעיזים שהיא שנואה שלא האמינו שיעקב דר עמה פד שנתעברה משמעון אז הוברר שאינה שונאה שלולי כן ל"ה דר עמה, וא"ש בתחלה אמרה ראה ה' בעניי זה פרישת ד"א ע"כ נתן לה הריון בלילה א' ומאז לא שנאה עוד ולא ראה ה' דבר, אך שמע בנ"א מדברים מוזרות בלבנה ששנואה היא זו, ויען כי שמע ה' כי שנואה אנכי ע"כ נתן לי בן שני לברר לכל כי אהובה היא, ועי' בס' אמת ליעקב לאא"ז הגאון מליסא ז"ל בברכות ד"ז מ"ש בזה דבר יקר. ומהאריכות לא העתקתי. וע"ע שם בס' סמיכות חכמים בזה:
פסוק לד:לוי. ערש"י ועי' חתם סופר חולין דכ"ד מ"ש בדברי', וברמב"ן דלויים לא נתרבו דלא הי' בגזירת כאשר יענו כו'. ועי' לוית חן וס' זכרון יצחק, וע"ע באוה"ח כי גם ביציאתה מעוה"ז לא תפרד ממנו להיותה בת זוגו וכו', עי' בס' מעמי המנהגים ח"ג דצ"ב שהביא מעבר יב"ק וזה"ק בראשית דבעולם האמת יש להאיש שייכות עם אשתו הראשונה, וע"ע באגדת שמואל על שמואל ב' (א' כ"ו) בפרשה כ"ה בפסוק נפלאות אהבתך כו' אביגיל בעוה"ז ומיכל לעוה"ב, וע"ש ברד"ק. ורלב"ג ובהגהות הרד"ל שם:
פסוק לה:הפעם אודה את ה'. בברכות ד"ז ע"ב מיום שברא ה' העולם ל"ה אדם שהודה לה' עד שבאה לאה, ותמו' וכי אדם נח אברהם יצחק יעקב שתיקנו כל התפילות לא הודו לה'. וראיתי בשם הגאון בעל סיב גיטין ז"ל דהחילוק בין שבח להודאה, שבח הוא על שאדם משבח פעולת טובתו שעשה לעולם, אבל אם האדם הי' סובר דדבר זה הוא לרעתו ואח"כ ראה שנצמח מזה טובה אז שייך לשון הודאה כמו מודה במקצת שסובר שזה שסבר דלרעה הוא ובאמת הוא טובה, וזה ודאי דאבות נתנו שבח לה' אבל לא מצינו שנתנו הודאה על דבר שסברו שהוא רעה ונהפך לטובה, אולם לאה הי' שנואה וסברה שזאת לרעתה. וכשראתה שעי"ז שהי' שנואה זכתה שיצאו ממנה רוב שבטים והי' לטובה אמרה הפעם אודה את ה':
