א וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃ ב וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃ ג וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃ ד וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃ ה וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃ ו וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃ ז וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃ ח וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃ ט עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃ י וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃ יא וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ יב וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃ יג וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ יד וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃ טו וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ׃ טז וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃ יז וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃ יח וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃ יט וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃ כ וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ׃ כא וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ׃ כב וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃ כג וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃ כד וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה׃ כה וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃ כו וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃ כז מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃ כח וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ כט וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃ ל וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃ לא וַיַּ֤רְא יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃ לב וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְהוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃ לג וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃ לד וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי׃ לה וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְהוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ג:
"ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן" וגו'. הניחא שהכתוב מספר קודם "והנה באר בשדה" וגו', אך כל התיאור על האבן ומי ומתי מגוללים אותה מפי הבאר, הרי יעקב שומע אותו מפי הרועים, ולשם מה אפוא לכתוב להביאו כבר עתה ולחזור עליו לאחר מכן? וצ"ע. (פ' ויצא תש"ס) ור' העמק דבר לפס' ב-ג.
פסוק ג:
רש"י ד"ה והשיבו, תרגומו ומתיבין. ע"כ. לכאורה מביא רש"י את תרגום אונקלוס כדי להראות שזה אכן משמש בלשון הווה, ולא כדעתו שלו שכל הווה הוא עבר או עתיד (למעלה כט, ג). (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק ד:
"אחי". קצת תמוהה קריאה־פניה זו, שכן עד כה הוזכרו העדרים בלבד, ולא רועיהם. והדבר תמוה. אף־על־פי שרש"י כבר אמר (ב ד"ה ישקו העדרים) "...והמקרא דבר בלשון קצרה", שכן מהשלמת הנושא לנשואים "ישקו", "וגללו", "והשקו", "והשיבו" ועד לפנייה אל מי שלא הוזכרו עד כה כלל הדרך רחוקה. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק ד:
כלו' אי־אזכורם רומז שהיו אנשים פשוטים ביותר, אינם ראויים להיזכר. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק ה:
"הידעתם את לבן בן נחור". אך טבעי הוא שיעקב ישאל בהזדמנות הראשונה על המשפחה שממנה הוא רוצה לשאת אשה, אך קשה, למה הוא תולה בשם הסב ולא בשם האב. וכבר העיר על זה רמב"ן: "...ויתכן שהיה בתואל אדם פחות מעלה, ולא ירצה לבן שייחסו אותו האנשים רק לאבי אביו" וכו'. ואכן ראינו שבתואל לא היה אישיות דומינאנטית במיוחד (ר' פרק כד), ברם, על דברי רמב"ן קשה: (א) מנין ידע יעקב על רצונו של לבן, ועדיין לא בא אליו? (ב) גם עצם פחיתות מעמדו של בתואל אינו מוחלט, ר' דברי "ילקוט שמעוני" (רמז קט), לפיו בתואל מלך ארם נהרים היה. (פ' ויצא תשנ"א, תשנ"ג, תשנ"ו) ור' שני טעמים נוספים ברמב"ן.
פסוק ה:
"ידענו". זכורני שר' אליעזר ורהפטיג ז"ל, מורי ב"שיעורי הדת" בשנות ילדותי בדרמשטט, קרא מלה זו בטון מזלזל - ידוע האיש והכל מכירים אותו כרמאי. (פ' ויצא תשנ"ד)
פסוק ו:
רש"י ד"ה באה עם הצאן. קצת תמוה הוא שאבחנה יפה זו בין לשון הווה ולשון עבר באה מיד אחר הדבור המפורסם (פס' ג) שבו רש"י שולל כל הווה "לפי שכל דבר ההווה, תמיד כבר היה ועתיד להיות". (פ' ויצא תשנ"ד) ור' רש"י למעלה (טו, יז ד"ה באה וכן כד, מה ד"ה טרם אכלה). ור' באר רחובות שמבאר דברי רש"י שכשמדברים על פעולה הנעשית בהווה, נופל בה גם לשון עבר וגם לשון עתיד, שהרי גם נעשה כבר הדבר וגם עומד להיעשות.
פסוק ז:
"...השקו הצאן ולכו רעו". מאד קשה להבין, כיצד זה מעז הלך עני ליתן הוראות ולהטיף מוסר לאנשי המקום, ואינו מצפה לתשובה מעין תגובת אנשי סדום ללוט (יט, ט) "האחד בא לגור וישפט שפוט". ור"ע ספורנו הרגיש בדבר וכתב: הצדיק ימאס את העול גם כן אל האחרים. (פ' תולדות תש"ן)
פסוק י:
"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל... ואת צאן לבן אחי אמו". הניחא שהתרגש כאשר ראה את רחל, שהרי בא לקחת אותה אשה, ובוודאי אין זה פחות מרגש משהתרגש עבד אברהם ליד הבאר כשראה את רבקה והבין שתהיה אשת יצחק, ושם נאמר "והאיש משתאה לה" (כד, כא). אבל לא ידעתי, מה מקום יש להתרגש ברעיית עדרו המדולדל של לבן. ועדיין לא ראיתי, מי יעיר על זה, אבל ראיתי יונתן בן עוזיאל שאינו מתרגם מלים אלה כלל! (פ' תולדות תש"ן)
פסוק י:
וראוי לבדוק, אם יש עוד מקרים של השמטות של תרגום, ולעמוד על המשותף שביניהן.
פסוק י:
ור' אי־תרגום על־ידי אונקלוס למעלה (יט, יח: תיבת "אל" וכן כח, טז: תיבת "ישי"), אלא שם גירסאות אחרות ("אית", "שרי"). (פ' וישלח תש"ן)
פסוק י:
ובשיחה על השאלה כשלעצמה עם מוטל שי' סיפר לי שמישהו מבית בעלזא ביאר את הפיוט "זכור טען מקלו... וגל אבן מפי באר מים, כנאבק לו שר בלול מאש וממים וכו'" (תפילת הגשם). את הכף ב"כנאבק" ככ"ף הדמיון, כלו' יעקב אבינו עשה זאת כמו מלאך, בלא כל נטיה־נגיעה של יצה"ר. ואף כי אין זה נראה לי נכון שם, אפשר לומר מעין זה כאן - לא משום התרגשות עשה, אלא משום הצורך הענייני שבדבר, כלו' עתה משהגיע הצאן עם רחל, עשה המתבקש. (פ' ויצא תש"ן) ור' ר"ע ספורנו שבא יעקב לגלול האבן רק אחר שבאה רחל עם הצאן, כי חשש שמא ישקו הרועים את צאנם ולא יחכו למאחרים כדי לסייעם בסתימת הגולל.
פסוק יא:
רש"י ד"ה ויבך, לפי שצפה ברוח הקודש, שאינה נכנסת עמו לקבורה. ע"כ. אי"ה ובלי נדר ארכז פעם את כל המקומות שבהם רש"י מביא רמזים כאלה על התעלמות מדורות רבים, כי מן הסתם יש צד שוה בכולם, ובוודאי שאינם פשוטו של מקרא.
פסוק יא:
וזכורני שידידי הרב אברהם וולף ז"ל פיתח בענין זה שיטה בראיית גדולתם של אבות האומה, שאמנם התעלמו מדורות רבים או דילגו עליהם וחוו את העתיד להיות. (תש"ה)
פסוק יא:
וראה רעיון זה אצל הגרא"י קוק זצ"ל ב"עולת ראיה" (ח"ב עמ' ג). (פ' ויצא תשמ"ז)
פסוק יא:
שם. ...ד"א לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר וכו'. מכאן נראה שהנחת חכמינו ז"ל היא, כי האבות ידעו את תולדות המשפחה, וזה מחזק את שאלתי בדבר חזרה על מעשים או התבטאויות שליליים, כגון "אמרי נא אחתי את" (יג, יג), "אשר ימצא (הגביע) אתו" (מד, ט). (פ' ויצא תשמ"ו) ור' מש"כ שם.
פסוק יא:
שם. ...אמר אליעזר עבד אבי וכו'. הנה כי כן מזכיר כאן רש"י באופן מפורש את שמו של עבד אברהם, שֵם שאינו מופיע כלל בכל פרק כד. וראה גם יונתן בן עוזיאל למעלה (כד, ב) "ואמר אברהם לאליעזר עבדיה סבא דביתיה". (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק יא:
שם. ...אמר לו, מה אעשה לציווי של אבא? וכו'. קצת תמוה שאליפז זה שגדל בקירבתו של יצחק אבינו, לא ידע את הכלל הגדול שאין שליח לדבר עבירה, והרי כאשר יתיצב לפני אביו לדווח לו על ביצוע שליחותו, מה לי התשובה הלומדית שעני חשוב כמת? (פ' ויצא תשמ"ט) ואולי הכוונה שאליפז יענה לאביו שאכן הרג את יעקב והכוונה שגזלו וגם אם לבסוף תתגלה תרמיתו, עד אז ישכח הכעס (מפי ר' גרשון באס שי').
פסוק יב:
רש"י ד"ה כי אחי אביה הוא, ...גם אני בן רבקה אחותו הכשרה. ע"כ. וקצת קשה למה לא תלה באביו הצדיק הישר. ואולי אומר כך משום קושי אחר שבפס' ז, והוא החזרה על מלת "כי" - "כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא". שהרי לכאורה "וכי" (השני) מיותר, "כי בן רבקה הוא" אינו אלא פירוש ל"כי אחי אביה הוא", וכדברי רש"י, "קרוב לאביה", דהיינו בן רבקה, ולא נימוק נוסף. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק יב:
רש"י ד"ה ותגד לאביה, לפי שאמה מתה, לא היה לה להגיד אלא לו (בראשית רבה ע, יג). ויש להדגיש זאת לעומת רבקה שאצלה נאמר "ותגד לבית אמה" (כד, כח). רק לא אדע מנין לו הבנים (לא, א) שלכאורה לא היו עדיין כאשר בא יעקב לבית לבן, ראה להלן רש"י (ל, כז), ולא מסופר על נישואין חדשים. (פ' ויצא תשנ"ח) ושמא היו לו מספר נשים כמקובל באותה תקופה, או נשא אשה אחרת משמתה האשה הראשונה.
פסוק יג:
"...וירץ לקראתו" וגו'. בדומה לריצתו לקראת עבד אברהם (כד, כט), לכאורה מתוך תאוות כסף. (פ' ויצא תשס"ו)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ויספר ללבן, שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו. ע"כ. ואין לשאול, למה לא אמר לו את האמת האחרת, דהיינו שבא לשם שידוכין, כי אז לא רק שלא תסתבר העובדה שבא בלא ממון, אלא לבן עוד יעלה את מחיר בנותיו. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק יג:
יש כאן דוגמה בולטת של החלפת נושא המשפט בלא כל סימן, כלומר מתוך ההנחה שהקורא יבין מאליו, כי הנה ארבעת הפעלים הראשונים - "וירץ, ויחבק, וינשק, ויביאהו" - הם נשואים של לבן, ואלו "ויספר" הוא נשוא יעקב. (פ' ויצא תשנ"ד)
פסוק יד:
"אך עצמי ובשרי אתה". הרי זה על־פי דברי הגמ' (קידושין ל ע"ב) - "שלושה שותפין באדם" וכו', כלו' "עצמי" מצד אבי בתואל שהיה בן נחור אחי אברהם, "ובשרי" מצד מלכה שהיתה אחות שרה. שמעתי. (פ' ויצא תשס"ג)
פסוק יד:
"ויאמר לו לבן... ויאמר לבן ליעקב". כאלו משתמע מכאן דיאלוג מקיף וממושך הרבה יותר, אלא שהכתוב מוסר רק את דברי לבן. ולכאורה היו הדברים כך: יעקב החל מיד להיות פעיל בבית לבן כדי לא לאכול לחם חסד, ועל כך מגיב לבן "אך עצמי" וגו'. נראה שיעקב לא שעה להזמנה זו שלא לעשות כלום ולהתנהג כאורח מכובד, ועל כך באה תגובת לבן "ועבדתני חנם" וגו'. (פ' ויצא תשנ"ד)
פסוק טו:
"ועבדתני חנם". כלומר יעקב לא אכל לחם חסד, אלא מיד החל לעבוד אצל לבן, בלא לקבוע שכר תחילה. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק יז:
רש"י ד"ה רכות, שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו... שהיו הכל אומרים, שני בנים וכו' (בבא בתרא קכג ע"א). כמובן שיש לשאול גם כאן על התקשורת הטובה כל כך, לעומת זו על הולדת רבקה שבסוף פ' לך. (פ' ויצא תשנ"ד)
פסוק יז:
ולא רק זו. כאן היתה התקשורת מדויקת ביותר, כי מה כבר יכול להיות הפרש הזמן בין לידות תאמים? עד כדי כך שהשני יקרא "קטן"? (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק יז:
ועם זה שהכל היו אומרים, איש לא עשה מאמץ לשדך ביניהם, ותמוה שדווקא בארם דברו על השידוכים אך לא בארץ! ר' דברי יצחק אל יעקב בנדון. (פ' ויצא תשס"ד) ור' מהרש"א שהכל אמרו, בודאי לא ישיא יצחק את בניו אלא לבני משפחתו, כאביו אברהם שנשא את בת אחיו (למעלה כ, יב), והשביע את אליעזר שלא ישיא ליצחק אלא ממשפחתו (למעלה כד, ד).
פסוק יח:
רש"י ד"ה אעבדך שבע שנים, הם "ימים אחדים" שאמרה לו אמו (למעלה כז, מד) וכו'. זה יפה, אך למה אין רש"י מפרש כך כבר למעלה בד"ה אחדים, ושם מוסיף רק מלה אחת - "מעטים", וזה היפך האמור כאן. (פ' ויצא תש"ן)
פסוק יח:
ואלו היה אומר: שבע שנים, כנגד ימים אחדים וכו'. היה זה פשוט יותר ואולי גם יפה יותר. וכך גם היה יכול לציין להלן (כ) לגבי "כימים אחדים", ומשום מה אינו אומר כלום. ואלו היה אומר שם כפי שאומר כאן, היה מתקבל יותר. וכל זה צ"ע. (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק יח:
וראה גם שפתי חכמים (אות ג): דאם לא כן, איך עבר על מצות אמו. ודומה שלפי הערה זו עוד יותר קשה - והרי הוסיף עוד ז' שנים ואחר כך עוד ו' שנים בעבור המקנה, ואיה מצות אמו? ולכאורה מוטב בלא "גזירה שוה" זו, אף כי מדברי חז"ל בבראשית רבה (ע, יז) היא. (פ' ויצא תשנ"ד) ור' רא"ם שנתכוונה רבקה לימים מועטים ממש, ולא עבר יעקב על מצות אמו כיון שבאהבתו את רחל היו עבורו השנים כולן כ"ימים אחדים". ור' נחלת יעקב שבגלל רמאותו של לבן הוכרח להתעכב עוד כדי שיתן לו גם את רחל, ומכיון שנולד יוסף הבכור לרחל, שהוא שטנו של עשו ולא היה ירא עוד ממנו, חזר אף קודם ששלחה אמו לקחתו.
פסוק יח:
משום מה סברתי תמיד שהכוונה - ימים מעטים ממש, ולא "ימים" כפי שפירש רש"י למעלה (כד, נה), והנה הפס' "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי יג, יב) ששפתי חכמים (אות ד) מביא, באמת מראה על כיוון אחר. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק יח:
שם. ...ותדע שכן הוא, וכו'. הוכחתו של בעל שפתי חכמים (אות ג) אינה הוכחה, לכאורה, שהרי לשם שידוך מותר לרדת לחו"ל (רמב"ם מלכים ה, ט) ואף אין מקום לחשוש לכיבוד אב ואם. ומכל מקום, בלי המדרש הייתי אומר שבשימוש במלים זהות יש יותר אירוניה עצובה מאשר רמז ונבואה של רבקה. שכן אמנם מצינו "ימים" במשמע שנים, אבל קשה למצוא "אחדים" במקום שבע. אע"פ שבוודאי לא שלחו את יעקב למסע ארוך כזה ל"ימים אחדים" במשמע שבע שנים. וצ"ע. (פ' ויצא תשמ"ט)
פסוק יט:
"ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר". "תתי" בגימ' קטנה שוה לאה, ואלו "מתתי" שוה רחל, וזה שאמר לבן: לאה לך ורחל לאיש אחר.
פסוק כ:
"...כימים אחדים". אונקלוס תרגם: כיומין זעירין, אך ראה רש"י למעלה (פס' יח ד"ה אעבדך שבע שנים). (פ' ויצא תשס"א)
פסוק כ:
מסתבר שאפשר לפרש בשתי פנים מנוגדות באורח קוטבי. או - במהרה מפני הצפיה לגמר, או - כזמן רב, מפני התוחלת. וראה שפתי חכמים (אות ד). (פ' ויצא תשס"ו)
פסוק כא:
רש"י ד"ה מלאו ימי, שאמרה לי אמי. ע"כ. ודאי שרש"י חוזר כאן אל שאמר קודם (יח ד"ה אעבדך שבע שנים): הם ימים אחדים שאמרה לו אמו וכו'. ואולם קשה שבשל כך יפרש כאן שלא כפשוטו - מלאו הימים שהסכמנו, כלומר שבע שנים, וכפי שאכן מפרש רשב"ם. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק כא:
שם. ...אני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים. ר' "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר - בן ע"ז שנה, כמנין "מלאו"! (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק כא:
והנה אצל אברהם אומרת שרה "ואדני זקן" והוא בן מאה שנה, לא כל כך הרבה יותר מפ"ד, ויעקב מתחיל עתה את חייו כאדם נשוי. (פ' ויצא תשס"ה)
פסוק כה:
רש"י ד"ה ויהי בבקר והנה היא לאה, ...לפי שמסר יעקב סימנים לרחל וכו'. וקשה לי, והרי מכוח תביעות עין דקלא התירו לנו נשותינו (גיטין כג ע"א), וכיצד זה הטעתהו? (פ' ויצא תשמ"ט)
פסוק כה:
ור' פתיחתא איכה רבה כד (מצאתי סו"ס בספר אישי התנ"ך לר' ישי חסידה): "...יעץ אבי להחליפני לבעלי... ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי... ומסרתי לאחותי כל הסימנם שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה...", ולפי זה בוודאי עניין תביעות עין דקלא לא קשה. ור' "תורה שלמה" כאן (אות ד), ור' למעלה (כז, יא-יב). (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק כה:
ור' גם דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר. (פ' ויצא תשנ"ז)
פסוק כה:
ועם זה קשה לתאר, כיצד נעשו חליפין אלה למעשה. (פ' ויצא תשס"א)
פסוק כז:
רש"י ד"ה מלא שבוע זאת, ...לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה. ע"כ. כלו' ולא מלשון שבועה? ולא ברור לי די הצורך מה רוצה לומר. (פ' ויצא תשנ"ח) ור' באר יצחק שאלו שבעת הימים המיוחדים רק לה, דהיינו ימי המשתה - שבעה ימים של האשה ה"זאת".
פסוק כז:
שם. ...ואי־אפשר לומר שבוע ממש וכו'. לכאורה צריך לשאול כבר כאן, מהי האלטנרנטיבה, שממנה בא רש"י להימנע, ואכן קשה לומר שהיא שבוע - לשון שבועה. מי נשבע מה? (פ' ויצא תשס"א) ור' באר יצחק שאי־אפשר להבין שמדובר על שבעה הימים שבין שבת לשבת, כיון שאז היתה השי"ן נקודה בקמץ.
פסוק כז:
רש"י ד"ה ונתנה לך, לשון רבים, כמו נרדה ונבלה (למעלה יא, ז) ונשרפה (שם, ג), וכו'. כלו' מעין "רבים מלכותי", וראה לעומת זאת רשב"ם המפרש כנפעל, ר"ע ספורנו המפרש כלשון־רבים - אני ואנשי המקום, ור' רמב"ן המפרט, וכדעת ר"ע ספורנו. (פ' ויצא תש"ס)
פסוק כח:
"ויתן לו את רחל בתו לו לאשה". והפעם לא אסף את כל אנשי המקום לערוך להם משתה. ור' "תורה תמימה" (אות ה) שבנישואי לאה עשה כן כדי להמהם ולבלבל את יעקב, שלא יעמוד על רמאותו, ואלו עתה, בנשואי רחל, כבר אינו צריך לזה. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק כח:
ומעין זה כבר ב"בדעת זקנים מבעלי התוספות" (כב). (פ' ויצא תש"ן)
פסוק ל:
רש"י ד"ה עוד שבע שנים אחרות, ...ואף־על־פי שברמאות בא עליו. ומכאן מוסר גדול שאין לומר "ועם עקש תתפתל" (תהלים יח, כז) - טי טופעלט, כפי שאומרים העולם (אבל ר' דעת זקנים מבעלי התוספות ל, לז) וכך גם דרך יעקב להלן (ל, כו) רש"י ד"ה תנה את נשי, איני רוצה לצאת כי אם ברשות. (פ' ויצא תשל"ז) ור' הערת הנצי"ב להלן (ל, מ) שביקש לא למנוע הטוב מהלומדים ובשל כך הביא דברי אור זרוע הגדול (רמ"ז תשס"ט) ראה שם.
פסוק ל:
"ויאהב גם את רחל מלאה... כי שנואה לאה". והרי הבדל רב יש בין אהבה יתירה לגבי אחת ולבין שנאה לגבי השנייה. ור' דברי "דעת זקנים" לפס' כה שבהם יש משום מתן טעם לשנאה, אלא שלפי זה השנאה הופיעה מידית, ולא רק בפס' לא. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק ל:
ור' רמב"ן ואור החיים לפס' לא. (פ' ויצא תשנ"ט)
פסוק לב:
"ותקרא שמו ראובן". כל השמות של בני יעקב - חוץ מלוי (לד) - ניתנו ע"י האמהות, ודווקא בשם הזה היינו מצפים שינתן על־ידי לאה, שהרי היא היא האומרת "עתה ילוה אישי אלי" וגו' (ור' רש"י שם ד"ה קרא שמו לוי). ומ"מ השוה להלן (לח, ג-ה ושם, כט-ל) ומה שכתבתי שם. ור' עוד להלן (לה, יח) אצל בנימין, שם רחל קראה שם אחד ויעקב שם אחר. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק לב:
רש"י ד"ה ותקרא שמו ראובן, רבותינו פירשו (ברכות ז ע"ב), אמרה ראו מה בין בני לבין חמי וכו'. וכיצד יכלה לערוך השוואה זו עכשו, ועדיין יוסף לא נולד? והרי קשה לומר שגם זה היה בנבואה, כמו בדיבור הבא. (פ' ויצא תשנ"ד)
פסוק לב:
וכבר יישב רש"י שם (ד"ה ראו וכו') על שם העתיד קראה שמו וכו'. (פ' ויצא תשנ"ז)
פסוק לד:
"עתה הפעם ילוה אישי אלי" - שכן עתה לה ג' בנים, ואין היא יכולה עוד להוליכם לבדה. (שמעתי בנעורי מר' שמחה זיגפריד בפולדא, תרצ"ה)
פסוק לד:
וקשה שהרי שם זה קראו יעקב, ור' דברי רש"י ד"ה קרא שמו לוי. (פ' ויצא תשנ"ז)
פסוק לד:
רש"י ד"ה על כן, כל מי שנאמר בו על כן, מרובה אוכלוסין, חוץ מלוי, שהארון היה מכלה בהם. ע"כ. ור' ב"כלי יקר" (ל, ו) טעמים לכילוי זה. (פ' ויצא תש"ן)
פסוק לד:
רש"י ד"ה קרא שמו לוי, ...ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה וכו'. הניחא שרש"י מביא מדרש כשהוא מסייע להבנת הכתוב, אך כאן הכתוב מובן, ואלו המדרש מאד רחוק. לפי מה ולשם מה אפוא להביאו? (פ' ויצא תשס"ו) ור' כלי יקר על אתר שמבאר כי הכל ענין אחד.
פסוק לה:
רש"י ד"ה הפעם אודה, שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות. ע"כ. לשון רש"י קשה - כלום אין חובה להודות גם על המנה הראויה? לכאורה אין זה עולה עם דעתי באשר לחובת החזקת טובה. וצ"ע. (פ' ויצא תשס"ה) בברכות ז ע"ב איתא: אמר ר' יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר "הפעם אודה את ה'". ור' תורה שלמה על אתר (אות קיג) בהערה, שהביא גרסת ילקוט המכירי (תהלים מו): ...עד שבאת לאה והודאתו שנאמר "הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה". ומבאר לפי גרסה זו שמיום שברא ה' את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה בפירסום כזה. לאה היתה הראשונה שקראה שם בנה על שם ההודאה ונשאר זכר ההודאה שלה לדורות עולם. נמצא אם־כן, שבלא ספק הודתה לאה גם על השלושה הראשונים, אלא שהפעם - כיון שקיבלה יותר מחלקה - הנציחה הודאתה בשם בנה לדורות עולם. ור' ראב"ע על אתר.