רחל ולאה במלאכת הבניין (א)
בדרכו לחרן (א), אליה הלך כדי לקיים את מצוות הוריו ולבנות את ביתו בעזרת בת לבן, הגיע יעקב אל באר שהייתה חתומה באבן גדולה (ב). ליד הבאר נאספו רועים ועדריהם בהמתנה שטיבה לא התברר לו. כששאל על לבן (ה), אמרו לו הרועים שעוד מעט תגיע רחל בתו כדי להשקות את הצאן מהבאר (ו). כששאל יעקב מדוע אינם משקים את הצאן (ז), השיבו הרועים כי גלילת האבן היא למעלה מכוחם (ח). תוך כדי דיבור הגיעה רחל עם הצאן (ט), וכאשר ראה אותה יעקב ניגש אל הבאר, גלל את האבן לבדו והשקה את צאן לבן (י).
אנו מודעים לעניינה הפנימי של הבאר עוד מקורותיהם של אבותינו הראשונים, אברהם ויצחק, שחיפשו את הטוב הגנוז בעולם מתוך שאיפה לגלותו ולהרוות במימיו את צמאונם של יושבי תבל (ראה אורות, 'ערך התחייה', עמ' קלה). בהקשר זה כדאי להזכיר שבנבואת יחזקאל משמשת ה'אבן' ככינוי ליצר־הרע (יחזקאל לו כו; סוכה נב.) וה'צאן' ככינוי לאדם הנזקק לעזרה (יחזקאל לד לא).
כשחש יעקב כיצד כחותיו מתגברים בקרבו בזכות נוכחותה של רחל, הבין כי הגיעה העת המתאימה לבניין ביתו בזכותה ובסיועה. בהתרגשות גדולה (יא) התוודע אליה כבן רבקה דודתה, וכך הגיע אל ביתה (יב).
כרבקה לפניה, רצה רחל והודיעה ללבן אביה על בואו של יעקב, בנו של יצחק ונצר למשפחת אברהם, אל ביתם (יב). לבן הרשע קיבל את יעקב אל ביתו למשך חודש ימים (יד), כשהוא מנצל את כחו לעבוד את עבודתו. רק אחרי חודש שלם, בראותו את התועלת הגדולה הבאה על־ידו ומתוך חשש שמא יעזוב את ביתו, הציע לבן ליעקב משכורת תמורת עבודתו (טו).
יעקב, מונע בדחף הרצון למלא אחר מצוות אביו ואמו [כמרומז בלשון התורה: "וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים", המזכירה את מצוותה של רבקה: "וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים"(בראשית כז מד)] ולהקים את ביתו, יסוד הקדושה המוצב ארצה, הציע ללבן לעבוד שבע שנים – כמשך הזמן הדרוש לשם קניין עבודתה השלם של ארץ־ישראל(*) – תמורת נישואיו לרחל (יח). בשלב זה מתארת התורה את יופיה של רחל (יז), ונראה שמלבד היופי הגלוי נרמז כאן גם היופי הפנימי שהכיר בה יעקב בעת בחירתה לאשה. זוהי, אולי, משמעות כפל הלשון: "יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃".
[(*) הכוונה למצוות השמיטה, המורכבת משש שנים של עבודה גלויה ומשנה אחת של עבודה רוחנית נסתרת, המקדשת את הארץ ומשלימה את ההתקשרות למדרגתה. מניין זה של שבע, שהוא למעשה שישה ועוד אחד, הוא סדר בניין הקודש בכל עניין ועניין, כברייתו של עולם – "שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן"(ויקרא כג ג). מניין דומה נמצא גם בהלכות העבד העברי, הקונה את חירותו "מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים"(ירמיה לד יד), כפי שרומזת גם התורה בהדגשתה: "וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃"(שמות כא ב), דברים הנראים כמיותרים לאחר שכבר נאמר "שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד"(שם). עוד יש לציין כי ארץ ישראל אף נקנתה במובן הפשוט בשבע שנים, משך הזמן שנדרש ליהושע לשם השלמת כיבושה.]
בתום שבע שנים, כאשר ביקש יעקב את שכרו (כא), ערך לבן משתה (כב) שבו החליף את רחל בלאה (כג). מתוך צניעותו של יעקב הכיר בדבר רק למחרת (כה), אולם כשבא בטענה אל לבן, "הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ"(כה) - העז הלה פניו לטעון כי לא ייתכן לתת את הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה (כו). אם חפץ יעקב ברחל, יהיה עליו לעבוד עבורה שבע שנים נוספות (כז).
יעקב, שידע כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אם אין מכריזים עליו מלמעלה, הבין שמעשהו של לבן הרשע מודרך על־פי ההשגחה העליונה מסיבותיה הנסתרות, ועל־כן קיבל את דרישתו המחוצפת (כח). מסתבר לומר שכשם ששבע השנים הראשונות נועדו לקניינה ולתיקונה של ארץ־ישראל, כך ייעדה ההשגחה העליונה תפקיד זה לשבע השנים האחרונות (עיין עין־איה לשבת לג: בעניין שתים־עשרה שנים שישבו רשב"י ובנו במערה, שביאר שהן שש שנים כפולות). אולם תיקון זה, שנעשה בעקיפין ובלא ידיעתו של יעקב אבינו, התייחס לפנימיותה הרוחנית של הארץ, שתיקונה נתון אך ורק בידי הא-להים.
יחד עם רחל ולאה נכנסו לביתו של יעקב שתי נשים נוספות, הנספחות לאמהות העיקריות: בלהה שפחת רחל (כט), וזלפה שפחת לאה (כד). מעמדן של ארבע נשים אלו נקבע לדורות כארבע אמהות של שנים־עשר שבטי ישראל, הבנויים כולם בעצת ד'. מתוך כך ברור כי עצתו המרושעת של לבן לא זו בלבד שלא הפרה את עצת ד', אלא אף שימשה בידו ככלי עזר להוצאת מחשבתו העמוקה אל הפועל. כך אומר הכתוב: "כֹּ֤ל פָּעַ֣ל יְ֭-הֹוָה לַֽמַּעֲנֵ֑הוּ וְגַם־רָ֝שָׁ֗ע לְי֣וֹם רָעָֽה׃"(משלי טז ד). הרשע איננו יכול להתחמק משלטון ד', ובעל כרחו הוא ממלא את שליחותו העליונה, גם בלא ידיעתו.
אבני הפינה: ראובן, שמעון, לוי ויהודה
ההשגחה העליונה הקדימה בחכמתה את לידת בניה של לאה ללידת בניה של רחל (לא), ובזאת גילתה שגם הקדמת לאה לרחל הייתה מתואמת עם מחשבת ד' הקודמת לכל. בשיתוף שם שמים בכל אחד מן הבנים שנולדו להן, ביטאו רחל ולאה את אמונתן העמוקה כי בבניין ביתו של יעקב הן בונות את בית ד' בעולם. כך נקרא ראובן על שם "רָאָ֤ה יְ-הוָה֙"(לב), שמעון – "שָׁמַ֤ע יְהוָה֙"(לג), יהודה – "אוֹדֶ֣ה אֶת־יְ-הוָ֔ה", וכן הלאה.
בשם לֵוִֽי מתגלה מעלתה המיוחדת של לאה. עם לידתו היא אומרת "עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י"(לד); אולם אין היא נזקקת לסיים כדרך שסיימה בשאר הבנים, 'ותקרא שמו לוי', שכן יעקב עצמו מכוון לסברתה ומעניק לילד את שמו. כאן אנו מוצאים כי כרבקה לפניה, גם לאה משפיעה על בעלה בעניינים רוחניים מכריעים. עובדה זו, המתגלה דווקא בשמו של לוי, מלמדת על המעלה העתידית הטמונה בסגולתו – עבודת הכהנים במקדש – שיהיה בה כדי להשפיע כלפי מעלה, כביכול, ולקרב את אהבתו ודעתו של הקב"ה אל ישראל.
לוי הוא גם הבן היחיד ששם שמים לא שותף בשמו, ונראה שגם עובדה זו נובעת מסגולת הלוויה המיוחדת, המצביעה על שיתוף פנימי מהותי בין ישראל לאביהם שבשמים, ואיננה נזקקת לעדות חיצונית על כך. משום כך היה זה דווקא יעקב אבינו, שורש סגולת ישראל, שנקב בשמו; ולדברי חז"ל היה זה הקב"ה עצמו (רש"י).
בבן הרביעי, יְהוּדָ֑ה, מתגלה מעלה מיוחדת המשלימה את ייעודיהם של קודמיו, והיא מתבטאת באהבת ד' הנרמזת בשמו; אהבה טהורה שאינה כרוכה בסיפוק הצרכים האישיים שלנו, אלא 'לשמה' בלבד. אם בראובן, שמעון ולוי נאמר: "רָאָ֤ה יְ-הוָה֙ בְּעָנְיִ֔י", "שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי", "יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י", הרי לעומתם ביהודה נאמר "אוֹדֶ֣ה אֶת־יְ-הוָ֔ה" ותו לא. מתוך כך זוכה יהודה שכל אותיות השם הקדוש הויה נכללות בשמו, ומשורשו עתידה להתגלות אחדותם של ישראל תחת שבט מלכות בית דוד.