פסוק א:וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת כך מפרש בבראשית רבה (ע ח):
פסוק ב:ישקו העדרים. משקים הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה:
פסוק ג:ונאספו. רגילים היו להאסף לפי שהיתה האבן גדולה:
פסוק ג:וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין, כל לשון הוה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות:
פסוק ג:והשיבו. תרגומו ומתיבין:
פסוק ו:באה עם הצאן. הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא (פסוק ט) ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת ותרגומו אתת. הראשון לשון עושה, והשני לשון עשתה:
פסוק ז:הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעלת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו':
פסוק ח:לא נוכל. להשקות, לפי שהאבן גדולה:
פסוק ח:וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד:
פסוק י:ויגש יעקב ויגל. כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול:
פסוק יא:ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה דבר אחר לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:
פסוק יב:כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו (לעיל יג ח) אנשים אחים אנחנו ומדרשו אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה:
פסוק יב:ותגד לאביה. לפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לו:
פסוק יג:וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים:
פסוק יג:ויחבק. כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו:
פסוק יג:וינשק לו. אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו:
פסוק יג:ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו:
פסוק יד:אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו:
פסוק טו:הכי אחי אתה. לשון תמה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם:
פסוק טו:ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תבה שהיא לשון עבר הוסיף וי"ו בראשה היא הופכת התבה להבא:
פסוק יז:ועיני לאה רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן:
פסוק יז:תאר. הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיה מד יג) יתארהו בשרד, קונפ"ס בלע"ז:
פסוק יז:מראה. הוא זיו קלסתר:
פסוק יח:אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו (לעיל כז מד) וישבת עמו ימים אחדים ותדע שכן הוא, שהרי כתיב (להלן פסוק כ) ויהיו בעיניו כימים אחדים:
פסוק יח:ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שיודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רמהו:
פסוק כא:מלאו ימי. שאמרה לי אמי ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:
פסוק כה:ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים:
פסוק כז:מלא שבוע זאת. דבוק הוא שהרי נקוד בחטף שבוע של זאת, והן שבעת ימי המשתה בתלמוד ירושלמי במועד קטן (א ז) ואי אפשר לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לנקד בפתח השין. ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב (דברים טז ט) שבעה שבעת תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה שייטיינ"א בלע"ז:
פסוק כז:ונתנה לך. לשון רבים, כמו (לעיל יא ז) נרדה ונבלה, (שם ג) ונשרפה, אף זה לשון ונתן
פסוק כז:גם את זאת. [מיד לאחר שבעת ימי המשתה] ותעבוד לאחר נשואיה:
פסוק ל:ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו:
פסוק לב:ותקרא שמו ראובן. רבותינו פרשו, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור:
פסוק לד:הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות ששנים עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים ישא, אמרה מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים:
פסוק לד:על כן. כל מי שנאמר בו על כן מרבה באוכלוסין, חוץ מלוי שהארון היה מכלה בהם:
פסוק לד:קרא שמו לוי. תמהתי שבכלם כתיב ותקרא, וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה ששלח הקדוש ברוך הוא גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהנה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי:
פסוק לה:הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:
