פסוק י:ויגש יעקב ויגל וכולי להודיעך וכולי לכאורה משמע דמויגל הוא דמפיק ליה דאל״כ הו״ל ויגולל אלא דאי הכי לא הול״ל לרש״י להעתיק רק ויגל ומדהזכיר ג״כ ויגש יעקב משמע דגם מויגש דריש ונ״ל דאי לא כתיב אלא ויגל יעקב את האבן הוה אמינא דרך נס הוה ולא שכחו גדול מעצמו ומש״ה כתיב ויגש יעקב ויגל כלו׳ דאיהו גופיה אדעתא דהכי נגש שהיה יודע כחו כי רב הוא וה״ט דרש״י האריך להביא גם תיבת ויגש יעקב ואזדא לה קו׳ הרב נח״י שלא ידע למה לא פי׳ שעפ״י הנס העביר:
פסוק יא:ויבך שצפה וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ ק׳ שהרי הטעם שלא זכתה ליקבר עמו לפי שזלזלה במשכבו כדפירש״י לקמן על פ׳ לכן ישכב עמך ועדיין לא עשתה כן ואיך אפ׳ שכבר נגזר עליה כן בענין שצפה כן ברוח הקדש ולפי ד״א קשה שהרי כבר הי׳ יעקב יודע. קודם זה שבא ריקן ולמה בכה עכשיו ואם הי׳ להפיס דעתה לפי שלא הי׳ נותן לה כלום הו״ל לומר לה בפי׳ טעם בכיתו דהשתא היא לא ידעה מפני מה ככה. ומ״ש רש״י שא״ל אליפז מה אעשה לציווי של אבא ק׳ דכיון שאליפז היה מתיירא מן העבירה ולפי׳ ממשך ידו לקיים מצות הבורא מהו זה שהיה חושש לציווי אביו הרי אפי׳ בישראל שנצטוה על כיבוד אב ואם אמרי׳ יכול אמר לו אביו הטמא וכו׳ יכול ישמע לו ת״ל אני ה׳ אלהיכם כלכם חייבים בכבודי וכ״ש בבן נח שלא נצטוה על כבוד או״א דפשיט׳ שאין לו להשגיח בזה על ציווי אביו וי״ל שאליפז היה מתיירא מציווי אביו לפי שא״ל שאם לא יהרגוהו יהיה נפשו תחת נפשו וקי״ל דבני נח לא נצטוה על קדושת ה׳ אלא דינו במצותיו יעבור ואל יהרג (ועיין מ״ש בפ׳ וישלח על פ׳ וירא יעקב מאד) ולכך אמר מה אעשה שאם אני אומר לו שלא הרגתיך הוא יהרגני ויעקב לא רצה ללמד לו שידבר שקר לומר הרגתיו אע״פ שמן הדין הי׳ מותר להציל את נפשו אע״פ כן כדי שלא ילמד לשונו לדבר שקר נתרצה ללמד לו שיטול ממונו דעני חשו׳ כמת ויוכל לומר לו שהרגו:
פסוק יב:כי אחי וכו׳ ומדרשו וכו׳ הוצרך לדרשה דאילו לפשוטו ק׳ שהרי הוא כפל דהיינו בן רבקה:
פסוק יג:ויחבק לו כשלא ראה וכו׳ דק״ל דהול״ל ויחבקהו וינשקהו לכך פי׳ דר״ל ויחבק לו לעצמו כלו׳ להנאתו לבקש אם יש לו זהובי׳ או מרגליות. ומ״ש שמא המרגליות בפיו נר׳ דחש לזה דזימנין שהולכי דרכים נותנין בפיהם המרגליות כשמגיעי׳ לעיר להצניעם בשביל המכס דשכיחי שמחפשין מה בידם דאילו בדרך בודאי שאין דרך להוליך המרגליות בפה:
פסוק יח:אעבדך וכולי הן ימים אחדים וכולי וא״ת ואיך נפרש ימים אחדים שהן ז׳ שנים. וי״ל דימים הוי פירושו שנה כדאשכחן טובא וידוע שכל ז׳ שנים נמנין בפני עצמן כמנין ימות עולם שז׳ שנים היינו שבוע אחת ואח״כ מוצאי שביעית חוזרים למנות א׳ שהוא ראשון לשמיטה אחרת וזהו משמעו ימים אחדים כלו׳ מנין השנים הנימנין יחד דליכא למימר דמ״ש לו ימים אחדי׳ ימים ממש כלו׳ שבוע אחת דיומי דסתמא דמלת׳ לא ישוב חמת אחיו בז׳ ימים ואמנם מאי דכתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה צריך להבין דמשמע שאהבתו גרמה לו שיחשבו בעיניו הז׳ שנים לימים אחדים וצריך לפרש לפי דרשה זו דהא דכתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים מלתא באפי נפשה היא ודכתיב בתר הכי באהבתו אותה חוזר על תחלת המקרא ויעבוד יעקב ברחל ז׳ שנים לומר שנתרצה לעבוד בשבילה ז׳ שנים באהבתו אותה:
פסוק יח:ברחל וכו׳ כל הסימנין וכו׳ וא״ת בבתך הקטנה הוה סגי וי״ל דא״כ הוה יהיב ליה זלפה שגם היא בתו מפלגשו כמ״ש רש״י בסוף הפרשה והיתה קטנה טפי כדפירש״י על פ׳ ותלד זלפה אך ק׳ דהשתא נמי אכתי יוכל ולהחליף את שם זלפה ולקרות את שמה רחל ויתן לו את זלפה וי״ל שלזה לא היה חושש דודאי לא יעשה כן דכיון שהוחזק בעיני הבריות שהו״ל ב׳ בנות הגבירה ששמותן לאה ורחל ושתי שפחות ששמותן בלהה וזלפה ממילא אם יקרא לרחל זלפה נמצא שכל העולם יחזיקו לרחל לשפחה דסברי זו זלפה ופשיטא שלא יעשה כן להחזיק בתו בת הגבירה לשפחה ולכך לא היה מתיירא. ותירוץ הש״ח דחוק טובא ע״ע:
פסוק כא:מלאו ימי שאמרה וכו׳ לא ניחא ליה לרבינו לפ׳ כי מלאו ימי יומי פולחני וכדתרגם אונקלוס דהא הוה ידע לבן שעברו הז׳ שנים ולא הול״ל אלא הבה את אשתי ותו לא. ומה שהוצרך לפרש עוד שהרי אני בן פ״ד שנה וכו׳ משום שגם בפי׳ ימים שאמרה לי אמי יש בו דוחק דהא לא חזי׳ עד השתא שהזכיר יעקב מידי מהימים אחדים שאמר׳ לו אמו ואיך שייך לומר לו סתם מלאו ימי מהיכן יבין לבן כוונתו ועל פי׳ הב׳ ג״כ ק״ק דלא שייך בזה לשון מלאו דמשמע נשלמו ומ״ש רש״י על ואבואה אליה והלא קל שבקלים אינו אומר כן וכו׳ ק׳ דמאי נ״מ שלהוליד תולדות אמר כן והלא הקו׳ במקומה עומדת והלא קל שבקלים וכו׳ שהרי יכול להוליד תולדות מבלי שיאמר כן. ונר׳ שכוונת יעקב באומרו ואבואה אליה משום דידוע שיעקב לא הו״ל כסף מידי ולא שוה כסף לקדש את רחל ואם בדמי העבודה הו״ל מלוה וקי״ל המקדש במלוה אינה מקודשת ולכך א״ל ללבן דאפ״ה יקדישנה בביאה ועל זה מקשי רבינו והלא קל שבקלים וכו׳ אינו אומר כן דאפילו דיבור אסור דהויא פריצותא דאמרי׳ רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה דפריצות׳ היא ולכך משני שהוצרך לומר כן כדי שלא ידחהו לבן עד שיהיה לו כסף לקדש והוא היה צריך להוליד תולדות לכך הוצרך לומר לו כן ובש״ח פי׳ והלא קל שבקלים וכו׳ שאין מדרך מוסר שיאמר השכיר תכף שהגיעו שני עבודתו הבה את שכרי ע״כ ואין זה משמעו׳ הל׳ כלל ולשון הרא״ם אטעיתיה ולא דק דהרב לא כתב כן אלא לאסבורי טעמ׳ למה לא פירש״י כתרגו׳ אנקלוס ארי אשלימו יומי פולחני ע״ש:
פסוק לב:ותקרא שמו ראובן רבותינו וכו׳ הא דלא סגי ליה בטעם המפורש בכתוב כי ראה ה׳ בעניי וכו׳ כמו בכלהו אידך בנים דליכא בהו טעמא אחרינא רק המפורש בכתוב ה״ט דבכלהו כתי׳ בקרא תחילה הטעם ואח״כ השם כמו ותאמר כי שמע ה׳ וכו׳ ותקרא שמו שמעון משא״כ הכא גבי ראובן דבתחל׳ כתיב ותקרא שמו ראובן ואח״כ כתיב כי אמר׳ וכו׳ ש״מ דה״ק ותקרא שמו ראובן אפילו בלא טעם המבורר במקרא והיינו הך דקאמרי רבנן:
פסוק לד:הפעם וכו׳ שהאמהו׳ נביאות וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל דבפר״ק דמגילה ת״ר שבע נביאות נתנבאו להם לישראל והן שרה מרים דבור׳ חנה אביגיל חולדה ואסתר דמשמע ששאר האמהות לא היו נביאו׳ וכתב דאגדו׳ חלוקות הן. ולעד״ן דמצי׳ למימר מעין מ״ש התם בגמ׳ על המ״ח נביאים דפריך ותו ליכא והא איכא וכו׳ ומחלק בין נבוא׳ שהוצרכה לדורו׳ לנבואה דלא הוצרך לדורות ע״ש ה״נ איכא למימר דנביאות טובא הוו ואמנם שנתנבאו להם לישראל ונכתבה נבואתם אינן אלא שבע דהכי אמרי׳ התם מ״ח נביאים ח׳ נביאות נתנבאו להם לישראל ודוק ותשכח בכלהו דבשרה כתי׳ כי לא יירש בן האמ׳ הזא׳ עם בני וכו׳ וע״ז א״ל הקב״ה שמע בקולה ונבואה זו לטובתם של ישראל. וכן במרים ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וכו׳ ותען להם מרים וכו׳ ודבור׳ ותשר דבורה וכו׳ ובחנה ותתפלל חנה וכו׳ רמה קרני וכו׳ ובאביגיל כי עשה יעשה ה׳ לאדוני בית נאמן וכו׳ ובחולדה אמרו לאיש אשר שלח אתכם וכו׳ באסתר כמה קראי וכל המזמור אלי אלי למה עזבתני וכו׳ מה שא״כ בשאר האמהות שלא מצינו נבואתן מפורשת על ישראל ותלמודא התם אה״נ דהו״מ למפרך ולשנויי כדכתיב אלא הואיל וכבר הק׳ כה״ג בנביאי׳ ומשני כדלעיל לא חש להאריך ה״נ בנביאות כיון דבההוא שינוייא גופיה מתורץ ג״כ בנביאו׳ ובש״ח תירץ בשם מהרש״ל דהנך לא היו יודעות בנבואה אלא על עצמן ולא על העתיד לבא על אחרים ע״ש ואחר המחילה אינן אלא דברי נביאות ומאי גם דמהכא חזינן שהיו יודעות גם העתיד לבא על יעקב ועל בלהה וזלפה ועוד דסוף סוף תיקשי על הש״ס אמאי לא פריך ומשני הכי:
פסוק לד:על כן וכו׳ שהארון וכו׳ ואע״ג דמצי׳ בחומש הפקודים שהיו פחותים ממניינם משאר השבטים והרי עדיין הארון לא כילה בהם שהרי לא היה חדש א׳ שהוקם המשכן ועדיין לא נסעו. יש לומר דמשו״ה לא הרבה אותם הקדוש ברוך הוא תחילה כדי שלא יהא חסרונם ניכר למראי׳ העין ויאמרו שעבודת השם ממעטת אוכלסין ומביאה פורענות וימנעו מלעבוד ולכך עשה שקודם שיעבדו יהיו מועטי׳ טפי טובא משאר השבטים שבזה לא היה ניכר חסרונ׳ לעתיד שהרי אף משלפנים מועטים היו:
פסוק לד:קרא שמו לוי תמהתי וכו׳ נ״ל שזה הדבור נקשר עם הדבור דלעיל דהשתא דאמרן דבאמ׳ שבט לוי לאו מרובה באוכלסין הוה מאי טעמ׳ כתיב כן ולזה כיון עכשיו רש״י לתרץ דהא באידך כל היכא דכתיב על כן פירושו למעלה מאחרים בענין וזהו על כן כלו׳ זה השבט הוקם על טפי מאידך במספר וכאן בלוי יש לפרש דכתיב על כן לומר שהמלאך גבריאל הביאו למעלה לפני המקום והוא ית׳ קרא שמו לוי:
