ויגד עקב לרחל כי אחי אביה הוא. אמרו במדרש א"ל רחל אית לי אבא רמאה א"ל אחיו אנא ברמאות וכו' א"ל ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמאותה א"ל אין עם עקש תתפתל. אפשר לרמוז בפסוק כי היצה"ר סט"א וצריך לילך עמו ברמאות וזהו עם עק"ש ע' רומז לעשו. ק"ש ת' איש שהם מקור הסט"א ומשם היצה"ר תתפתל. ומהיצה"ר הביא ראיה יעקב דכתיב עם עקש תתפתל והוא היצה"ר וכן יעשה לאביה ושרי ואריך. וזה רמז דור עק"ש ופתלתול ופסוק לבב עק"ש יסור ממני. ובזה שמעתי משם הח"ר דוד ו' שנג"י כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם. כי הנה למדנו דעם רשיעי שרי לרמאותם וז"ש כ"י לא ינוח שבט וגו' שאם ינוח שרי לצדיקי לסגויי ברמאותה מן הדין וז"ש למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם דאז מותר לצדיקי לסגויי ברמאות:
פסוק כא:
ואבואה אליה. ואבואה גימטריא כ"א כי רחל ולאה תאומות בנות כ"א שנים. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בפירושו כ"י:
פסוק כו:
ויאמר לבן לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה. רמז לו ענין הבכורה והברכות שנטלם מעשו שהוא הגדול ונטלם ממנו לז"א לא יעשה כן במקומינו כלומר לא יעשה כמעשיך שאתה הצעיר ודחית הבכור לא יעשה כן במקומינו דייקא כי במקומך עשית כן אבל במקומינו לא יעשה לתת הצעירה לפני הבכירה. (צידה לדרך). ואפשר לומר דזה כיון יעקב ע"ה באומרו מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני ויש לדקדק מ"ש מה זאת עשית לי נראה יתר ואפשר שכונתו מה זאת למה עשית לי שאני קטן וזו לעשו שהוא הגדול. וכי תימא שאני לקחתי הבכורה והברכה ואני גדול הלא ברחל עבדתי עמך זה היית יכול בסתם אבל אני פירשתי הלא ברחל למה רימיתני שגנבת דעתי שאתה מרוצה. א"נ אפשר מה זאת עשית לי שאני ישראל וכיונתי לקדש רחל וכו' והנה היא לאה וצר לי מאד לזה אמר לא יעשה כן במקומינו ואתה רצית שאעשה שלא כדין. ומ"ש על הקידושין דע שהמקדש במלוה אינה מקודשת ואין כאן קידושין רק לתת דרך מתנה נתתיה ועוד כי אין ערוך אליה ולא יעשה כן לתת הצעירה לפני הבכירה הורה בזה שאין טעמו שמחשיבו לגדול ולבכור אלא שרוצה לתת שתיהן לו כמו שמפרש מלא שבוע זאת ונתנה בדרך מתנה ודוק:
פסוק כז:
מלא שבוע זאת וגו'. כוונתו היה לאשר ולקיים נשואי לאה שיעשה לה מדעתו שבעת ימי משתה ויתפרסם שנתרצה ומשו"ה לא מייתי בתלמודין פ"ק דמ"ק ראיה מהכא דאין מערבין שמחה בשמחה מדהכתוב כתב דברי לבן. דהכא שאני דאצטריך לקיים נשואי לאה. ותו דאין למדין מלפני הדבור. אך בירושלמי שם מייתי מהאי קרא דמלא שבוע זאת דאין מערבין שמחה בשמחה ע"ש:
פסוק לב:
ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' וגו'. יש לדקדק כי אמרה יתר. ותו דכאן כתיב ותקרא שמו ראובן בתחילת דיבר. ובאינך שבטים כתיב קריאת שם בסוף כמבואר. ותו רז"ל שאמרו דכונתה ראו מה בין בני לבן חמי מנא להו דהפסוק פירש בהדיא טעמה כי ראה ה' בעניי. ושמעתי מהרב המובהק חסיד ועניו כמהר"ר משה מזרחי זלה"ה דרז"ל דאמרו שהוא הטעם ראו מה בין בני וכו' נפקא להו מהדקדוקים הללו כי עיקר הטעם ראו מה בין בני וכו' אך להיות כי עשו רשע מפורסם נתירא' דשמא ידע בדבריה ויהרגנה ולכן אמרה טעם אחר וז"ש ותקרא שמו ראובן וכונתה ראו מה בין בני וכ"ת זה סכנה מעשו הרשע לכן כתיב כי אמרה כי ראה ה' וגו' ר"ל בגלוי אמרה טעם זה מפני הפחד. אך עיקר כונתה לטעם ראו מה בין בני והוא סוד נכמס שגילוהו רז"ל ולטעם זה כתי' ותקרא שמו ראובן כאן בתחילה שהדרך הוא לאומרו בסוף לומר שלפי טעם העיקרי גמרה אומר ותקרא שמו ראובן. ומה שאומר הכתוב כי אמרה אינו טעם עיקרי ולזה קדים ותקרא שמו ראובן: