תנ"ך על הפרק - ויקרא יב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא יב

102 / 929
היום

הפרק

טומאת וטהרת היולדת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

דבר אל בני ישראל. אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה מניין שמטמאין בלידה, ת"ל אשה כי תזריע אלכאורה אינו מבואר איפה מרומז רבוי בלשון אשה, דהא א"א לכתוב בענין אחר. ואפשר דמדייק מדלא כתיב איש כי תזריע אשתו וכמו דכתיב בסוטה. והנה אע"פ דבשפחה למותר לרבות דהא קיי"ל כל מצוה שהאשה חייבת שפחה חייבת, אך הו"א הני מילי במצות ששוה בגברים ובנשים, משא"כ מצות יולדת דאינה אלא בנשים הו"א דאין השפחה חייבת בהן, קמ"ל. .
(כריתות ז' ב')
דבר אל בני ישראל. בני ישראל מטמאין בלידה ואין עובדת כוכבים מטמאין בלידה בונ"מ בזה לדידן לפי מה דקיי"ל בשבת קל"ה א' כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נמול לשמונה אלא ביום שנולד [וכגון יוצא דופן, כבסמוך] ולכן כותית שילדה ולמחרת נתגיירה שאינה טמאה לידה מלין את בנה מיד, ויש עוד נ"מ. .
(תו"כ)
כי תזריע וילדה. [הפילה שליא טמאה לידה], דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה, מלמד שאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה גר"ל אפילו נמחה כזרע. וצ"ל דאיירי שנמחה לאחר שנברא ולד, דאי מתחלת ברייתו נמחה הלא דרשינן בפסוק הסמוך מי שאינו ראוי לברית שמונה [או לבריית נשמה] אין אמו טמאה לידה, כפי שיתבאר שם. וטעם הדיוק משום דלשון תזריע מיותר הוא, דהיה אפשר לכתוב כי תלד. ועיין בתוס' נדה י"ח א' דאע"פ שמלשון תזריע דרשינן בסמוך לענין יוצא דופן, אפ"ה תרתי ש"מ, יעו"ש. .
(נדה כ"ז ב')
כי תזריע וילדה. יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן, מאי טעמא, דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת דדהיה אפשר לכתוב כי תלד. וענין יוצא דופן פירש"י בכ"מ שהוציאו העובר ע"י חתך בדופן האשה או ע"י פתיחת מעיה, ונתרפאית. אבל הרמב"ם בפיה"מ לבכורות פ"ח מ"ב כתב דיוצא דופן בהכרח שתמות האם ע"י זה, וכ"כ התוי"ט שם משמו, ולא ידעתי איך יתכן לפי"ז הדין שלפנינו שתשב האם עליו ימי טומאה וימי טהרה ותביא קרבן, אחרי שבהכרח שתמות ע"י לידה זו, וצריך לפרש כונתו שאע"פ שבהכרח הוא שתמות, אבל לא מיד אלא לאחר זמן, או אפשר כונתו רק שאינה יכולם לחיות ולהתעבר עוד אח"כ, אבל לחיות לבד אפשר, עיין בלשונו ודוק בו. .
(שם מ' א')
וילדה זכר. א"ר יצחק א"ר אמי, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר הנראה פשוט דעיקר הענין היה ידוע להם שכן הוא ע"פ הטבע, משום דהכל הולך אחר הכח האחרון, ולכן אם האיש מזריע תחלה נגמר כחו מקודם, והיצירה הולכת אחר כח האחרון שהוא זרע שלה ולכן יולדת נקבה, וכן להיפך, ורק ע"ד רמז וסימן סמכו על לשון פסוק זה. וראיה מכרחת לזה שלא למדו עיקר הענין מהפ', שהרי בגמרא כאן סמכו ענין זה עוד על לשון פסוק אחד בפ' ויגש אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב ואת דינה בתו, תלה הזכרים בלאה והנקבות ביעקב, ואם למוד עקרי הוא, קשה שהרי בברכות ס' א' מבואר שדינה היתה בעבורה זכר וע"י תפלת לאה על רחל שתלד בן נהפך הולד לנקבה, ולפי"ז שוב אין ראיה לזה ממה שכתב הכתוב ואת דינה בתו, אחרי דבעבורה היתה זכר, אלא ודאי דרק רמז בעלמא הוא לדבר הנודע בטבע, כמש"כ. ובסוגיא כאן יש עוד דרשות על מלת זכר והובאו בפ' בראשית (א' כ"ז). .
(שם ל"א א')
וילדה זכר. זכר – לרבות את המת ווכ"ה בתו"כ כאן. ופי' בס' התוה"מ דטעם הדיוק מדלא כתיב וילדה בן, כמו דכתיב בכ"מ ויולד בנים ובנות, והחילוק שבין שם בן לשם זכר הוא דשם בן הוא מלשון בנין ומורה על בנין העולם, וזה שייך רק בילד חי, שהמת אינו בונה את העולם, משא"כ שם זכר מורה גם על ולד מת. .
(ירושלמי פסחים פ"ב ה"א)
וטמאה. תנא תנא קמיה דרב, המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך, יכול תהא אמו טמאה לידה, ת"ל אשה כי תזריע וטמאה וביום השמיני ימול, מי שראוי לברית שמונה, יצא זה שאינו ראוי לברית שמונה זיתכן דמדייק סמיכות הלשונות, כי אחרי שעניני הטומאה והמילה הם שני ענינים נפרדים שאינם שייכים זל"ז, ועיקר פרשת מילה אין מקומה כאן, א"כ מאי שייך בהמשך לכל ענין הפרשה דאיירי בטומאה הענין מן ביום השמיני ימול, לכן דריש שבא לרמז שרק אז אמו טמאה לידה אם הולד ראוי להגיע לברית שמונה, יצאו אלו שאין ראויים לזה מפני שאין חיים, ובגמרא סיימו עוד יצאו מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות.
ובתוס' הביאו גירסא אחרת מי שראוי לבריית נשמה, ונראה ראיה לגירסתם, משום דאי כגרסתנו והטעם מפני שאינם חיים קשה מי גרעו אלה מולד הנולד מת דמרבינן לעיל בדרשה הקודמת דאמו עמאה לידה, משא"כ לגירסא לבריית נשמה ניחא, דולד מת היה ראוי עכ"פ לחיות מתחלת בריאתו, משא"כ הני דחשיב, אכן יש לכוין זה גם בלשון הגירסא שלפנינו, ואין להאריך.
.
(נדה כ"ד ב')
וטמאה. היא טמאה ואין הולד טמא חאצטריך לאשמעינן דהו"א כיון דמחמתו טמאה האם, א"כ כש"כ הוא בעצמו, קמ"ל. .
(תו"כ)
וטמאה שבעת ימים. שאלו התלמידים את ר' שמעון בן יוחאי, מפני מה אמרה תורה לזכר טמאה שבעת ימים ולנקבה ארבעה עשר, אמר להם [בשעה שהאשה כורעת לילד נשבעה שלא תזקק לבעלה], וכשיולדת זכר שהכל שמחין בו מתחרטת לשבעה וכשיולדת נקבה שהכל עצבין בה מתחרטת לארבעה עשר טענין השמחה והעצבון פי' מהרש"א, כיון שמקללת האשה הוא צער הלידה, לכן בנולד זכר הכל שמחים שלא יהיה לו זה הצער, ובנולדה נקבה עצבון שיהיה גם לה צער לידה, עכ"ל. ולדעתי הלשון הכל אין מדוקדק לפי"ז, דשמחה ועצבון זה שייך יותר להאבות ולא לכל האנשים, ולדעתי נראה שכונו חז"ל בזה למ"ש בסוגיא כאן כיון שבא זכר לעולם בא שלום לעולם, ובב"ב ט"ז ב' אמרו נקבה באה לעולם מריבה באה לעולם, וטעם הדבר שהנשים נוחות יותר לגרות ריב ומדון, כמ"ש בכ"מ באגדות, ולפי"ז תכונת טבע הזכר והנקבה באמת נוגע לכל העולם, ולכן זה שמביא שלום לעולם הכל שמחין בו וזו שמביאה מריבה הכל עצבין בה. .
(נדה ל"א ב')
וטמאה שבעת ימים. יכול שבעת ימים בין סמוכים בין מפוזרים, ת"ל כימי נדת דותה תטמא, מה ימי נדתה סמוכים אף ימי לידתה סמוכים יר"ל רצופין ולא לסירוגין, ובנדה ילפינן זה מדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה הויה אחת לכל השבעת ימים. .
(תו"כ)
כימי נדת דותה. מקיש יולדת לנדה, מה נדה טובלת בלילה אף יולדת טובלת בלילה יאבגמרא איתא בסתם כל חייבי טבילות טובלין ביום אבל נדה ויולדת טובלות בלילה דכתיב בנדה (פ' מצורע) שבעת ימים תהיה בנדתה ואתקש יולדת לנדה, ועל זה סיים רש"י דכתיב כימי נדת דותה תטמא, עכ"ל, וכפי הנראה כתב כן ע"פ ההיקשים בשאר ענינים יולדת לנדה דסמכינן אלשון זה כפי שיבא בדרשות הבאות, ולכן מקשינן גם לענין זה. .
(פסחים צ' ב' ברש"י)
כימי נדת דותה. מקיש ימי לידתה לימי נדתה, מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן יבימי זיבה נקראים הימים שרואה בהם לאחר שבעת ימי נדה, והם מספר י"א יום שאחר ז' ימי נדה, בכולן אם רואה בהם דם הוי זבה וצריכה לישב ז' נקיים, ואחר הי"א יום אם ראתה דם חוזרת לתחלת ימי נדה, וכן לעולם. וענין זה מימי זבה ונדה פרט ועיקר גדול הוא ויבואר אי"ה בפ' מצורע, ועכ"פ זה מבואר מ"ש ימי נדתה אין ראוין לזיבה, דכפי שבארנו אין זיבה במציאות כלל בימי נדה אלא לאחר ימי נדה, ואין ספירת שבעה עולה מהן, דהא מכי הוי זבה לא חיילו ימי נדה לעולם עד שתשב שבעה נקיים לזיבתה, ולכן לא משכחת לא ימי נדה בימי ספירה ולא ימי ספירה בימי נדה, וגם ימי לידתה אין ראויין לימי זיבה, דדרשינן על הפ' (פ' מצורע) כי יזוב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ולכן אין ימי לידה משלימין ימי ספירת זיבה, והיינו אם ילדה בימי ספירה. .
(נדה ל"ז ב')
כימי נדת דותה תטמא. דותה תטמא – לרבות את בועלה, לרבות הלילות, לרבות את היולדת בזוב שצריכה לישב שבעה נקיים יגהלשון דותה מיותר, דדי היה לכתוב כימי נדה תטמא, ולכן מדייק דבא לרבות שמטמאה ממש כנדה לכל דבר, דכמו שהנדה מטמאה את בועלה שיהיה אב הטומאה כפי שיתבאר בפ' אחרי, כך הבועל יולדת מטמאה אותו כזה, וכמו נדה מטמאה ביום ובלילה כך יולדת אע"פ דכתיב שבעת ימים, וכן בא לרבות היולדת בזוב שצריכה לישב שבעה נקיים, ודם זיבה נקראת הדם שרואה לאחר ימי נדה כמש"כ באות הקודם, ולכן אם ילדה באותן הימים שראתה בהן דם זיבה, אע"פ שנעצרו הדמים מחמת לידה, צריכה בכ"ז לישב שבעה נקיים. ונ"מ בזה שימי לידתה אין עולין לה עם ימי זיבתה אלא צריכה לישב ז' נקיים אחרים.
ונראה דסמיך דרשות אלו על הלשון דותה שפירושו חולי ומדוה, וכמו דם נדה בא ע"י מחלת וכבידת האברים וכמ"ש חז"ל דאשה בשעת וסתה ראשה ואבריה כבדין עליה, כך דם יולדת, שבשעת לידתה חולה היא.
ועל מה שפירש"י בפסוק זה דותה לשון דבר הזב כתב רמב"ן בנמוקיו וז"ל, ולא ידעתי מאיזה מוצא יהיה דותה לשון דבר הזב בלשון הקודש, עכ"ל. ואפשר לומר דהמוצא בזה הוא ע"פ חלוף אות ד' בז' ואות ו' בב', שכן מצינו כ"פ שמתחלפות אותיות אלו זב"ז, כמו זכר – דוכרא, זה – דא, זבורא – דבורא, זנח – דנח, וכן ו' בב', כמו תאוה – תאבה, פרור – פרבר, על גבי חרשו חורשים – גוי נתתי למכים, זבד – זוד, ועוד כהנה.
.
(שם ל"ה ב')
וביום השמיני ימול. כיום ואפילו בשבת ידדדי היה לכתוב ובשמיני ימול, כמו דכתיב בראשון לחודש, ונוח בארבעה עשר בו וכדומה, ולכן דריש ביום השמיני דוקא, באיזה יום שיחול יום השמיני ואפילו בשבת. ואע"פ דבכ"מ ממעטינן ממלת יום לילה, כמו בברכות י"ב ב' ימי חייך אלו הימים, ובסנהדרין ל"ד ב' וביום הראות בו, ביום ולא בלילה, ובמנחות ל"ו ב' מימים ימימה, ימים ולא לילות, וא"כ היה אפשר לומר דגם כאן בא הלשון וביום למעט לילה ולא לרבות שבת, אך מתבאר בגמרא דלילה ממעטינן מפסוק דפ' לך ובן שמונת ימים, יעו"ש. ואייתר הלשון וביום לרבות דחיית שבת כמבואר.
ודע דהא דמילה דוחה שבת היינו עיקר המילה אבל לא מכשיריה, כמו להביא סכין דרך רה"ר וכדומה, וזה מפני הכלל הידוע כל דבר שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, ולכן צריך להכין סכין מע"ש. וכתבו התוס' בגיטין ז' ב' דמכל מקום מהני הדרש ביום ואפילו בשבת לענין מכשירי מילה שמותר לעשותן בשבת ע"י נכרי, מה שאין כן שאר מצות שאינן עוברות לא עבדינן בשבילן אפילו איסור דרבנן דהיינו אמירה לנכרי. ועיין עוד מש"כ בפ' לך בפסוק והיה לאות ברית ביני וביניכם.
ודע דהא שלא גזרו חכמים על מילה בשבת מחשש שמא יעביר סכין ד' אמות ברה"ר כמו שגזרו בשופר ולולב, הוא משום דכתיב וביום ודרשינן ואפילו בשבת, והוי כמו שכתוב מפורש בתורה דחיית שבת מפני המילה, וקיי"ל דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסרו מטעם גזירה, כנודע.
.
(שבת קל"ב א')
וביום השמיני ימול. אמר רבה א"ר אסי, כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אק נמול לשמונה, שנאמר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול טוכגון יוצא דופן וכן כותית שילדה ולמחרת נתגיירה שאינה טמאה לידה כמש"כ בפ' הקודם אותו הולד נמול ביום לידתו ובכותית ביום גירותה ואין ממתינין עד יום השמיני, וטעם הדיוק מסמיכות הלשונות עיין מש"כ לעיל אות ז'. והנה פשוט הדבר דולד כזה שאין בו חיוב מילה בשמיני דוקא אין מילתו דוחה שבת, וכ"מ בגמרא, אמנם על עיקר דין דר' אסי באו בגמרא מערערים, והפוסקים לא הכריעו בזה, ולכן פסק הרא"ש דאזלינן בשניהם לחומרא, היינו דנמול לשמונה ואינו דוחה את השבת. .
(שם קל"ה א')
וביום השמיני ימול. כל היום כשר למול, שנאמר וביום השמיני ימול אלא שזריזין מקדימין למצות טזע"פ הכלל כל מצוה שמצותה ביום כשרה כל היום. והנה מה שהביא בזה הפסוק וביום השמיני אינו מבואר לכאורה, דמלשון זה ילפינן לרבות אפילו בשבת בדרשה הקודמת, והא דביום ולא בלילה ילפינן בפ' לך מפ' ובן שמונת ימים, יעו"ש. אך הנה רגיל הגמרא להביא בענין דאיירי ביה את הפסוק היותר פשוט בלשונו לענין זה, ובנדון שלפנינו זה הפסוק שלפנינו יותר מבואר מאשר הפ' דפ' לך, וכ"כ התוס' בשבת קל"ב א' ובמגילה כ' א'. ולענין זריזין מקדימין למצות עיין מש"כ בבאורו בפ' בא בפסוק ושמרתם את המצות. .
(פסחים ד' א')
וביום השמיני ימול. אין מלין עד שתנץ החמה, שנאמר וביום השמיני ימול יזעיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. .
(מגילה כ' א)
וביום השמיני ימול. אין לי אלא הנמול לשמונה שאין נמול אלא ביום, מניין לרבות הנמול לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר, ת"ל וביום יחנמול לתשעה יצוייר כגון אם נולד בבין השמשות דמונין לו מהלילה ונמול לתשעה ספק שמונה. ונמול לעשרה – כגון אם נולד בביה"ש של ערב שבת דאי אפשר למולו בשבת דשמא תשיעי הוא ומילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת ולכן נמול למחרתו ביום הראשון. ונמול לאחד עשר – כגון אם נולד בביה"ש של ערב שבת ויו"ט אחר השבת ומילה שלא בזמנה אינה דוחה גם יו"ט ולכן מספק נמול בשני בשבת. ולשנים עשר – כגון אם נולד בביה"ש של יום ד' ושני ימים טובים של ר"ה ביום ה' וביום ו', וכמש"כ. , ואפילו למאן דלא דריש ו', אבל ו' ה' דריש יטטעם הדיוק דהו' מן וביום מיותר [ע"ל אות ז'], ועוד מוסיף דגם הה' מהשמיני מיותר, וכל אלה מורים לרבות תוקף המצוה מהמילה ביום דוקא, אפילו במקרים שאין השמיני חלה בשמיני דוקא, כמבואר. .
(יבמות ע"ב ב')
וביום השמיני ימול. א"ר שיזבי, טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נמול לשמונה, שנאמר וילדה זכר וביום השמיני ימול, עד שיהא זכר משעת לידה כבגמרא לא הוכרע פסק הלכה בדין זה, וכן בפוסקים, ולכן אזלינן ביה לחומרא שנמול לשמונה וגם אינו דוחה שבת. .
(ב"ב קכ"ז א')
וביום השמיני ימול. שאלו התלמידים את ר' שמעון בן יוחאי, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה כאפירש"י ולא בשביעי, עכ"ל. ולא ידעתי מה פסיקא יותר שביעי משמיני. ולולא פירושו היה נראה לפרש מפני מה בשמיני ולא בו ביום, שכן מצינו בולד מקנת כסף שנמול ביום שנולד, וע"ל אות ט"ו. אמר להם, כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים כבפירש"י כולם שאוכלים ושותים בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ, עכ"ל. ובאור ענין זה ע"פ מה שיבואר בסמוך לפנינו דכל הדמים שרואה לאחר שבעה הם דם טוהר ומותרת לבעלה.
וכבר נודע מה שלמד הגר"א מכאן דכל תקנה שנתקנה בשביל איזה סיבה קיימת אע"פ שבטלה הסבה, כמו הכא שמבואר שטעם מילה בשמיני כדי שיהיו נתרים בתה"מ, והרי בזה"ז שנהגו לישב בדם טוהר, כמו בדם נדה, א"כ בטלה הסבה ממילא בשמיני, ובכ"ז הדין קיים, וי"ל דזה נרמז בלשון התנחומא ר"פ תצוה, ילמדנו רבינו לכמה תנוק נמול – לשמונה, כשם שנימול יצחק אבינו, ולא נתבאר ענין השאלה והתשובה, כי הלא מצות מילה לשמונה היא מצוה ידועה ומפורסמת בתורה, וכן זמן מילת יצחק, ומה החידוש בזה.
אך לפי האגדה שלפנינו י"ל דמכוין התנחומא לשאול לכמה תינוק נימול בזה"ז, אחרי דעתה בטלה הסבה שיהיו אביו ואמו נתרים בתה"מ כיון דאחר שמונה נוהגים איסור, ומשיב דנמול לשמונה כשם שנמול יצחק שאז עדיין לא נתנה תורה ודין נדות וממילא לא היה שייך אז הטעם המבואר בזה, ובכ"ז נמול לשמונה, ולכן גם בזה"ז כן, ודו"ק.
ודע דהרמב"ם במורה פמ"ט משני כתב טעם על מילה בשמיני כדי שיתחזקו כחות הולד, ותמהו עליו שהשמיט הנועם שבגמ' וכתב טעם מסברא דנפשיה, אבל באמת לא הוציא דברים אלה מלבו, כי מפורשים הם במ"ר ר"פ תצא בזה"ל ולמה התנוק נמול לשמונה שנתן הקב"ה רחמים עליו כדי שיתחזקו כחותיו, ע"כ. ומה שבחר הרמב"ם בטעם זה יותר מהטעם המבואר בגמ', י"ל משום דהטעם שבגמ' אינו שייך בזה"ז שנוהגים חומרא בדם טוהר.
אך צ"ע בטעם המדרש, מי הגביל גבול ח' ימים לחיזוק כחות הולד, והלא רק בבהמה מצינו שיעור ז' ימים ליציאה מכלל נפל, ובאדם שלשים יום, כמבואר בשבת קל"א ב'. וע"ד דרש י"ל כדי שיעבור יום השבת במשך השמונה ימים ועפ"י מ"ש באגדות שמסגולת השבת לחזק כחות האדם והטבע, וכמו שכתבו במדרשים קודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד וכשבא שבת נתחזקו כחותיו. –
ודע דממה שכתב רש"י בפי' אגדה זו כולם שמחים שאוכלים ושותים בסעודה, יש קצת סמך לחיוב סעודה ביום המילה, ויש לה סמך ורמז בתורה, שהרי פי' זה הוא על לשון הגמרא מפני מה אמרה תורה, ובארנו עוד ענין זה בפ' וירא בפסוק ביום הגמל את יצחק, יעו"ש.
.
(נדה ל"א ב')
וביום השמיני ימול. בעי ר' חגי קומי ר' יוסי, כתיב וביום השמיני ימול, עבר ולא מל מהו כגאם עובר על בל תאחר. , אמר ליה, כתיב (פ' תצא) כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, דבר שהוא ניתן לתשלומין, יצא זה שאינו ניתן לתשלומין כדפרשו המפרשים דבר שניתן לתשלומין, שאם משלים למחר או באיזה יום הוי כמו שעשה ביום חיובו, משא"כ במילה אם לא מל בשמיני אף כי חייב הוא למולו אח"כ, אבל עכ"פ עבר על מצות וביום השמיני, ולכן אין חיוב מילה בכלל הלאו דלא תאחר, וכמה דחוק פי' זה ואינו מכון כלל בסגנון הלשון, ועיין בש"ק. אבל באמת י"ל בפשיטות מאוד דבר הניתן לתשלומין שאפשר לשלם ולמסור ביד, וכמו דדרשינן בכ"מ בלשון נתינה דבר הניתן מיד ליד, וזה שייך רק בדבר המטלטל, כמו בכור וקרבנות תרומות ומעשרות וכדומה, ודו"ק. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א)
וביום השמיני ימול. מכאן שהאב מצוה על בנו למולו כהבבבלי קדושין כ"ט א' ילפינן זה מדכתיב באברהם וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים. ומה דלא ניחא להבבלי דרשת הירושלמי, י"ל משום דמפסוק דאברהם הצווי יותר מפורש, דבפסוק שלפנינו לא נזכר מפורש שהחיוב על האב דוקא, וגם מאותו הפסוק ילפינן פטור דאשה שהיא אינה מצוה למול את בנה, דדרשינן כאשר צוה אותו – ולא אותה. ולהירושלמי י"ל דניחא ליה להביא מפסוק זה שלפנינו דכתיב לאחר מתן תורה, ואזיל בזה לשיטתיה בפ"ג ה"ד דמו"ק שאין למדין מקודם מת"ת.
גם יש לפרש בטעם הדבר דלא ניחא להבבלי בדרשת הירושלמי, משום דהפעל ימול הוא בבנין נפעל [משורש "מול" ], שאין רמז בזה להפועל כי אם להפעול, וא"כ אין רמז בזה לחיוב האב, והירושלמי ס"ל דהפעל ימול כאן הוא משרש "נמל" והוא יחס הפועל בבנין קל [כי שתי תמונות לההוראה הזאת: מול, נמל (ונמלתם, בראשית י"ז, י"א) וכמו לא יגוש מן נגש], ומדכתיב בלשון זכר – ימול דרשינן שרק האב מחויב למולו ולא האשה.
.
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ז)
בשר ערלתו. ת"ר, מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה, דכתיב ימול בשר ערלתו, בשר ואע"פ שיש שם בהרת כויתכן דמדייק מדלא כתיב ימול ערלת בשרו, שכן מצינו כ"פ הלשון ערל בשר, ולכן דריש שבא לרמז דלפעמים צריך לחתוך אף בשר שעל הערלה, כגון היכי שיש בהרת, אע"פ דבכלל אסור לקוץ בהרת כמש"כ (פ' תצא) השמר בנגע הצרעת. והנה אע"פ דבלא"ה קיי"ל עשה דוחה ל"ת, בכ"ז אצטריך רבוי זה משום דבקציצת בהרת יש עשה ול"ת כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' תצא שם. .
(שבת קל"ב ב')
בשר ערלתו. ת"ר, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק כזספק בן שבעה או בן שמונה שאינו חי. , ולא אנדרוגינוס ולא נולד בין השמשות ולא נולד כשהוא מהולכחשצריך להטיף ממנו דם ברית. וכתבו התוס' דעיקר קרא אתא לאנדרוגינוס ונולד מהול, ויתר הדרשות הם אסמכתות, דמסברא ידעינן שאין מחללין שבת על הספק. .
(שם שם)
ושלשים יום. יכול שלשים בין רצופים בין מפוזרים ת"ל יום, מה יום כולו רצוף אף שלשים כולם רצופים כטעיין לעיל בפ' ב' בדרשה וטמאה שבעת ימים דרשה כהאי גונא, ומש"כ שם. .
(כריתות י' א')
ושלשים יום ושלשת ימים. מה ת"ל, שיכול אם נקבה שימי טומאתה מרובים ימי טהרתה מרובים אינו דין שזכר שימי טומאתו מעטים יהיו ימי טהרתו מרובים ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים לכונת הקושיא מה ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים דהא ממילא הוי ידעינן דכשם דימי טומאה לזכר הוא החצי מימי הטומאה לנקבה כ"ה ג"כ בימי טהרה, ולכן קאמר דאי לא הוי כתיב לא הוה ידעינן זה והוה אמרינן אם נקבה שימי טומאתה מרובים כו' קמ"ל. .
(תו"כ)
בכל קודש. לרבות התרומה לאשאסורה בה כל ימי טוהר, ועוד יתבאר מזה לקמן פסוק ח' בדרשה וטהרה. .
(יבמות ע"ה א')
לא תגע. אין זו אלא אזהרה לאוכל, או אינו אלא לנוגע, ת"ל ואל המקדש לא תבא, מקיש קודש למקדש, מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה לבר"ל כרת, דטמא הבא למקדש חייב כרת כדכתיב בפ' חקת ונכרתה וגו' כי את מקדש ה' טמא. אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה לגדהיינו אכילה בטומאה שהוא גבי קודש בכרת, אבל בנגיעה ליכא כרת. , והא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה – הכי קאמר, נגיעה באכילה לדדמה שאסור לאכול אסור ליגע. .
(שם שם)
ואל המקדש לא תבא. תניא, טמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור, שנאמר ואל המקדש לא תבא, דרך ביאה אסרה תורה להוכתבו התוס' אבל משום גג לא מחייב, דגג ההיכל לא נתקדש, ואע"פ דבפסחים פ"ה ב' מבואר דעליות ההיכל נתקדשו, צ"ל דרק עליות אבל גג לא. –
ודע דמש"כ האחרונים דאשה נדה לא תבא לביהכ"נ משום דבתי כנסיות שלנו הם במקום מקדש מעט וכתיב ואל המקדש לא תבא [ע' באו"ח סי' פ"ח] צ"ע, שהרי לפי"ז לעולם תהיה אסורה לכנס, דהא כיון שילדה פעם אחת הרי היא מחוסרת כפרה, ופסוק זה הלא איירי גם לאחר שנטהרה רק לא הביאה כפרתה, וגם קשה האיך אנשים טמאים באים לביהכנ"ס. לכן נראה עיקר כמש"כ בס' הפרדס לרש"י הלכות נדה דמותרת לבא בכל זמן, והדמיון בתי כנסיות למקדש הוא רק ע"ד הדרש והמוסר, אבל לא לענין עקרי דינים, ויש להביא כמה ראיות לזה, ואכ"מ.
.
(שבועות י"ז ב')
ואל המקדש לא תבא. אמר עולא אמר ריש לקיש, טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, שנאמר בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא, מקיש ביאה לנגיעה, מה נגיעה במקצת שמה כניעה, אף ביאה במקצת שמה ביאה לוומסיק בגמרא דלענין טמא שנגע בקודש נאמרה דרשה זו, ופירש"י לא יליף ר"ל מהאי קרא אלא לטמא שנגע בקודש ולא איירי בביאת מקדש כלל, עכ"ל. והרמב"ם בפ"ג הי"ח מביאת מקדש פסק דעל ביאה במקצת אין לוקין רק מכת מרדות מדרבנן, וכנראה פסק כן דכיון דפלוגתא היא אין לנו לחייבו מלקות מן התורה, אבל הראב"ד שם פסק דביאה במקצת שמה ביאה וחייב מלקות מן התורה, ומפרש הסוגיא באופן אחר כמבואר בכ"מ שם. וקשה עלי לכלכל פירושו בגמרא ברחבה, לבד מה שנראה מכמה סוגיות בש"ס מסתמא דגמרא דקיי"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה, כמו בנזיר מ"ג א' על הפ' על כל נפשות מת לא יבא אמרו בגמרא שאם הכניס ידו משום טומאה איכא ומשום ביאה ליכא, וכן בזבחים כ"ו א' על הפ' דפ' אחרי והביאום לה' עד שיביאו כולה לפנים, ושם על הפסוק דפ' תשא בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו לאה"מ, ובתו"כ פ' מצורע בפ' והבא אל הבית (י"ד מ"ו) אמרו כשיכנס ראשו ורובו, ועוד הרבה כהנה, ומבואר מכל אלה דסתמא דגמרא ס"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה וכדעת הרמב"ם שהבאנו, ודו"ק. וע"ע מש"כ בזה בפ' מצורע שם. .
(זבחים ל"ב ב')
ואם נקבה תלד. תלד – לרבות טומטום ואנדרוגינוס לזדכיון דכתיב למעלה וילדה זכר וטמאה שבעת ימים היה די לכתוב כאן ואם נקבה היא וטמאה שבעים, ול"ל דכתיב עוד תלד, אלא בא לרמז שאין הדבר תלוי אלא בלידה אף שאין הדבר מבורר מה ילדה אם זכר אם נקבה היינו טומטום ואנדרוגינוס, אבל אם היה אומר ואם נקבה היא היה במשמע דהקפיד הכתוב על הידיעה ודאית שנקבה היא. .
(נדה מ' א')
וטמאה שבעים. שבעים כתיב, ונימא אהני קרא ואהני מסורת ותבעי למיתב ארבעין ותרין לחדהיינו החצי מן ע' שהוא לפי המסורה שבעים (חסר ו') והחצי מן י"ד שהוא לפי הקריאה שבועים, כדי לצאת מובן המקרא והמסורה. שאני התם דכתיב כנדתה לטר"ל כשיעור נדתה יש לך להוסיף, דלשון כנדתה מורה שבהמספר שבועים לא יחד הכתוב למנין ימים אלא למנין שבועות, שהנדה שבוע אחד והיולדת שני שבועות, ואם אתה אומר שבעים הרי הפלגת הרבה מתורת נדה, משא"כ בקריאת שבועים קרבת לתורת נדה. .
(זבחים ל"ח א')
כנדתה. כנדתה ולא כזיבתה, מכלל דזיבתה טהור ואיזו זו – זו קישוי בימי זיבה מר"ל שאם קשתה ללדת בימי זיבה [הם הי"א יום שאחר נדה, כפי שיתבאר אי"ה ס"פ מצורע, ט"ו כ"ה], ומחמת הקישוי ראתה דם אין לה דין טומאת זבה, אלא דם טוהר הוא [כפי שיתבאר שם], אבל אם בימי נדה קשתה טמאה נדה, ואי אפשר לומר להיפך דבימי נדה טהורה ובימי זיבה טמאה, דא"כ איך ידמה טומאת הלידה לטומאת נדה כיון שאז גם נדתה טהורה. וע"ע בפ' הסמוך בדרשה תשב. .
(נדה ל"ו ב')
תשב. ת"ר, תשב – לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה שכל דמיה שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד מאמשכחת לה קישוי בתוך שמונים כגון שנתעברה אחר י"ד ימי טומאה והפילה או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי, אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי ואחד לסוף תשיעי, כמעשה בני ר' חייא בנדה כ"ז א', אבל משיצא הולד דאז טמאה לידה אפילו בלא ראית דם, ונסמך על הדרשה שבפ' הקודם כנדתה ולא כזיבתה, יעו"ש. וטעם הדיוק מלשון תשב י"ל מדלא כתיב תהיה כדכתיב (בפ' מצורע) תהיה בנדתה, ופעל תשב בעלמא מורה על היפך העמידה, וכאן דלא שייך כן, דריש דלכן כתיב תשב להורות דכמו שהיושב הוא נח על מקומו, כן תהיה היא במצב אחד ולא תשתנה ממה שהיתה בשעת הלידה, שאפילו אם קשתה בתוך ימי זיבה טהורה, והיינו שעומדת בטהרתה, וגם על הלשון תשב שבפסוק הקודם איתא בתו"כ דרשה מעין זו שלפנינו. .
(שם ל"ח ב')
ובמלאת ימי טהרה. תניא, יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא מבאם חזרה והפילה ביום מלאת לזכר דהיינו ביום ארבעים ואחד לזכר ויום פ"א לנקבה כגון שנתעברה אחר ימי טומאה או שנשתהה ולד אחר חבירו כמש"כ לעיל אות מ"א, תביא שתי קרבנות, אבל על אותו שילדה בתוך מלאת לא תביא וכפי שיתבאר בפ' הסמוך בדרשה זאת תורת היולדת התורה ריבתה על כמה ולדות שיש לה בתוך ימי לידה שמביאה קרבן אחד ואוכלת בקדשים ואין השאר עליה חובה. , יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה שאחר מלאת ותפטר משתיהן מגשאם ילדה בתוך שמונים ולאחר שעברו שמונים חזרה וילדה נקבה בתוך שמונים של שניה, יכול תביא קרבן על הראשונה ועל השלישית לפי שהוא אחר מלאת של ראשונה. , ת"ל ובמלאת ימי טהרה, ביום מלאת תביא, תוך מלאת לא תביא מדדלשון ובמלאת משמע כל זמן שילדה ביום מלאת בשעה שראויה להביא בה קרבן תתחייב בקרבן על שתיהן, אבל תוך מלאת לא תביא, וזו הואיל והיא בתוך מלאת של שניה לא תביא. .
(נזיר ס"ד ב')
כבש בן שנתו. ת"ר, שנה האמורה בקדשים מעל"ע, דכתיב תביא כבש בן שנתו, שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם מהר"ל מיום שנולד ולא מראש השנה. וטעם הדיוק פשוט מדלא כתיב כבש בן שנה כדכתיב בעלמא כבשים בני שנה. .
(ערכין י"ח ב')
ובן יונה או תור. ר' שמעון אומר, בכל מקום תורים קודמין לבני יונה, יכול מפני שהם מובחרים מהם, ת"ל ובן יונה או תור לחטאת, מלמד ששניהם שקולין מור"ל ברוב מקומות בתורה כתיב ברישא תורין והדר בני יונה, ולמען שלא נחשב שהם מובחרין הקדים פעם אחת בני יונה לתורין ללמד ששניהם שקולין ומאיזו שירצה יביא. .
(כריתות כ"ח א')
והקריבו. מה תלמוד לומר מזר"ל למה כתיב בלשון יחיד אחרי שצריכה להביא שתי קרבנות כבש ותור [או בן יונה] והול"ל והקריבם. , שיכול לפי שהיא טעונה שנים יהיו שניהם מעכבין, ת"ל והקריבו. אחד מעכב ואין שנים מעכבין, ואיני יודע איזה, כשהוא אומר וכפר, הוי אומר חטאת מעכב, שכן מצינו בכל מקום כפרה בחטאת מחשבכל מקום כתיב אצל חטאת וכפר עליו הכהן. .
(תו"כ)
במקור דמיה. חמשה דמים טמאים באשה, האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג מטכקרן כרכום הוא כמראה זיו כרכום, וקרן הוא מלשון כי קרן עור פניו. וכמימי אדמה פרשו בגמרא כאדמה מבקעת בית כרם שבארץ ישראל. ומזוג הוא כיין אדום מזוג במים, ב' חלקים מים ואחד יין. , ואימא אדום ותו לא, א"ר אבהו, אמר קרא דמיה דמיה (פ' אחרי) הרי כאן ארבעה, ושחור אדום הוא אלא שלקה נר"ל כאן כתיב דמיה בלשון רבים וכן בפ' אחרי מקור דמיה ובשניהם היה אפשר לכתוב דמה, וכמו דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה, לכן דרשינן מכ"א שני מיני דמים, וביחד ארבעה, ואע"פ דאנן חמשה תנן, אך יסוד מראה שחור אדום הוא אלא שלקה מראה האדמימות ונעשית שחור. ובזה"ז מטמאין כל מראה דם לבד מראה לבן וירוק משום דלית בהו נטיה לאדמימות כלל, ומבוארים פרטי הדינים ביו"ד ריש סי' קפ"ח. .
(נדה י"ח א')
זאת תורת היולדת. היולדת בין פקחת בין שוטה, שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה נאכבר כתבנו כ"פ בפ' ויקרא ובפ' צו דכ"מ דכתיב זאת תורת בא להורות על פרט אחד השוה הנחשב באותו הפסוק, וכאן דריש מלשון זאת תורת היולדת, תורה אחת לכל היולדת, שכולן צריכות להביא קרבן לידה ואפילו שוטה שאז נחשב הקרבן כמו שאין לו בעלים, אפ"ה חייב הבעל להביא קרבנה, שכן כתב לה בכתובתה לסלק כל אחריותה, ואע"פ דכל קרבן צריך דעת בעלים, אך מחוסרי כפרה אין צריכין לזה, כפי שיתבאר אי"ה בפ' מצורע בפסוק זאת תורת הזב. [נרדים ל"ה ב']. זאת תורת היולדת. מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה נבעיין מש"כ בריש אות הקודם בטעם הדרשה מלשון זאת תורת, וכאן דריש שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה וכגון שנתעברה אחר י"ד ימי טומאה והפילה או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי, אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי, ואחד לסוף תשיעי כמעשה בני ר' חייא בנדה כ"ז א', יעו"ש. , יכול תביא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת כאחת, ת"ל זאת נגעיין מש"כ בבאור ענין זה בראש פסוק הקודם בדרשה ובמלאת. .
(כריתות מ' ב')
לזכר או לנקבה. להביא את המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם נדענין נפלים אלה ידוע. הסנדל הוא כעין חתיכת בשר בתמונת סנדל הרגל וכרוך לפעמים סביב הולד, וגם החתיכה ההיא היה ולד אלא שנתמעך בבטן מפני דחיקת אחיו. ולכאורה צריך עיון מאי נפקא מינה בזה, הא בלאו הכי חייבת קרבן ודאי משום ולד האחר הנולד עם הסנדל. יש לומר דנפקא מינה אם הולד החי הוא זכר שאין לו רק שבעת ימי טומאה ומדמספקינן שמא הסנדל נקבה תשב ארבעה עשר ימי טומאה, וע' בנדה כ"ה ב'. והשליא הוא כעין כיס מעור שהולד מונח בו, ומיירי שילדה השליא בלא ולד, ובכ"ז חייבת לישב עליו ימי טומאה משום דקיי"ל אין שליא בלא ולד אלא שנמוח. והשפיר הוא כעין שפופרת מעור שמרוקם ומצוייר בליחה שבתוכו תמונת אדם. וטעם הרבוי בכולם מלשון לזכר או לנקבה הוא מדלא כתיב לזכר ולנקבה כמו בס"פ שמיני זאת התורה לעוף ולבהמה, ולכן דריש שבא לרבות כל אלה שיש בהם ספק אם הם זכר או נקבה. .
(תו"כ)
ולקחה. א"ר חסדא, אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן נהר"ל אין הקינין של כל מחוסרי כפרה מתפרשות איזו עולה ואיזו חטאת אלא או בלקיחת בעלים שאמרו בשעת לקיחה זו לעולה וזו לחטאת או בעשיית כהן אותם כדין עולה וחטאת, אבל אם לקחום הבעלים סתם ואח"כ קרא עליהם שם אין השם חל עליהם ויכול הכהן לשנותם. , דכתיב ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת, וכתיב (פ' מצורע) ועשה הכהן אחד חטאת ואחד עולה, או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן נוכאן כתיב בלקיחה אחד לעולה ואחד לחטאת וגבי זב כתיב בעשיית כהן ג"כ כלשון זה, ולא כתיב לעולה ולחטאת, אלמא דנקבעים לתכלית שמותיהם או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, אבל לא בנתיים. .
(יומא מ"א א')
אחד לעולה ואחד לחטאת. [והא קיי"ל חטאת קודמת לעולה כדכתיב (פ' ויקרא) והקריב את אשר לחטאת ראשונה], אמר רבא למקראה הקדימה הכתוב לעולה נזפירש"י שתהא נקראת תחלה, עכ"ל. ותמהו התוס' מה חדוש בזה, ופרשו פי' אחר, וגם פירושם אינו מבואר ברחבה כמש"כ הם עצמם. ולו"ד נראה לפרש ע"פ מ"ש במגילה ל"א ב' אמר הקב"ה כבר תקנתי סדר קרבנות, בזמן שהם קוראין בהם לפני מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני. וזוהי הכונה למקראה הקדימה הכתוב לעולה, לרמז על הקריאה בזמן שאין מקדש צריך לקרות פרשת עולה קודם לפרשת חטאת. ובטעם הדבר נראה ע"פ מש"כ המפרשים דאין העסק בד"ת בענין קרבנות שוה ממש להקרבת קרבנות אלא רק בערך דמיון קצת, והטעם בזה עפ"י מ"ד בכ"מ בש"ס על הפ' דפ' תצוה ואכלו אותם אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ומבואר דכפרה שלמה תלויה גם באכילת כהנים את הבשר, והנה אם חלק גבוה אפשר לצאת שווי גמור ע"י עסק התורם אבל אכילת הדיוט קשה לצאת בזה שווי גמור, וע"ע מש"כ בזה בפ' צו (ו' י"ח).
ולפי"ז הנה כנודע הוי קרבן עולה כולה כליל ואין בה אכילת כהנים כלל, וא"כ שייך בה יותר לומר שהאמירה תהיה במקום הקרבה, משא"כ שארי קרבנות שיש בהן עכוב אכילת כהנים את הבשר, ולכן בזה"ז בקריאת הפרשיות קדמה עולה לחנואת. ועיין במג"א סי' א' ס"ק ח' שתמה הרבה בהקדם עולה לחטאת באמירת סדר הקרבנות, ולפי מש"כ הכל מיושב, ודו"ק.
.
(זבחים צ' א')
וטהרה. תניא, מחוסר כפורים שטבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. מנה"מ, אמר רבא, תלתא קראי כתיבי, לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים (פ' אמור) וכתיב (שם) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב כאן וכפר עליה הכהן וטהרה, הא כיצד, כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים נחדהלשון לא יאכל כי אם רחץ בשרו משמע דלאחר טבילה שרי לאכול בקדשים, והלשון ובא השמש וטהר משמע דביאת השמש מכשירתו, והלשון וכפר עליה הכהן וטהרה משמע דהבאת קרבנה מכשירתה, ומכשר בזה, דהא דרק דבר אחד מכשירתו הוא במעשר דקילא מתרומה וקדשים דהאוכל מעשר בטומאה הוא רק בלאו משא"כ תרומה וקדשים שהם במיתה וכרת, והא דשני דברים מכשירתו, טבילה והערב שמש, הוא בתרומה דקילא מקדשים, דהאוכל תרומה בטומאה הוי במיתה בידי שמים וקדשים הוי בכרת, והא דבעינן להכשר גם הבאת קרבן איירי בקדשים דחמירא בכולם. .
(יבמות ע"ד ב')
וטהרה. כל הזבחים שקיבל דמן מחוסר כפורים פסולים, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, טהורה מכלל שהיא טמאה נטר"ל מכלל שהיא טמאה עד עכשיו, ובטמא כתיב (פ' אמור) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו'. –
וע' ברמב"ם פ"ג ה"ז מביאת מקדש כתב וז"ל, מעזרת ישראל ולפנים אפילו מחוסר כפורים לא יכנס לשם שעדיין לא נטהר טהרה גמורה, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה, עכ"ל. וכתב הכ"מ מעזרת ישראל – פ"ק דכלים ומ"ש שנאמר וכפר וגו' – בס"פ הנשרפין פ"ג ב', עכ"ל. וצ"ע שהרי בפ' הנשרפין באה דרשה שלפנינו כאן דאיירי בהקרבה ולא בכניסה לעזרה, ומאין לו זה לענין כניסה, ואף כי י"ל דממילא משתמע כיון שנקרא טמא ממילא הוא באיסור טומאה גם לענין כניסה, כמו שיש ללמוד כן מתוס' בסנהדרין שם, אבל עכ"פ מנ"ל להמציא דרשה שלא נאמרה בגמרא, וגם איך צירף הכ"מ בפשיטות את הסוגיא דסנהדרין לערין כניסה דלא איירי כלל שם בזה, והיותר פלא על הרמב"ם שהשמיט בדין זה הדרשה שבאה מפורש בגמרא נזיר מ"ה א' לענין כניסה לעזרה מפ' דפ' חקת טמא יהיה לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו לרבות מחוסרי כפרה, יעו"ש, וצע"ג.
.
(זבחים י"ט ב')
וטהרה. תניא, נקיות מביאה לידי טהרה, דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה סעיין מענין זה בבבלי ע"ז כ' ב', ושם פירש"י דמפרש נקיות נקי מחטא. ואמנם י"ל דהפי' נקיות קאי גם אנקיון הגוף והמלבושים, והלשון וכפר הוא מענין נקיון ומלשון חז"ל וכפר ידיה בההוא גברא (גיטין נ"ו א'), ובשבת קי"ד א' כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, והוא משום דהחושש לטהרת נשמתו מקפיד גם על נקיון גופו ובגדיו. .
(ירושלמי שבת פ"א ה"ג)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך