תנ"ך על הפרק - ויקרא יב - מזרחי

תנ"ך על הפרק

ויקרא יב

102 / 929
היום

הפרק

טומאת וטהרת היולדת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

כי תזריע לרבות שאפי' ילדתו מחוי שנמחה ונעשה כעין זרע אמו טמאה לידה. בפרק המפלת דאל"כ אשה כי תלד זכר מיבעי ליה מאי תזריע כעין שהזריעה דהיינו שנימוך ונעשה כעין זרע והיינו אליבא דר"ש דפליג את"ק דאמר שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ור"ש אמר נמוק הולד עד שלא יצא ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ונתבטל ברוב וכמאן דליתיה דמי ואמר רבי יוחנן ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה שאף על פי שהבית טהור אמו טמאה לידה מדכתיב בה כי תזריע וטמאה וזהו שכתב רש"י ז"ל אמו טמאה לידה דוקא טומאת לידה אבל טומאת מת לא שהבית שנולד בו טהור הוא דאי אליבא דת"ק אמו טמאה סתם מבעי ליה ועוד בלא רבויא דתזריע פשיטא דאמו טמאה דמכיון שהבית שנולד בו טמא מכלל דולד מעליא הוא וכן כתב רש"י בהדיא בריש פרק יוצא דופן גבי ורבי שמעון אומר אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה דמודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה מקרא דכי תזריע וטמאה אבל לת"ק לא צריך קרא להכי דהא לדידיה כיון דאמר הבית טמא לית ליה נמוח ופשיטא דאמו טמאה לידה והא דאמר רבי יצחק אמר רבי אמי בשלהי פרק המפלת ומייתי לה בפרק הרואה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר מוי"ו דוילדה הוא דקא מפיק לה דאל"כ אם זכר תלד מיבעי ליה דומיא דואם נקבה תלד שהוא מורה על הספק לא וילדה בוי"ו שהוא מורה על הודאי כאילו אמר שכאשר תזריע האשה תחלה בודאי תלד זכר ומה שפירשו מלת תזריע שתזריע תחלה אף על פי שהיא סתם הוא משום דאי אפשר לפרש אותה סתם כמשמעו מפני שא"א שלא תזריע ומאי כי תזריע שפירושו כשתזריע מכלל דאפשר שלא תזריע ועוד דמהוי"ו של וילדה זכר משמע שכשתזריע האשה בין בתחלה בין בסוף ודאי תלד זכר ונמצא שכשתלד נקבה לא הזריעה האשה כלל לא בתחלה ולא בסוף וזה בלתי אפשר ונשאר בהכרח שנפרש מלת תזריע או בתחלה לבד או בסוף לבד ומה שפירשו אותה על התחלה בלבד מקובל היה בידם וא"ת אימא כולה קרא להכי הוא דאתא לומר שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא לרבות שאפילו ילדתו מחוי כזרע אמו טמאה לידה י"ל מדהוה ליה למכתב כי תזריע האשה וילדה זכר וכתב אשה כי תזריע וילדה זכר שסמך תזריע ללידה למדנו שאפילו ילדתו מחוי כעין זרע אמו טמאה לידה וא"ת ולמה נכתב וילדה בוי"ו ולא באם דומיא דאם נקבה תלד הבא אחריו אם כדי ללמד אשה מזרעת תחלה יולדת זכר תיפוק לי מקרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו דתניא בשלהי המפלת תלה הכתוב הזכרים בנקבות והנקבות בזכרים לומר לך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה יש לומר דאי לאו קרא דתזריע וילדה לא הוה שמעינן מקרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דהוה אמינא הא דתלה הזכרים בנקבה משום דאי הוה כתיב אלה בני יעקב ה"א אלה לבדם הם בני יעקב לפיכך כתב אלה בני לאה אבל דינה שלא היתה בת אחרת ליעקב תלה אותה באב כמנהג הכתוב בכל מקום ואי לאו קרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו לא הוה שמעינן מקרא דתזריע וילדה זכר אלא שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אבל לא כשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דהוה אמינא לא שנא הזריעו שניהם בבת אחת לא שנא הזריע האיש תחלה יולדת נקבה השתא דכתיב ואת לאה בתו ותלה הנקבה בזכר למדנו שהטעם שתלה הנקבה בזכר הוא כמו הטעם שתלה הזכר בנקבה מה להלן מפני קדימת זריעת האשה אף כאן מפני קדימת זריעת הזכר אבל כששניה' הזריעו בבת אחת אין שם לא זכר ולא נקבה שכל אחד מבטל את האחר אך מההיא דרבי צדוק דפרק המפלת דתנו רבנן בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הנקבות בזכרים והזכרים בנקבות לומר לך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה משמע דבלאו קרא דתזריע וילדה נמי שמעינן שפיר מקרא דאלה בני לאה דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ושמא י"ל דרבי צדוק נמי מקרא דוילדה זכר הוא דקא דייק דאלה בני לאה דתלה הזכרים בנקבות משום דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר הוא והא דמפיק לה רבי צדוק מקרא דאלה בני לאה ולא מקרא דתזריע וילדה זכר הוא משום דמהאי קרא למדנו בין כשאשה מזרעת תחלה יולדת זכר בין כשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה כדלעיל אבל מקרא דוילדה זכר לא למדנו רק כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ורבי יצחק דמפיק לה מקרא דתזריע וילדה אע"ג דלא למדנו משם אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר הוא משום דסבירא ליה דמאלה בני לאה אין ראיה כלל דאיכא למימר הא דתלה הזכרים בנקבה הוא משום דאי אפשר לומר אלה בנ' יעקב מפני שמובן ממנו אלה לבדם אבל בנקבות שלא היתה ליעקב רק דינה לבדה תלה אותה באב כמנהג הכתוב בכל מקום אי נמי מאן דדריש לה מקרא דאלה בני יעקב ס"ל דוי"ו דוילדה זכר היא במקום אם דומיא דאו נפש כי תשבע לבטא בשפתים ונעלם ממנו שפירושו אם נעלם ממנו ורבים כן ומאן דדריש לה מקרא דתזריע וילדה זכר סבירא ליה דמאלה בני לאה אין ראיה כלל דאיכא למימר דתלה אותם בנקבה משום דאי אפשר לומר אלה בני יעקב דמשמע אלה לבדם אבל בנקבה שלא היתה ליעקב רק היא לבדה תלה אותה באב כמנהג הכתוב בכל מקום: שאפילו ילדתו מחוי שנמחה ונעשה כמין זרע. מלשון מחוי ונמחה משמע שנוצר מתחלה ואחר כך נמחה שאילו לא נוצר מתחלה אלא כמו שהוא עתה אינו נופל בו מחוי ונמחה המורים שהיה מתחלה ואחר כך נמחה וכן אילו לא נוצר בצורת אדם אלא בצורת בהמה חיה ועוף לא היה נופל בו הכנוי של ילדתו ששב על הזכר ונקבה דקרא המורים על צורת אדם כדתניא יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים תהא טמאה לידה ת"ל זכר מה זכר מיוחד שיש בו צורת אדם יצאו אלו שאין בהם צורת אדם ואם כן בחנם טרח הרמב"ן ז"ל לומר ופי' הענין שנוצר הולד בצורת אדם ואחר כך נמוח שכל מי שאין בו מצורת אדם אין בו ולד וכל שאינו ראוי לבריית נשמה אינו ולד אבל בשעת הלידה אפילו מחוי מטמא אם אנו מכירין צורתו כגון שפיר מרוקם טמאה ודאי ואם לאו בספק וזהו רבויו של מקרא זה כדברי רז"ל: כימי נדת דותה תטמא כסדר כל טומאה האמורה בנדה מטמאה בטומאת לידה. פירוש האי כימי נדת דותה לא כמספרן קאמר דהא בפירוש כתב קרא וטמאה ז' ימים אלא כמין ימי הנדה דהיינו כסדר הטומאה האמורה בנדה דכתיב בה כל הנוגע בה יטמא וכל אשר תשכב עליו יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא וכל הנוגע במשכבה וכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו וכל שאר הכתובים בפרשת נדה וזהו ששנינו בת"כ מה ימי נדתה סמוכין אף ימי לדתה כן ומה ימי נדתה אינן ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה מהן אף ימי לידתה כן: ואפילו נפתח הקבר בלא דם. פי' הא דאצטריך קרא דוטמאה שבעת ימים וקרא דכימי נדת דותה תטמא אינו אלא לאפילו נפתח הקבר בלא דם דאי בנפתח הקבר בדם תיפוק לי משום נדה דכל הרואה דם טמאה נדה: דותה לשון דבר הזב מגופה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא ידעתי מאי זה מוצא יהיה דותה לשון דבר הזב בלשון הקדש ולא ידעתי למה הוצרך שיהיה מוצאו בלשון הקדש כי לא נמצא בתורה בשום מקום מלה שמוצאה בלשון ארמי הנה מי מלל לאברהם וכי יראה כי אזלת יד ורבי' כמוהם ויהיה גם זה בלשון ארמי מלשון זיבה שתרגום כי יזוב זוב דמה ידוב דוב דמה והוי"ו והבי"ת ממוצא אחד הן ויבא זה תחת זה אבל לא ידעתי איך יפרש רש"י על זה היה דוה לבינו ושמא יאמר שהם שני עניינים בשורש אחד: תשב אין תשב אלא לשון עכבה כמו ותשבו בקדש וישב באלוני ממרא. ופירושו ושלשים יום ושלשת ימים תתעכב ותמשך בדמים טהורים אצל בעלה שאע"פ שרואה דם בלי הפסק היא טהורה לבעלה ופירוש בכל קדש לא תגע אבל בכל קודש לא תגע אבל הרמב"ן ז"ל חשב שפירוש עכבה של רש"י ז"ל הוא שתתעכב כמנהג הראשון שהיתה עומדת בו בשבעה הימים הראשונים ופירוש בכל קדש לא תגע שבכל קדש לא תגע וגומר אף על פי שהיא בדמי טוהר לבעלה ומפני זה טען ואמר ואם כן נאמר תמתין עוד שיהיה פירושו ושלשים יום ושלשת ימים תתעכב עוד כמו בשבעה הימים הראשונים שבכל קדש לא תגע כו' ואם כן מה טעם לכתוב אחר זה עד מלאת ימי טהרה הרי כבר אמר ושלשים יום ושלשת ימים תתעכב עוד שבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא כמו בשמנה הימים הראשונים אבל לפי מה שפירשנו אנחנו דברי רש"י ז"ל אין מזה טענה על דבריו כלל כי בראשונה אמר שזמן טהרתה לבעלה אף על פי שרואה בהן דם הן שלשים ושלשה ימים ואחר כך אמר אבל בכל קדש לא תגע כו' עד מלאת ימי טהרה שפירושו מתחלת הלידה עד מלאת ימי טהרה גם אין צורך להוסיף מלת עוד: בדמי טהרה אף על פי שרואה דם טהורה היא. דאם לא כן בדמי למה לי: לא תגע אזהרה לאוכל כו' כמו ששנויה ביבמות. דתניא בפרק הערל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה נטילת נשמה ליכא והאי דאפקיה בלשון נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה ופרש"י נטילת נשמה טמא הבא למקדש בכרת שנא' ונכרתה כי את מקדש ה' טמא אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכילה דגבי קדש בכרת וגבי תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו נגיעה כאכילה האסור לאכול אסור ליגע: בכל קדש לרבות את התרומה. בפרק אלו הן הלוקין ובפרק הערל פי' שלא לאכול תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא טבולת יום ארוך דמשעה שטבלה לסוף ז' דזכר ושבועים דנקבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר נקראת טבולת יום דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראי' טבולי יום משעת טבילתן עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיו למחר ואם תאמר הך דרשא דבכל קדש לא תגע לרבות את האוכל לא אתיא לא כר"ל ולא כרבי יוחנן דבפרק אלו הן הלוקין נחלקו רבי יוחנן ור"ל רבי יוחנן דריש ליה לטמא הנוגע בתרומה אבל שמא האוכל תרומה מפיק ליה מקרא דאיש איש מזרע אהרן שבפרשת אמור ור"ל דריש ליה לטמא האוכל קדשים אבל טמא האוכל תרומה מודה ליה לר' יוחנן דמקרא דאיש איש מזרע אהרן נפקא ואם כן הך דרשא דלרבו' האוכל את התרומה לא כרבי יוחנן ולא כר"ל כבר תרצו התוספות דהאי דרשא אתיא אליבא דמאן דמוקי קרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל ג' ראיו' ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדשים וא"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפקא אלא מהכא אבל לבי מגמגם בזה דאם כן הא דבעי תלמודא ותלתא קראי בתרומה למה לי ומצריך להו לא אתיא לא אליבא דמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל שלש ראיות ולא למאן דמוקי ליה בבעל שתי ראיות דלמאן דמוקי ליה בבעל שלש ראיות קראי דאוכל תרומה אינן כי אם תרתי קרא דובא השמש וטהר וקרא דבכל קדש לא תגע ולמאן דמוקי נמי קרא דעד אשר יטהר בבעל שני ראיות קראי דאוכל תרומה אינן כי אם תרתי קרא דעד אשר יטהר וקרא דובא השמש וטהר אבל קרא דבכל קדש לא תגע לר' יוחנן היא אזהרה לטמא הנוגע בתרומה ולריש לקיש היא אזהרה לאוכל קדשים אבל אזהרת אוכל תרומה מפקי לה מקרא דאיש איש מזרע אהרן ועוד אפילו למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל ג' ראיות למה לא ידרשו קרא דבכל קדש לא תגע כדדריש רבי יוחנן או כר"ל אי משום דקרא דעד אשר יטהר דריש ליה לזב בעל ג' ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדשים ושוב אין להוציא ממנו אזהרה לאוכל תרומה תיפוק ליה מקרא דובא השמש וטהר ואם תאמר היכי מצו לפרושי קרא דבכל קדש לא תגע באזהרת אוכל תרומה קודם הערב שמש והתניא בת"כ ומייתי לה בפרק הערל דבר אל בני ישראל אין לי אלא בנות ישראל מניין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת תלמוד לומר אשה כי תזריע דס"ל למכתב כי תזריע וילדה זכר ופשיטא דאשה היא מת"ל אשה לרבויי אפילו גיורת ושפתה ואס"ד אזהרה לאוכל תרומה היא גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו נהי דבנות מגע תרומה נינהו האי לא תגע באוכל תרומה מוקמינן לה כבר תרצו בגמ' קרא מילי מילי קחשיב פי' תחלה אמר דין טומאת היולדת וכתב אשה לרבויי גיורת ושפחה בטומאת לידה ואחר כך התחיל דין אחר שכל אשה יולדת שהיא אוכלת בתרומה בין מכח אביה בין מכח בעלה לא תאכל תרומה עד שיעריב השמש של מחר יום כפרתה והה"נ איכא לשנויי משכחת לה אליבא דר' שמעון דשרי בפרק הבא על יבמתו גיורת פחותה מבת שלש שנים לכהן אלא דניחא להו לתרוצי אליבא דכ"ע: והקריבו למדך שאין מעכבה מלאכול בקדשים אלא אחד מהם. דפרק כל הזבחים בתרא ובפרק אלו הן הנשרפין אמרו וכפר עליו הכהן וטהרה מכלל שהיתה טמאה כל עוד שלא הביאה כפרתה ועכ"ל שלא היתה טמאה אלא לאכילת קדשים ומגען לא לאכילת תרומה ומגעה שהרי מובא השמש וטהר למדנו שמשהעריב שמשה מיד אוכלת בתרומה כדאמרי' בפ' הערל הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנ"ל אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו היא וכתיב וכפר עליו הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים והשתא אי לאו האי קרא דכתיב והקריבו בלשון יחיד ולא והקריב' הוה אמינא דלא אכלה בקדשים עד דמתיא עולתה וחטאתה השתא דכתיב והקריבו בלשון יחיד דרשו בתורת כהנים האחד מעכב' מלאכול בקדשים ולא השניה דכיון דמתיא לה קרבן אחד מתכשרה לאכול בקדשים והדר אתיא אידך: ואי זהו זה חטאת שנ' וכפר עליה הכהן וטהרה מי שבא לכפר בו הטהרה תלויה. פי' מי שכתוב בו לכפר עליו שהוא החטא' שכתוב בו בכל מקום וכפר עליו הכהן ונסלח לו מה שאין כן גבי עולה ושלמים וכן שנינו בתורת כהנים איני יודע אם חטאת אם עולה כשהוא אומר וכפר מה מצינו בכל מקום כפרה בחטאת אף כאן כפרה בחטאת שאע"פ שכבר מצינו גבי עולה נמי ונרצה לו לכפר עליו אינו נמצא בכל מקום כמו החטאת: אחד לעולה ואחד לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה חטאת קודמת לעולה אינו רוצה לומר למקראה שיקרא תחלה שם לעולה ויאמר הרי זה לעולתי ואחר כך יקרא שם לחטאת ויאמר הרי זה לחטאתי דהא בפ' כל התדיר תנן חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכן בהקדשן ופרש"י וכן בהקדשן כשהוא מפריש קינן קורא שם לשם חטאת תחלה ואחר כך לעולה אלא הכי פירושא שלא הקדימה הכתוב לעולה על החטאת לא לסדר עבודתן ולא לקריאת שמם אלא לקריאה בעלמא שנקראת בענין תחלה אבל בעבודתן חטאת קודמת לעולה כדכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה ות"ר מת"ל אם ללמד שהחטאת קודמת לעולה הרי כבר נאמר ואת השני יעשה עולה ומת"ל והקריב את אשר לחטאת ראשונה זה בנה אב לכל החטאות שיהו קודמות לעולות הבאות עמהן אפי' חטאת העוף לעולת בהמה וכן חטאת העוף לעולת העוף מדכתיב גבי שניהן עופות ואת השני יעשה עולה וכן חטאת בהמה לעולת בהמה מדכתיב גבי שניהם בהמות ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה ואם כן גבי יולדת שהאחד בהמה והאחד עוף החטאת קודמת לעולה והא דכתיב בה אחד לעולם ואחד לחטאת ותניא בת"כ כל מקום שנתחלפה חטאת הקדים חטאת לעולה וכאן גבי יולדת שנתחלפה עולה לחטאת לאו לעבודה הוא דקאמר אלא למקראה פי' לקריאה בעלמא שהקדימה הכתוב בקריאה תחלה וקצת מפרשים פירשו למקראה בפנים שונים שאינה מסכימין עם מה ששנו רז"ל במשנתן ולא עם מה שפרש"י שם בפרק כל התדיר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך