תנ"ך על הפרק - ויקרא יב - גור אריה

תנ"ך על הפרק

ויקרא יב

102 / 929
היום

הפרק

טומאת וטהרת היולדת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אשה כי תזריע אמר רבי שמלאי כו'. בויקרא רבה (יד, א). דאם לא כן, למה מקדים פרשת בהמה חיה ועוף לפרשת תורת האדם, אלא 'כשם וכו''. ואף על גב דגבי בריאה מפרש בגמרא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח. ) שאם יתגאה אדם אומרים לו אפילו יתוש קדמך, דבשביל זה נברא אדם אחרון למעשה בראשית, ועוד יש טעמים אחרים שם, ואם כן קשיא, כיון דאותן טעמים לא שייכים (כאן), אם כן בתורתן למה מקדים בהמה חיה ועוף לתורת האדם. ודוחק לומר איידי דמקדים ביצירה מקדים נמי בתורה, דלשון 'כשם' לא משמע הכי, דהווה ליה לומר 'כיון דהקדים יצירת בהמה חיה ועוף וכו'', ויש לומר, דגם תורתן איך יהיו מתנהגים הוא דבר דומה לבריאה, כמו שהבריאה הוא תיקונם, הכי נמי תורתם היא תקון הוויתם. לכך, כשם שמקדים בבריאה חיה ועופות - הכי נמי בתורתן, דאין התורה אלא גמר תיקונם. ובשביל כך אמרו (שבת פח. ) הוסיף ה"א בשישי (בראשית א, לא) , לומר שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב, ואם לאו - יחזרו לתוהו ובוהו. וזהו מפני שאין גמר בריאתן רק על ידי התורה, שהיא מתקן העולם, והוא עיקר תיקונו. ואם לא יקבלו - יחזור לתוהו ובוהו, שאין כאן תקון, ולפיכך הכל שם בריאה הוא:
ואם תאמר, אם כן היה להקדים גם כן "אדם כי יהיה בו צרעת" (ר' להלן יג, ב), דמיירי גם כן בזכר, ואילו "אשה כי תזריע" לא איירי רק באשה, ואשה נבראת באחרונה, ויש לומר, דאדרבא, האשה נבראת תחלה, כי אף על גב לענין שלקח צלע מצלעותיו (בראשית ב, כא) זה היה אחר בריאת האדם, סוף סוף בריאת חוה תחלה, דהא כתיב (בראשית ה, ב) "זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם", כי נמצא כי קודם לכן מיד נבראת הנקיבה דיו פרצופין (ב"ר ח, א), ויצירת הנקיבה תחלה. שכן נותן סדר הבריאה; הבהמה, ואחר כך האשה, ואחר כך הזכר, כיון שאתה רואה שהיצירה היה לעולם אשר יותר במדריגה - באחרונה, גם כן כאן היה באחרונה הזכר, שהוא יותר חשוב. ומזה הטעם אמרו רז"ל (נידה מה ע"ב) שהאשה ממהרת להיות גדולה יותר מהאיש, דהבת בת י"ב ויום אחד, והבן בן י"ג ויום אחד, שזהו תשלום גדלות. וכל זה, שכל דבר שלם יותר - בא באחרונה שלימותו. ולפיכך יצירת הזכר באחרונה, לא בראשונה:
ואם תאמר, מאחר לפי סדר הבריאה מקדים הפרשיות, אם כן הוי ליה להקדים העופות קודם הבהמה, כמו שהיה בבריאה, ויש לומר, כיון דכלל הכתוב בהמה ועוף בחד פרשה, אדרבא, יש להקדים פרשת תורת הבהמה. כי בודאי בכל מקום שהם פרשיות מחולקות, ולכל פרשה דיבור מיוחד, שם מקדים לפי סדר הבריאה, אבל כאשר נכלל בדבור אחד, הם כאילו נכתבים שניהם ביחד, מקדים הדבר שהוא עיקר יותר. ויש בזה דברים גדולים בדברי רבי שמלאי, דסבירא ליה שמן הדין יש להקדים בין בבריאה ובין בתורה בהמה וחיה ועוף לאדם, לפי שהתורה וכן הבריאה נוהגת בדברים אלו כאשר הם נמצאים, כי האדם מציאתו יותר צנוע ונסתר, ולפיכך הוא בא באחרונה, וזה יורה על מעלת האדם, ואין להאריך:
שאפילו ילדה מחוי. בפרק המפלת (נידה). פירוש, דהווה ליה למכתב 'אשה כי תלד זכר', כמו "ואם נקיבה תלד" (פסוק ה). והא דדרשינן בהמפלת (נידה סוף לא. ) הך קרא אם אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ואם הזכר מזריע תחלה יולדת נקיבה, דכתיב "אשה כי תזריע וילדה זכר", הך דרשה דרשינן, דהוי למכתב 'אשה כי תזריע אם זכר תלד וגומר אם נקיבה תלד', לכך ילפינן מיניה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר בודאי. ולהך דרשה לחוד לא אתיא, דאם כן הוי למכתב 'אשה כי תזריע תלד זכר', ומדכתיב "וילדה זכר", לא אתא הכתוב ללמוד רק דין טומאה, והכי קאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר", אף על גב שלא ילדה רק אותו הזרע, 'וטמאה וכו''. והא דדרשינן בתורת כהנים ובפרק הערל (יבמות עד ע"ב) "דבר אל בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל, גיורת [ו]שפחה מניין, תלמוד לומר "אשה וכו'", התם מדסמך "אשה" אל "בני ישראל" דריש, דהוי למכתב 'כי תזריע אשה', וכיון דסמיך "אשה" אל "בני ישראל", שמע מינה דרוצה לומר אשה מישראל, או גיורת או שפחה. ועיין בפרשת ויגש אצל "אלה בני לאה" (בראשית מו, טו) :כסדר כל טומאה. שאין לפרש כמשמעו, כימים שתטמא הנדה גם כן היא תטמא, דזה כבר כתיב "וטמאה שבעת ימים", אלא רוצה לומר 'כסדר כל טומאה', פירוש, כדין הטומאה של נדה תהא ליולדת, דכתיב אצלה (להלן טו, יט-כב) "כל הנוגע בה יטמא וכל אשר תשב עליו וגו'", כל דין הנדה (כ"ה ברא"ם). ואין להקשות, לכתוב "כימי נדת דותה תטמא", ולמה למכתב "וטמאה שבעת ימים", דזה אין קשיא, דכיון דצריך למכתב גבי נקיבה (פסוק ה) "וטמאה שבועיים", כתב אצל הזכר "וטמאה שבעת ימים":אפילו נפתח הקבר בלא דם. דאם ראתה דם, תפוק ליה משום נדה שראתה דם:לשון דבר הזב. כי הוי"ו מתחלף בב', כי אותיות בומ"ף מתחלפים, כאילו כתיב 'דבותה', והוא לשון זיבה:
אין תשב אלא עכבה. דאי אפשר שתשב ל"ג ימים בדמי טהרה, אלא הוא לשון עכבה:אזהרה לאוכל. בפרק הערל (יבמות עה. ). ואמרו שם דהקיש הכתוב "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא", מה ביאת מקדש בכרת, דביאת מקדש בהדיא כתיב כרת בפרשת חקת (במדבר יט, כ), אף "לא תגע" בכרת, ואילו בנגיעת קדשים ליכא כרת, כמו שפירש בפרשת אמור (רש"י להלן כב, ג) , ודוקא באכילה יש כרת. והא דכתיב "לא תגע" ואפקיה בלשון נגיעה, ללמוד נגיעה בלאו כאכילה (יבמות עה. ):לרבות את התרומה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות יד ע"ב) ובפרק הערל (יבמות עה. ). אחר שפירש "לא תגע", דהוא גופיה דקרא, קאמר "כל" הוא רבויא לרבות את התרומה, דאין לפרש הרבוי קודם גופיה דקרא 'לרבות את התרומה'. ואם תאמר, הא הך דרשא לא אתיא לא כרבי יוחנן ולא כריש לקיש, דפליגי בפרק אלו הן הלוקין (מכות יד ע"ב), דריש לקיש מוקי ליה להאי קרא ד"בכל קודש לא תגע" לטמא שאכל קודש, אבל תרומה יליף ליה מדכתיב (להלן כב, ד) "איש איש מזרע אהרן", ורבי יוחנן דריש הך קרא "בכל קדש לא תגע" לתרומה, וקרא לנוגע, וקרא ד"איש איש מזרע אהרן" אזהרה לאוכל:
ונראה לי, דודאי הא מלתא כריש לקיש אתיא, וריש לקיש מוקי ליה לקרא לכל דבר שהוא קודש, בין לתרומה ובין לקודש, מדכתיב "בכל קודש", דהיינו כל דבר שהוא קודש. והא דפריך בפרק אלו הן הלוקין (מכות יד ע"ב) אליבא דריש לקיש 'אזהרה לתרומה מנין', וקאמר שם מדכתיב "איש איש מזרע אהרן", איזה דבר השוה בכל מקום הוי אומר זו תרומה, ולא יליף ליה מדכתיב "בכל קודש לא תגע", דודאי כאשר לא ידענו אזהרה לאכילה מדכתיב "איש איש מזרע אהרן וגו'", אין לנו לאפוקי קרא ד"בכל קודש" לתרומה, דיותר יש לאוקמי קרא דווקא בקודש גמור, אבל השתא דאזהר קרא באכילה בקרא, דכתיב "איש איש מזרע אהרן אשר יקרב אל הקדשים", יש לנו לאוקמי קרא דכתיב "בכל קדש לא תגע" בכל קודש, אף בתרומה, דהא קרא קאמר "בכל קודש לא תגע". והתם נמי קאמר (שם) "איש איש מזרעכם אשר יקרב אל הקדשים וגומר" וזהו תרומה דאקרי קודש, והשתא "בכל קודש לא תגע" איירי בכל קדשים, אף בתרומה:
תדע, דהא קאמר שם ורבי יוחנן למה ליה למילף מ"בכל קודש לא תגע", תיפוק ליה מ"איש איש מזרע אהרן וגו'", וקאמר - התם באכילה, הכא למגע. והשתא קשיא, לריש לקיש מנא ליה מגע, דהא קרא דהתם יש לאוקומי באכילה, ומנא ליה מגע, אלא כיון דקרא כתיב "איש איש מזרע אהרן וגו'", אזהרה על אכילה, וכתיב "אשר יקרב אל הקדשים", לכך מרבינן כאן מ"בכל קודש לא תגע" אף תרומה. וכן מוכח בהדיא בפרק הערל (יבמות ריש עה. ), דמדכתיב "בכל קודש" אתא לרבות את תרומה, ד"כל קודש" אמר רחמנא:
והשתא יתורץ קושית התוספות, דהקשו שם (יבמות עה. ד"ה נגעה), דמייתי קרא למגע תרומה מדכתיב "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא", ומדאפקיה בלשון נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה. והקשו בתוספות, דהא מהך ברייתא מייתי סייעתא אליבא דריש לקיש דקרא איירי בקדשים, דודאי אליבא דריש לקיש קרא נמי איירי בתרומה, דכתיב "בכל קודש לא תגע", ולא בעינן קרא לאזהרת תרומה בפני עצמו רק כדי שלא נוקי קרא ד"בכל קדש לא תגע" בקדשים בלבד ולא בתרומה, אבל השתא דאזהר בתרומה מוקמינן קרא ד"בכל קודש לא תגע" בכל קודש, אף בתרומה, דהא "כל קודש" קאמר:
ומה שהקשו שם בתוספות (שם) דאם כן קשיא "במים יובא" (לעיל יא, לב) למה לי, דיליף שם ממנו נגיעה דתרומה, דודאי לא קשיא, דהווה אמינא דווקא במגע דאדם אסור, דכיון דאסור באכילה - אסור במגעו, אבל "במים יובא" איירי בכלים, ולא שייך שם אכילה, והווה אמינא דמגעו מותר, קא משמע לן דאסור. ועוד, ד"במים יובא" צריך דבעי הערב שמש למגע, והכי פירושו, דודאי "במים יובא" דילפינן מיניה דבעי הערב שמש - אתיא לתרומה, כיון דאיכא קרא דאסור מגע תרומה, אם כן בא קרא למילף דמגע בעי הערב שמש, אבל למעשר לא מצינו קרא דאסור מגעו, אין לנו לאוקמי קרא ד"במים יובא" דצריך למגע שלו הערב שמש. ודברים ברורים הם. והתוספות בפרק הערל (יבמות עה. ד"ה והכתיב) האריכו הרבה, והקשה הרא"ם על פירושם. וכשתעיין בפירוש הזה תמצא אותו נכון, בלי קושיא:
מלמד שאין מעכב לאכול. בפרק כל הזבחים (זבחים ריש יט ע"ב) למדנו מן "וטהרה" דכתיב בקרא - דמכלל שהיתה טמאה, והיינו על כרחך לענין אכילת קדשים, דלתרומה - מיד כשהעריב שמשו אוכל בתרומה. ולמדנו מן "והקריבו" דאין מעכב אלא אחד מהם וכו':ואיזה וכו'. ואם תאמר, ולכתוב רחמנא "וכפר" ולא בעי "והקריבו", דהוי משמע דמי שהכפרה תלויה בו, ואין זה קשיא, דאי לא כתב "והקריבו" הווה אמינא ד"וכפר" קאי על עולה גם כן, לפי שבעולה כתיב (לעיל א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו", אך השתא דכתיב "והקריבו" דמשמע חדא, יותר יש לאוקמי בחטאת, שהיא מכפרת כפרה שחייב להביא לכפר, לאפוקי עולה, אף על גב שמכפרת, אינו חייב להביא כפרה. ואם תאמר, דלא לכתוב "וכפר עליה", דהא על כרחך בחטאת משתעי, דאי בעולה "והקריבו" למה לי, דהא כאשר הקריב העולה כבר קדמה לה חטאת (רש"י פסוק ח), וכבר הקריב שניהם, ויש לומר, דהווה אמינא דקרא פירושו "והקריבו" איזה שיהיה, אם הקריבו מותר לו לאכול בקדשים, ונפקא מיניה, שאם בדיעבד הקריב העולה קודם החטאת דמותר לו לאכול בקדשים, אבל השתא דכתיב "וכפר עליה", אם כן "והקריבו" בחטאת משתעי:וטהרה וכו'. פירוש, מנא לן לומר דהיא אסורה לאכול בקדשים - עד שיאמר הכתוב שאין מעכב כו', קאמר "וטהרה" 'מכלל וכו'':לא הקדימה אלא למקראה וכו'. פירוש - למקרא שלה, דהיינו הכתוב מקדים כתיבתה קודם, ולפיכך קאמר 'למקראה'. אבל לענין הקרבה - החטאת קודם, וכמו שהביא למעלה בפרשת ויקרא (רש"י ה, ח) . אבל אין פירוש 'למקראה' שיקרא שם לעולה קודם, דבפרק כל התדיר (זבחים פט. ) קאמר בפירוש כמו שעולה קודם לחטאת בהקרבה, הכי נמי בהקדשו. ועוד, דהוי למימר 'לקריאתה', 'למקראה' משמע למקרא שלה, דהיינו הכתוב מקדים עולה מפני שהיא כולה כליל, וחשובה יותר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך