א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ ג וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ ד וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃ ה וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃ ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ ז וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃ ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
וידבר ה' אל משה וגו' דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע. נסמכה פרשה זו לפרשת איסורי מאכלות כדי שיצא הולד מזורז ומלובן בלי שום מום ובלי שום נגע, כי אלו המאכלות האמורים בפרשה של קודם מולידים עפוש והיזק ומיני נגעים לולד, לכך הזהירה תורה קודם ההריון והלידה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, כדי שיצא הולד מלובן ומזורז לעבודתו יתברך, כי זו היתה כוונת בריאת האדם, שנאמר לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות ל"ת, כי כל אותם מאכלות מולידים טמטום הלב ושכחת הבורא שנאמר ואל תטמאו בהם ונטמתם בם, לזה נסמכה פרשה זו. עוד נסמכה כמו שאמר המדרש א"ר בנימין בר יפת כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, ועוד ארז"ל תינוק עד שלא יצא לעולם הקב"ה מצוה עליו מצות את זה אכול וזה לא תאכל, ומצוה על אמו שלא תאכילו, כי הוא אוכל ממה שאמו אוכלת. אבל יש לדקדק למה אמר דבר אל בני ישראל אל בנות ישראל מבעי ליה, שמזהירם על טומאת לידה. ועוד מהו לאמר כבר אמר וידבר ה אל משה לאמר, למה פעם אחרת לאמר, זה יובן ממה שארז"ל בגמרא (נדרים כ':) על פסוק וברותי מכם המורדים וכו' אלו בני תשע מדות, ואחת מהם בני חצופה כו' איני והא אמר רבי שמואל בר נחמן א"ר יוחנן כל אדם שאשתו תובעתו הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם שנאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם חכמים וידועים ואילו נבונים לא כתיב וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ומתרץ ההיא דמרציא ארצויי, זהו דבר אל בני ישראל לאמר, ומר תדע למה יצאו בני ישראל אנשי היחס והשררה לפי אשה כי תזריע לא אמר תזרע, אלא תזריע לבעלה על ידי ארצויי דארציאו לבעליהם, לאה יצאה לקראתו ואמרה אלי תבא, שרה אמרה בא נא אל שפחתי, ואין נא אלא לשון בקשה, רחל ג"כ אמרה הנה אמתי בלהה בא אליה, ולא אמרה הנה בלהה, לארצויי, וכן בלשון רז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא אמר אשה זורעת אלא מזרעת דארציא, לזה אמר דבר אל בני ישראל, כי בפרשת מצורע לא אמר דבר אל בני ישראל. ומה שאמר לאמר, זה יובן ממה שאמר במדרש א"ר לוי בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חבירו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב אינו מחזיק לו טובה, כך הקב"ה מפקידין לו הבריות טפה לבנונית בחשאי והוא מחזיר להם נפשות שלימות משובחות בפרהסיא, אין זה שבח, הוי ולפועלי אתן צדק, זהו לאמר, לשבח, מלשון את ה' האמרת, ולפאר, על אשה כי תזריע, שמפקידים בה הזרע לבן ככסף, וילדה זכר שמחזרת לו נפשות שלימות, שהוא זכר גימ' ברכה, לזה המשילו לזהב שאמר והוא מחזיר להם ליטרא זהב:
פסוק א:
ובזהר א"ר אחא וילדה זכר וכי כיון דמיזרעא יולדת דכתיב וילדה, הכי מבעי ליה כי תהר וילדה זכר, מהו כי תזריע וילדה, א"ר יוסי אתתא מיומא דאתעברת עד יומא דילדת לית לה בפומא אלא ילידו דילה אי יהוי דכר ועל דא אשה כי תזריע וילדה זכר ע"כ:
פסוק א:
ועוד יש כאן רמז כמ"ש בזוהר כי התעוררות העליונים הוא בהתעוררות התחתונים שהם סבתם, כי כולם לצרכם נבראו וסימן ואד יעלה מן הארץ והשקה, שלא יש השקאה לעולמות אלא ע"י סבת התחתונים לפי שהם נפש רוח ונשמה, הנפש היא למטה וסימן תוצא הארץ נפש וגו', והרוח באמצע והנשמה למעלה, וכשמושכת הנפש מהרוח והרוח מהנשמה, שנאמר עד יערה עלינו רוח ממרום דהיינו הנשמה והנשמה ממקום אצילותה כשיורד השפע על פי דרכו הוא משקה כל העולמות ומכאן תדע עונש החוטא, כי מנע לכל העולמות להוריד להם שפעם ומזונם, ועל זה נאמר מונע בר יקבוהו לאו"ם גימ' עז. ה' עז לעמו יתן, שהעוז הוא בידם להוריד ולמנוע וסימנך וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, לזה רמז כאן אשה כי תזריע, שכל דבר שהוא מקבל נקרא נקבה, ומשפיע נקרא זכר, ואין השפעת הזכר אלא ע"י הנקבה, וסימן אשה כי תזריע לזכר שיוליד, א"כ כל התחתונים נקראים אשה, לפי שכולם מקבלים, ועל ידי התעוררותם מתעוררים העליונים להשפיע ולהוריד כמ"ש, לזה אשה כי תזריע לאחרים, וכן אשה במלואה כזה אל"ף שי"ן ה"א גימ' תבעה, שלעולם היא תובעת, וזהו ההתעוררות, ועל זה אמר הנביא אל תתנו דמי לו עד יכונן וגו'. וילדה זכר גימ' ברכה, שמביא ברכה לכל העולמות, וזהו סוד אמרם ז"ל בגמרא מאי זכר זה כר, כיון שזה בא הביא ככרו עמו, שלחו כר, וכן זכר במספר אחוריי שלח, למי שולח לנפש על ידי הרוח, וכן זכר במלואו כזה זי"ן כ"ף ר"ש, ס"ת נפש, והנעלם שם, שמי שיש לו בן יש לו שם באותו עולם כמו שאמר בזוהר על פסוק לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, וכן זכר במלואו תרע"ז, תרגום שער תרעא, תרע"ז היינו ותרעא, עוד תרעז, עזרת, עזר ת' תורה, שיש לאב עזר בזכות התורה שלומד הבן, כמו שאמר הזוהר:
פסוק ב:
וטמאה שבעת ימים. ארז"ל על פסוק תן חלק לשבעה וגם לשמונה, תן חלק לשבעה אלו ז' ימי נדה שאם נזהר בהם יזכה למול הבן, וזהו גם לשמונה, וכן אמר כאן וטמאה ז' ימים שנהג בהם דיני טומאה וסמיך ליה וביום השמיני ימול בשר ערלתו, שיזכה למילה. עוד אמר וטמאה ז' ימים על הנשמה כשמסתלקת מזה העולם יושבת ז' ימים, כמו שארז"ל שז' ימים היא הולכת מהקבר לבית ומבית לקבר שאינו עולה למעלה, ושלשים יום ושלשת ימים הם תשלום מ' כמו כשבאת לזה העולם יצירתה היתה בארבעים יום כן צריך ארבעים אחרים כדי שילך כל הגשמות שקנתה בביאתה לזה העולם ותקנה גוף רוחני צריך ארבעים יום, ולזה ושלשים ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, כמו שקנתה זה הגוף ע"י דם כן הרוחני ע"י דם, והגוף הגשמי היה ע"י דם טמא והרוחני ע"י דם טהור, וזהו מי יתן טהור מטמא. ולמה חזרה התורה בצווי מצוה זו כי כבר נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, הטעם הוא לפי שנכנסו ישראל תחת ממשלת הקליפה במצרים, וכשבאו למעמד הר סיני פסקה זוהמת הנחש והוסרה הקליפה שלא תשלוט שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים, ובעשותם העגל חזרה ונמשכה עליהם שהיא זוהמת הנחש, ובהזנותם אל בנות מואב נתוספה עוד עליהם קליפה אחרת, כמו שארז"ל כל הבועל ארמית ערלתו נמשכת, והם ב' קליפות שהם ערלה וקליפה שהיא קליפת הפריעה, לזה בא צווי למול אותם, זהו בשר ערלתו, בשר היינו קליפה הפנימית, ערלתו היא קליפה החיצונה שהיא אוטמת וסותמת על האבר, בשר היא הקליפה שבאה להם ע"י קרוב בשר, וכה"א איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כה"א לכסות בשר ערוה, לזה נצטוו לחתוך שניהם, בשר שהיא הקליפה שבאה להם ע"י קרוב בשר של בנות מואב וקליפת הנחש, ולזה ערלתו סתם של הידוע שאין להזכיר שמו, ועל זה היא יותר עבה וגסה וצריך חרב לחתכה, וכן נאמר ליהושע עשה לך חרבות, ואומר ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח וגו', ומשימים הערלה בעפר, ונחש עפר לחמו. ודע שאלו הב הקליפות הם קליפת פרס וישמעאל, הפנימית היא של ישמעאל שהזנות מצויה בהם יותר משאר אומות כמו שארז"ל עשרה קבין של זנות ירדו לעולם ט' נטלו ערבים ואחת בכל העולם, והיא ניטלת ביד שהוחלש כחה ע"י המילה שנמול ישמעאל ביום שנמול אברהם, והחיצונה עבה דצריכה חרב לחתכה, כי עשו לא נמול כי ראוהו אדום ופחדו עליו שחשבו שלא נבלע דמו בו, כמו אותו מעשה של נתן הבבלי שהלך ללודקיא והיתה אשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני הצצתי בו וראיתי שהיה אדום ואמר לה המתיני לו עד שיבלע דמו המתינה לו עד שנבלע דמו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמו, ועשו עמד כל ימיו אדום ולא נמול, ועליו נאמר ארור מונע חרבו מדם, ולזה נצטוינו למול בשמיני, שיום הח' הוא רמז לבינה שאין שמונה ימים בלא שבת שהוא שבת הגדול שאין הקליפות נוגעים שם, ובהכרתת אלו הב' הקליפות הוא מתיש ומחליש כחם, וזהו שאמר דוד סבוני גם סבבוני לרמוז על הב', ואמר גם לרבות על כחם ובהדבקם באבר הגשמי יהיה להם אחיזה ודיבור ברוחני, וכל תאותם ורצונם להדבק באותו אבר מכל שאר איברי האדם שהוא פה הגוף ועל ידו משתיתו של עולם, ולזה הם רומזים השערות שסביב הגיד שנאמר סביב רשעים יתהלכון ואין ראוי לגלחם עד שיגלחם הקב"ה, שנאמר ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר, ונהר היא רמז ליסוד שמשקה הגן ועברי הנהר הוא רמז על אותם שערות והבן, ואומר והלך בסערות תימן, ולזה אסרו ז"ל להסיר שער בית השחי ובית הערוה, ואמר דוד עליהם בשם ה' כי אמילם, כשמברך האוהל בשם ה', ואומר בא"י כורת הברית, מיד נחש כחם, ולזה מברך סתם על המילה ולא על מילת הבן, וכבר כתבתי שמצאתי כתוב שהשערות שסביב הגיד אינן מתלבנות לעולם אפילו כשיזקין, כל זה לרמוז על מקירם ומדתם שהם מצד האדמומית ואינם כשאר השערות, א"כ לזה אומר כי אמילם, לזה נתנה מצות מילה לצרף זה האבר, כי מקום הפחד שם צריך השמירה להתיש כח הערלה ולהתיש הקליפה שבאה בסבת העגל כמ"ש, וכן זכר בא"ת ב"ש עגל, וכן במספר אחוריי חלש, להחליש כחו שלא יוציא לעג עלינו, ועל זה אמר חגור חרבך על ירך גבור, כשיראה שהוא חתום באות קודש שהיא אות היו"ד שנתגלית, שהיא אות קודש העשירי, אז ידע שזה כר שלוחה לעבודתו של הקב"ה, ולזה וילדה זכר ולא אמר וילדה בן, וכן זי"ן כ"ף רי"ש, גימ' זרע הנשמה, ועם שלש מלות והמלה יעלה זרע קדש, ולזה בברכת המילה אומרים צוה להציל ידידות קודש, **(נוסח הספרדים ואינו בנוסחתנו)** זי"ן כ"ף רי"ש עם ח' אותיות עולה שכר טוב בעמלו, ודאי מי שזכה לבן שיש לו כל יום ויום שכר לפי שמאכילו, וארז"ל איזהו עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו כשהם קטנים ומוליכן לבית הספר ונותן שכר למלמד, וארז"ל כל המלמד לבנו תורה כאילו למדה לבן בנו עד סוף כל הדורות שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ואמר רבי יהושע כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מסיני שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, ומחנכו במצות וקונה לו ספר וטלית ותפלין ומייסרו ומשיאו אשה, א"כ בכל עת יש לו שכר גדול בעוה"ז ובעוה"ב, כי הבנים מצילים האבות בין גדולים בין קטנים. קטנים שנאמר לכן בזאת יכופר עון בית יעקב וזה כל שרי הסיר חטאתו, וכי פרי מסיר חטאתו אלא אלו בניו ובנותיו שמתו כשהם קטנים מכניסים אבותיהם לעוה"ב, וכן הוא אומר ובניהם יראו וישמחו, מלמד שמקרבן הקב"ה אלו אצל אלו, ר' חנינא אומר הרי הוא אומר כי יקרא קן צפור לפניך וגו' וכי מי הם גדולים רחמי הבריות או רחמי מי שאמר והיה העולם, ומה אם הבריות שרחמיהם מועטין נצטוו שאם יקחו הבנים ישלחו האם חפשית הקב"ה שרחמיו מרובים עאכ"ו. ומצאתי כתוב על שאמרו בתעניות יעקב אבינו לא מת שנאמר אל תירא עבדי יעקב וגו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, יעקב נוטריקון יקרא עליו קדיש בנו, שאם הוא גדול יקרא עליו קדיש ויזכה לעוה"ב, כמו אותו מעשה של רבי עקיבא, וכן ר"ת "ישמח "על "קרבן "בנו, ומי שהוא מזרע יעקב "יהיה "עניו "קדוש "בדורו, "יהיה "עניו "קשור "בתפלתו. "יחשוב "עולם "קיים "בשבילו, "ישראל "עם "קדוש "באמת, "ישראל "עלו "קודם "במחשבה. "יקובל "על "קרבן "בנו, פירוש בזכות המילה שנאמר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך וגו':
פסוק ה:
ואם נקבה תלד וטמאה שבועים. טמאת הנקבה כפלים מהזכר לפי שהיא מזרעת תחלה ומגברת כח. הזכר ויורד על כח הנקבה, וכשגובר עליה מטמאת בז' טומאות שלה. שהמשנה אמרה ה' דמים טמאים באשה ואליבא דב"ש הם ז' ואליבא דתנא קמא הב' של בית שמאי תולין לא אוכלין ולא שורפין, והלכה כת"ק, א"כ הם ז', אבל כשגוברת היא ועולה על הזכר אז היא מטמאה ומטמאתו, לזה וטמאה י"ד, ז' שלה וז' שלו, ומה שאמר ואם נקבה תלד, הוא אחר שילדה זכר שקיים מצות פריה ורביה שהוא בן ובת, בא"ת ב"ש עולה תרי"א עה"כ ועם ב' מלות תרי"ג, שבזה נשלמו תרי"ג, ולזה ימי טוהר של נקבה הם כפולים, ולזה אמר ושלשים יום ושלשת ימים וגו' תשב על דמי, לא אמר כמו שאמר בזכר תשב בדמי אלא על דמי. ר"ל על הדמים של מילה ופריעה שקדם. ובמלאת ימי טהרה תביא קרבן עולה וקרבן חטאת, למה, אלא על ג' עבירות נשים מתות בשעת לדתן, ולכל אשה ואשה שבא מכח אם כל חי שכבתה נרו של עולם, והיא היתה סבת הלידה על זה הדרך, וללדת ע"י טומאה, ולהיות העבור ע"י תאוה, על דרך איברי המשגל, כי קודם היה זה האבר כאחד האיברים אין בו תאוה, והיתה הלידה על דרך כוונה שיכוונו הזכר והנקבה להוליד זה מחמם לזה וזה לזה והיו מולידים, וכן הנעמה מטלת ביצים ומנחתם במקום גבוה ועומדת במקום רחוק כנגדם ומבטת ורואה בהם ואינה מסיחה דעתה מהם, ובאותה הבטה עושה פירות שיוצאים האפרוחים, ואם תבא שום חיה ומפסיקה הורגים אותה, לפי שנעשו הביצים מוזרות, ולזה נהגו לתלותם בבית הכנסת, לומר שעיקר התפלה שתתקבל ותעשה פירות היא הכונה ולא יהיה דבר מפסיק בינו לבין אביו שבשמים, שהוא עומד כנגדו ומדבר עמו לנוכח ואומר ברוך אתה ה', א"כ על ידה היתה אותה הולדה על דרך התאוה וע"י דם הטמא, תקנח צואת אמה א"כ היא החטאת, והיא העיקר, כי העולה היא כמו ברכת הגומל שלא מתה, אבל החטאת היא העיקר, ולזה והקריבו לפני ה' וכפר מי שהכפרה תלוי בו, לא אמר והקריבה וכפר עליה כמו שאמר אח"כ וכפר עליה הכהן אלא וכפר סתם, והוא הנזכר שאמר לפני ה' וכפר, מי שבידו הכפרה והטהרה ממקור מי שהיה הסיבה ומקור להוליד על זה הדרך ואחר שכתבתי זה מצאתי שהרב רבינו בחיי ז"ל כתב זה הטעם ממש, וברוך ה' שכוונתי לדעת גדולים, וז"ל וכפר עליה הכהן אין לשון כפרה נופל כי אם על חטא ומה חטאה בלידה שתצריכנה התורה קרבן. ואם זה הקרבן על שבאה בסכנה ונצולה מהמיתה היה ראוי לה שתביא קרבן תודה ולא עולה וחטאת, ויתכן לפרש שאין קרבן זה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא אם כל חי, אלולא זה החטא ההוא היה אדם מוליד את אשתו שלא בדרך חשק ותאוה אלא בדרך טבע הגמור כטבע האילן המוציא פירות בכל שנה שלא בתאוה, והיולדת הזאת כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על חטא הקדמוני, שכן נצטוית בסבת אותו חטא על שלש מצות נדה חלה והדלקת הנר, לפי שהחטא ההוא בתחילה במחשבה ולבסוף במעשה, לזה הצריכה עולה וחטאת על המחשבה ועל המעשה, ומפני זה הקדים עולה לחטאת משא"כ בשאר קרבנות שהחטאת קודמת לעולה בכולן, וזהו ששנינו בזבחים אחת לעולה ואחת לחטאת לא הקדימה הכתוב עולה לחטאת להיותה קודמת במעשה, אבל ענין הקדימה הוא במקראה, הוא לרמוז על חטא המחשבה ההוא שקדם לחטאת המעשה ע"כ. ולזה אמר זאת תורת היולדת כתיב לרמוז על האם הראשונה, וכן אמר לזכר או לנקבה היל"ל זאת תורת היולדת זכר או נקבה, לזכר ולנקבה למה לי, אלא שהיא סבבה לזכר ולנקבה על זה הדרך: