א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ ג וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ ד וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃ ה וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃ ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ ז וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃ ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק ב:
פירש״י ז״ל אשה כי תזריע א״ר שמלאי וכו׳. הוצרך רבינו להביא מדרש זה משום דק״ל מ״ט התחיל הפ׳ בטומאת לידה מכל שאר הטומאות בפרט דהכא כתיב כימי נדה דותה וכו׳ ועדיין לא נכתב דין טומאת הנדה ולא עוד אלא דכפי סדר זמנים נמי א״א לאשה לבא לידי לידה אא״כ באתה תחלה לזמן נדתה. וכשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה כדאיתא בריש כתובות. אשר מכל אלה היה נר׳ דהו״ל לאקדומי בקרא דין נדה לדין יולדת. ורצה לתרץ זה עם המדרש דר׳ שמלאי והכוונה שהפסוק מודיע בזה טעם סמיכות דיני תורת האדם טומאתו וטהרתו אחר תורת בהמה חיה ועוף שזה הסדר נפקא מסדר לידתן בראשונה במעשה בראשית שהאדם נולד באחרונה ולהודיע טעם זה סמך והתחיל בלידת האדם באומרו אשה כי תזריע וילדה זכר:
פסוק ב:
כי תזריע לרבות וכו׳. אף על גב דהך כי תזריע מיבעי ליה למאי דדרשינן בפרק המפלת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. י״ל דתרווייהו ילפינן דאי להך דלרבות מחוי לחוד אתא הול״ל אם תזריע וכו׳ מאי כי דמשמע דבר שודאי כן יהיה ואי לאידך לחוד לימא אשה כי תזריע תלד זכר מאי וילדה בוי״ו ש״מ תרווייהו. ומ״מ רש״י ז״ל נפקא ליה אידך דרשא מקרא אחרינא דאלה בני לאה ואת דינה בתו כמו שאמר בפרשת ויגש והכי איתא נמי בברייתא בפ׳ המפלת:
פסוק ב:
כימי וכו׳ כסדר וכו׳. וא״ת מנ״ל הא דילמא ה״ק כימי נדה דותה שהוא ז׳ ימים ה״נ כן. והרא״ם ז״ל תירץ דלהא לא אצטריך שהרי בהדיא כתיב וטמאה שבעת ימים. ולעד״נ דאפ״ה אפשר דלהכי אצטריך דאילו לא כתיב כימי נדת וכו׳ ה״א שבעת ימים דכתיב בקרא היינו שבעה נקיים כמו זבה קמ״ל דליתא אלא שבעת ימים כימי נדתה דאפילו רואה בהן עולים לה מן החשבון. ואכתי מנ״ל הך דכסדר וכו׳. ומיהו י״ל דס״ס לשתוק קרא משבעת ימים ולא לכתוב אלא וטמאה. כימי נדה דותה א״ו דהך כימי וכו׳ אינו אלא לסדר ומשו״ה אצטריך נמי שבעת ימים. ולדידי נראה דדיוקו של רש״י מדכתיב בתר הכי תטמא ואם איתא דהך כימי וכו׳ קאי אדלעיל הכי הול״ל וטמאה שבעת ימים כימי נדה דותה ותו לא. ודמהדר וכתב תטמא ש״מ דמלתא באפי נפשה היא וה״ק כסדר כל טומאת ימי נדתה תטמא:
פסוק ב:
דותה וכולי לשון אחר וכו׳. דאילו לפי׳ ראשון יש דוחק לומר שהוא בלשון ארמי דתרגום זבה דייבא. ולפירוש בתרא נמי יש דוחק קצת דלמאי נ״מ הוצרך לכתוב כאן שיש לה מדוה בשעת נדתה:
פסוק ד:
בדמי טהרה לא מפיק וכו׳. והטעם שבא זה ההפרש בין דמים לימי היינו דבדמים שייך שפיר לכתוב טוהר סתם דלכל נשי דעלמא אלו הדמים הן מין דמין טהורים. אבל אלו הימים לא יתכן לומר אלו הימים הן ימי טוהר דמאי שייך טומאה וטהרה בימים רק שייך שפיר לומר ימי טוהר שלה דלדידה שכבר עברו עליה שבעת ימים שילדה נמצאו לה ימי טוהר אצלה ולאשה אחרת שעדיין לא עברו עליה הז׳ ימים נמצאו אצלה אלו ימי טומאה:
פסוק ד:
לא תגע אזהרה לאוכל וכו׳. פי׳ דמדכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא משמע דתרווייהו לחדא מחתה ואי בנגיעה ממש מיירי עיקר קרא הא לא דמו דהא בביאת מקדש איכא כרת ובנגיעה דקדש ליכא נטילת נשמה משו״ה קאמר דביבמות פירשו דעיקר קרא אזהרה לאוכל דאיכא נטילת נשמה ומיהו ודאי דאפקיה בל׳ נגיעה לומר נגיעה כאכילה דכל האסור לאכול אסור ליגע כדאיתא התם. ובש״ח כתוב דא״א לומר דהאי לא תגע כפשוטו דהא בכל קדש לרבות את התרומה כמו שכתב רש״י בסמוך דטבול יום מותר בנגיעת תרומה אלא אזהרה לאכילה היא עד כאן ואחר המחילה לא דק דטבול יום ודאי אסור בנגיעת תרומה שהרי הוא פוסל את התרומה בנגיעתו כמבואר בפרק בתרא דנדה ובכמה דוכתי אלא טעמיה דרש״י כדאמרן וכמבואר בש״ס דיבמות ומ״ש רש״י אחר כך בכל קדש לרבות את התרומה היינו משום דקרא כתיב בכל קדש לא תגע וכו׳ עד מלאת ימי טהרה דמשמע הא במלאת ימי טהרה שריא. ואי בקדשים הרי אסירא שהרי הוא מחוסרת כפורים ומחוסר כפורים אסור בקדשים ואף בנגיעה נמי אסור כ״ש דקרא דלא תגע מוקמי׳ ליה בגמרא באכילה לכך פי׳ דבכל קדש לרבות את התרומה דהשתא א״ש ועלה קאי עד מלאת ימי טהרה דבמלאת מיהא כשתעריב שמשה ביום ארבעים מותרת באכילת תרומה כדתנן העריב שמשו אוכל בתרומה:
פסוק ח:
אחד לעולה וכו׳ לא הקדימה וכו׳. דק״ל לרש״י דאמאי כתיב אחד לעולה ואחד לחטאת הול״ל והשני לחטאת ומשני דמשו״ה כתיב ואחד לחטאת לומר שהחטאת תקדים בהקרבה דלא הקדים הכתוב העולה אלא למקראה שתה׳ נקראת בתורה תחלה (כן הוא לפי פירש״י בפ׳ כל התדיר) לצד חשיבותה שכלה כליל וה״ט שלא פירש״י כן לעיל בעשירות לפי שבכאן יש לו סמוכי׳ מלשון המקרא כדאמרן אבל לענין הדין שניהם שוין דבדלעיל נמי החטאת קודמת אף על פי שהוא עוף והעולה בהמה דהכי איתא בהדיה בש״ס דזבחים פרק כל התדיר והקריב את אשר לחטאת ראשונה זה בנין אב לכל החטאות שבתורה שיהו קודמות לעולות אפילו חטאת העוף לעולת בהמה לאפוקי מבעל ש״ח דאשתמיטתיה סוגייא זו וכתב דהא דלא פירש״י כן לעיל משום דהתם מיירי בחטאת עוף ועולת בהמה ואפילו להקרבה עולה קודמת דחשיבה טפי ע״ש. וליתא כלל כדאמרן: