א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ ג וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ ד וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃ ה וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃ ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ ז וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃ ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ב:
אשה כי חזריע. אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו כו' קשה מאי נ"מ מהיקש זה. ותו הקשה הרא"ם דבפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ח) אמרינן בברייתא דלכך אדם נברא באחרונה שאם יתגאה אדם אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית, וכדי שימצא הכל לסעודה, ועוד טעמים רבים שכולם אינם שייכים כאן. ועוד הקשה למה כתב דין אדם כי יהיה בעור בשרו אחר דין האשה כי תזריע הלא האשה נבראת באחרונה ונ"ל לתרץ כל זה דכוונת ר' שמלאי לומר דכשם שיש טעם לשבח בבריאת האדם באחרונה כדי שיבא האדם וימצא סעודה מוכנת ה"נ בתורת האדם שנתפרש אחר תורת בהמות וחיות ועופות פירוש לענין איסור והיתר שבהם כדאיתא במדרש על זאת החיה כל אמרת אלוה צרופה לא ניתנו המצות לישראל, פירוש מה שאסור לאכילה אינו, אלא לצרף בהם את הבריות, ובזה הוא אוהב אותנו כדאיתא במדרש שמי שאוהב את עבדו הוא מזהיר אותו מאכילות רעות, ע"כ אמר שכשם שבשעת בריאה נברא האדם באחרונה בשביל מעלתו שימצא מזון ערוך, ה"נ בתורה ומצות שנתן הקב"ה לישראל הוא בשביל טובתן לצרף אותם, ע"כ נזכר באחרונה שיהיה לו צירוף מצות ע"י תורת בהמה וחיה ועופות שאלו המצות יהיו צירוף לבריות, ומש"ה לק"מ מאדם כי יהיה בעור בשרו דשם אין שייך צירוף, ובזה מתורץ ג"כ למה לא כתב דין העופות שקדמו ליצירה לבהמה אע"פ שהעופות נבראו ביום ה' ובהמה בששי לפי שאין שם נ"מ מן הקדימה:
פסוק ב:
כי תזריע כו' ונעשה כעין זרע כו' היינו מדכתיב כי תזריע שהוא מיותר וקשה הא בעינן ליה לדרשא אחריתי בפרק המפלת והביאו רש"י בפרשת ויגש בפסוק ואת דינה בתו תלה הכתוב נקבות ביעקב וזכרים בלאה דהיינו אם אשה תזריע תחילה יולדת זכר דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר, והרא"ם כתב דמוכח דרשה דלעיל מדאמרינן כי תזריע ולא אם תזריע דהוא לשון ספק, אבל כי משמע ודאי והיינו אם מזרעת תחילה, וקשה ע"ז דהא כי במקום אם בהרבה מקומות כמו נפש כי תקריב וכיוצא בו כי תצא למלחמה. ונ"ל הוכחה לזה דאי לדרשה דכאן דאפי' ילדה כעין זרע קשה על זה דהיאך אמר וילדה זכר, דמשמע דדין היוצא מן תזריע דהיינו כעין זרע הוה דינו כמו שנזכר אח"כ וילדה זכר לענין טומאת לידה, וזה אינו דאם ילדה כעין זרע הוה ספק וצריך שיהיה עליה גם דין נקבה מספק להחמיר, אלא ע"כ דה"ק אשה כי תזריע תחילה בודאי תלד זכר, וא"ל דילמא להכי לחוד הוא דאתא, דע"ז יש להקשות מאי שייכות יש ללימוד זה דזריעה תחילה לדין טומאת לידה שפרשה זו מיירי, בה, אלא ע"כ דקמ"ל דיש כאן נ"מ לטומאת לידה ואמרינן ביה מספיקא להחמיר:
פסוק ב:
כימי נדת דותה תטמא, כסדר כל טומאה כו' משמע דלא על מספר הימים קאי דזה א"צ לתלותו בנדה דהא כתיב בהדיא וטמאה שבעת ימים אלא על הדינים הנזכרים בנדה קאמר, וקשה למה הזכירה התורה שבעת ימים ולא סמכה גם בזה על כימי נדת דותה כו' כמו בסדר הדינים. ונראה לתרץ דכיון שמפורש בפרשת מצורע שיש בזבה שני חילוקים מנדה, דהיינו דבנדה לא בעינן שבעה נקיים ולא קרבן אחר טהרתה לאכילת קדשים משא"כ בזבה גדולה דבעינן שבעה נקיים וקרבן לקדשים, והך יולדת דמיא לנדה במספר הימים דהיינו אפי' אינם נקיים וע"כ אמר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה, אבל לענין קרבן דמיא לזבה, ע"כ אמר דדוקא לענין מספר הימים הוי שבעה וא"צ נקיים אבל לענין קרבן הוה כזבה, כנ"ל נכון:
פסוק ד:
ימי טהרה מפיק ה"א. הקדים רש"י להביא זה קודם לא תגע להראות החילוק בין הך טהרה שאצל בדמי שהוא שם דבר והוה פירושו טוהר כאילו נכתב בלא ה"א אבל טהרה שאצל ימי פירושו טוהר שלה והה"א היא שימוש לכתיבה, והחילוק ביניהם דגבי דם אין שייך לומר טוהר שלה דהטהרה תלוי בדם טהור ואין זה דם טומאה כלל משא"כ בימי טהרה אין שייך לומר הימים הן טהורים אלא בדידה תליא מילתא, ע"כ פירש טוהר שלה.
פסוק ד:
לא תגע, אזהרה לאוכל דילפינן היקש מדכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה כדכתיב ונכרתה הנפש ההיא את מקדש ה' טמא אף קודש שיש בו נטילת נשמה והיינו אכילה דוקא, אבל איסור יש אף, בנגיעה ומש"ה אפקיה לאיסור אכילה כאן בלשון נגיעה דמ"מ יש איסור: