א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ ג וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ ד וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃ ה וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃ ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ ז וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃ ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה כי תזריע, לרבות שאפילו וכו'. אין כאן משום סתירה לדרשתו של רבי שמלאי שבדיבור הקודם, שהרי דברי רבי שמלאי אינם מבוססים על מילה מסוימת, כי אם על עצם הפרשה כולה. (פ' תזריע תש"ס)
פסוק ב:
"וילדה זכר". אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר וכו' (נידה לא ע"א). רש"י מביא מאמר זה כבר בספר בראשית (מו, טו ד"ה אלה). וראה הערת בעל "תורה תמימה" (אות ה) שכתב: נראה פשוט דעיקר הענין היה ידוע להם שכן הוא על־פי הטבע... ורק על דרך רמז וסימן סמכו על לשון פסוק זה. ע"כ. ובהערות הרב יהודה קופרמן שי' על פירוש ר"ע ספורנו על אתר מבואר מאמר חז"ל זה בעזרת מושגים מן המדע החדיש. עיי"ש. (פ' תזריע תשס"ה)
פסוק ד:
רש"י ד"ה בדמי טהרה. ד"ה ימי טהרה. ד"ה לא תגע. ד"ה בכל קדש. הדיבורים הללו אינם באים לפי הסדר, וכך כבר בדפו"ר. על הסדר ההפוך של הזוג הראשון כבר העיר ר' אברהם ברלינר, ולכאורה אין "ימי טהרה" כלל ד"ה בפני עצמו, אלא רש"י רוצה להנגיד את שני הביטויים ולהראות את השוני שביניהם. אבל הזוג השני, לא אדע ביאור לסדרו. ועתה ראיתי ב"ביאורים לפירש"י על התורה" שנדרש לזה, וכה דבריו: לוּ היינו מפרשים "לא תגע" כפשוטו, היה אפשר ללמוד ש"עד מלאת ימי טהרה" היא אסורה אפילו בנגיעת קודש, ואילו לאחר שקיעת החמה של יום הארבעים אינה אסורה בנגיעה אלא באכילת קודש בלבד (כל עוד לא הביאה קרבן); אבל לאחר שרש"י מפרש שאפילו "עד מלאת ימי טהרה" אינה אסורה אלא באכילת קודש בלבד ("אזהרה לאוכל"), על כרחנו לפרש "בכל קדש" - "לרבות את התרומה", היינו שהאיסור הנוסף במשך ל"ג הימים הוא באכילת תרומה, ואילו לאחר שקיעת החמה של יום הארבעים אינה אסורה אלא באכילת קדשים בלבד אבל מותרת היא בתרומה. (פ' תזריע מצורע תשמ"ז, תשמ"ח, תשמ"ט, תשנ"ח)
פסוק ד:
רמב"ן ד"ה תשב. אם תרצה דוגמא לשינויים שחלים בעולם, לא במציאות כי אם בתפישתה, ראה דברי רמב"ן כאן על מעמדה של האשה הנידה בימים קדמונים, וזו לשונו: והנכון בעיני, כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו גם זה רבותינו (הכוונה היא לקובץ תוספתא עתיקתא בשם ברייתא דמסכת נידה. מהדורת רח"מ הורוויץ, פרנקפורט תרמ"ט. באשר למידת כשרותו של חיבור זה ראה הערת רח"ד שעוועל ברמב"ן לספר בראשית לא, לה), ואף מבט שלה מוליד היזק... והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד. והוא מאמר רחל לאביה (שם) "כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי", כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ. ע"כ. ושם בספר בראשית כתב רמב"ן: והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאוד וכו'. עיי"ש. ובפירוש על התורה המיוחס לתלמיד הר"ן (פ' ויצא עמ' לו) מובאים מעין דברי רמב"ן, ולבסוף, חותם תלמיד הר"ן: ואנן על תלמוד שלנו סומכין, שלא החמירו בזה. (פ' תזריע תש"ס) ועיין בשו"ת "חתם סופר" ח"א או"ח סימן כג.
פסוק ז:
"...זאת תורת היֹּלדת...". מקומו של קטע זה כאן, בין קרבן עשיר של יולדת לקרבן עני שלה, תמוה. לכאורה ראוי היה להביא פסוק זה בסוף העניין. ועתה ראיתי שכבר העיר על כך רד"צ הופמן בפירושו על אתר והוא מפנה לויקרא (כג, לח). וראה דברי ר' מנחם בולה ב"דעת מקרא" והערה 14 שם שכתב: לאחר שאמר הכתוב את חתימת הפרשה, הריהו מוסיף פרט אחד, ואולי נוהג הכתוב להוציא פרט מן הכלל ולהביאו אחר החתימה לשם הדגשה יתירה, לומר לך, שהקרבן לא יירצה ביוקר שלו דווקא, אלא בכוונת המקריב. ודוגמתו להלן (כג, לז-לח) - זאת החתימה, ואחריה הכתוב מצווה על מצוות לולב (פסוק מ) ועל מצוות סוכה (פסוקים מב-מג), שכן הן מן המצוות העיקריות של חג הסוכות. (פ' תזריע מצורע תשס"ד) תירוץ נוסף מובא בשם המהרי"ל דיסקין (ראה "אשר על הפרשה" לר' אשר גרוזמן עמ' 85), וכה דבריו: המילה "תורת" שנכתבה כאן אצל יולדת עשירה, פירושה שהדבר מעכב ואין כל אפשרות לאותה יולדת עשירה שלא להביא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ולהסתפק בשתי תורים או בשני בני יונה כדרך העניה. אצל יולדת עניה לא נכתב אותו משפט מסכם "זאת תורת הילדת" כי לה כן ניתנה אותה "זכות בחירה" בין כבש ובן יונה או תור כדרך העשירה לבין שתי תורים או שני בני יונה. וראה דברי "משך חכמה" על אתר. והוסיף ר' יצחק דדון שי': שאלה זו הזכיר הגאון ר' אברהם שפירא זצ"ל בשם האדמו"ר ר' שלום מבעלז, שהשיב כי ראוי היה לסיים את תורת היולדת מיד לאחר קרבן עשיר שלה, להורות כי ה' חפץ שתהיה פרנסה לישראל ברווח (ראה "אמרי שפר" עמ' קמד).
פסוק ח:
רש"י ד"ה אחד לעלה ואחד לחטאת, לא הקדימה הכתוב אלא למקראה וכו'. כלומר הקדמת העולה לחטאת בפסוקנו היא לצורך הקריאה והלימוד בתורה בלבד, אבל למעשה - "זה בנה אב לכל חטאות, שיקדמו לעולה הבאות עמהן" (זבחים צ ע"א). ועדיין יש לשאול: מה עניין לכתוב להקדים עולה לחטאת לצורך הקריאה והלימוד בלבד? (פ' תזריע מצורע תשנ"ו) ואכן תוספות שם תמהים על פירוש רש"י ושואלים: מה עניין הקדימה במקרא אם לא לחידוש דין? ולכן מביאים את פירושו של רבנו חיים הכהן, ש"למקראה" פירושו: לקריאת שם, שגזירת הכתוב היא שהיולדת צריכה להקדיש את העולה לפני החטאת, אף־על־פי שבשאר חטאות הבאות עם העולות מקדישים תחילה את החטאת. עיין שם.
פסוק ח:
את צרעת הבתים ואת צרעת הבגד קשה לתאר בימינו, שכן עיון בפרטי הדינים של נגעי בתים ובגדים מראה כי סגנון הבניה ותעשיית הביגוד של ימינו, עושה הלכות אלו לדברים שאינם מעשיים. והרי מעט מפרטי ההלכות (ראה מסכת נגעים פרק יב): בנגעי בגדים - העורות והבגדים הצבועים בידי אדם - אינם מיטמאים בנגעים. ובנגעי בתים - בית שיש בו פחות או יותר מארבע זוויות - אינו מיטמא בנגעים, אם אחד מכתלי הבית מחופה מבפנים בשיש או בלבנים - אין הבית מקבל טומאת נגעים, אין בית מיטמא בנגעים אלא אם כן היו כל שלושת הדברים - אבנים, עצים ועפר - בכל אחד מכתליו, בשעה שנולד בו הנגע, ועוד. דומה שיש כאן כר נרחב לבעלי הגות. (פ' תזריע מצורע תש"ס) וראה סנהדרין (עא ע"א) שם מובאת שיטה הסוברת ש"בית המנוגע - לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". (הערת ר' גרשון באס שי')