תנ"ך על הפרק - ויקרא יב - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

ויקרא יב

102 / 929
היום

הפרק

טומאת וטהרת היולדת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בשר ערלתו. יש לפרשו באחד משני פנים, הא' בשר הוא כנוי לאותו אבר, כמו זב בשרו, החתים בשרו, וערלה הוא שם לעור המכסה את העטרה, והיה ראוי להסמיך ערלה לבשר ולומר ערלת בשר, כמו ונמלתם ערלת לבבכם, והב' בשר הוא עור החופה את הגיד, כי העור נקרא בשר, כמו דבקה עצמי לבשרי שטעמו לרד"ק דבקה עצמי לעורי, ויהיה טעם בשר ערלתו, בשרו הערל. וההבדל שבין הפירושים האלה הוא, אם ניתנה פריעת מילה לא"א אם לא. והענין מבואר יותר ס"פ לך לך: לא תגע. אזהרה לאוכל (רש"י יבמות ע"ה), ואמרו שם ואפקי' לאכילה בלשון נגיעה לומר נגיעה כאכילה, כי כל האסור לאכילה אסור ליגע, אלא דבאכילת קדש ותרומה איכא נטילת נשמה, כרת או מיתה, אבל בנגיעה ליכא נטילת נשמה (ולשון הגר"א אפקי' רחמנא לאכילה בלשון נגיעה לחייב ל"ת על נגיעה), וטבול יום אסור בנגיעת תרומה שהרי הוא פוסל את התרומה בנגיעתו, כמבואר בפ' בתרא דנדה, ובכמה דוכתי, ובשבת (י"ד ב') מבואר דטבול יום דאורייתא הוא, והא דכללו ענין אכילה בלשון נגיעה לא יקשה לן כ"כ, כי בהרבה מקומות אין המובן בנגיעה קרבת ופגיעת עצם בעצם לבד, אבל יורה גם על המעשה הנמשך ממנה, כמו הנוגע באיש הזה ובאשתו, שאין הכוונה בזה רק על ההפסד והנזק המתילד מן הנגיעה, ככה יורה כאן נגיעה על מעשה האכילה הנמשך מנגיעת המאכל. ועי' זבחים ל"ג ב', ההוא דבכל קדש לא תגע בתרומה הוא דכתיב, ופרש"י כדמוכח סיפא דקרא עד מלאת ימי טהרה, שיעריב שמשה שהיא טבולת יום ארוך שטובלת בשביעי ללידתה, וכל ימי טוהר שלה הרי היא כטבולת יום, וביום מ"א מביאה קרבנה, ומדכתיב לא תגע עד מלאת, אבל משמלאו ימי' תגע ואפי' מחוסרת כפרה ? ע"כ בתרומה כתיב, דלענין קדש עד שתביא כפרתה. וכן כתב התוס' במכות י"ד ב' ד"ה ההוא. וכתב הרב במשנה למלך (פי"א מטומאת צרעת ה"ב) דע"כ קרא דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה, דהא כתיב ואל המקדש לא תבא עד מלאת, ומחוסר כפורים אסור מה"ת בביאת מקדש, וא"כ ע"כ האי קרא דעד מלאת מילתא באפי נפשיה הוא, ומודרש לאכילת תרומה, ללמדנו דאף על גב דבר כפרה הוא סגי ליה בהערב שמש. ואליבא דכ"ע קרא דעד מלאת הוא מקרא יתירה ולא מתוקמי כ"א באכילת תרומה, ואף על גב דרישא לא מיירי באכילת תרומה, כיון דע"כ לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבא, ושבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה, עכ"ד. ובאמת אין צורך לאפסוקי ליה לקרא בסכינא חריפא, וזה כי אף שבכל המקומות לא נקרא קדש קדשים אלא במקום הארון לפנים מן הפרוכת כמ"ש והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים ואין נכנס לשם רק כה"ג ביה"כ. ואין מקום שם לאכילה ושתיה, מכל מקום אמר קרא (קרח י"ח ז') בקדש הקדשים תאכלנו דע"כ קדש הקדשים פי' בעזרה, ונקראת העזרה בשם קדש הקדשים בערך חצר המשכן (ע"ש רש"י ורא"ם בשם הספרי ובראב"ע), א"כ נימא דקרא דילן קרא מקדש לעזרת נשים, ועל זה אמר ואל המקדש לא תבא עד מלאת, הא אחר מלאת מותר לבוא לעזרת נשים, כמבואר פ"א דכלים מ"ח דמחוסר כפורים אסור לבוא לעזרת ישראל אבל לעזרת נשים מותר, ע"ש בר"ש. והנה במכות י"ד פליגי ר"י ור"ל, לר"י קרא דבכל קדש לא תגע אתי' לאזהרה לתרומה, שהטמא לא יגע בתרומה, ולר"ל היא אזהרה לטמא שלא יאכל קדש, ור"י אזהרה לטמא שלא יאכל קדש נפק ליה מקרא, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה (צו ז' כ') וכתיב (חקת י"ט י"ג) בבא אל המקדש טמא, טמא יהיה עוד טומאתו בו, מה להלן ענש והזהיר אף כאן. [וקרא בקדשים לא יאכל (אמור כ"ב ד') לר' יוחנן במצורע מוסגר ובזב בעל שתי ראיות (יבמות ע"ד א'). ], הרמב"ם העתק כר"ל (בי"ח לפסה"מ הי"ד) משום דתני' כוותיה דר"ל, כמ"ש הכ"מ, וכ"כ הריטב"א (בחידושיו, שם למכות) הילכתא כוותיה דר"ל משום דתניא כוותיה דלא איתמר ר"י ור"ל הלכה כר"י אלא היכא דליכא מתנית' דמסייע לר"ל וליכא מתנית' כר"י, ע"כ. ולכאורה יראה דיש נ"מ לדינא בהך פלוגתא, דלר"ל דיליף לאזהרת טמא שלא יאכל קדש, מבכל קדש לא תגע, חייב אף בשאכלו שלא כדרך הנאתן, דומי' דכלאי כרם שלוקין עליו אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב ביה אכילה (כבפסחים כ"ד ב') ולר"י דאזהרתו מקרא דהנפש אשר תאכל, אינו חייב אלא דרך הנאתן, כיון דבקרא דיליף מניה האזהרה לשון אכילה כתיב ביה, וירווח לן בזה ליישב קושית הרב בשאגת ארי' (סי' ע"ו) במתניתן דטמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביהכ"פ, שכתב רש"י (שבועות כ"ד ב') דמוקדשין הוי איסור כולל אבשר ועור, והקשה עליו אמאי לא חשיב איסור מוקדשין לאיסור מוסיף משום שנאסר שלא כדרך אכילה, והוא אלים טפי מאיסור כולל, ואשם מעילות דחייב במוקדשין הוא אף בשלא כדרך אכילה, כיון דלא כתיב אכילה בגופיה, יעו"ש. ואי אמרינן דלר"י דאזהרת טמא מלאכול קדש אינו חייב אלא בדרך אכילה, וסוגי' דשבועות אליבא דר"י אזלה, כדאמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל, והוא ר"י דהתם, אם כן תו ליכא למימר טעמא דחל עליו איסור מוקדשין מדחייב באשם מעילות אף שלא כדרך אכילה, כיון דברגע דאקדשי' חלים עליו תרי חיובין בחדא מחתא, חיוב חטאת משום טמא שאכל קודש, וחיוב אשם דמועל במוקדשין, ואי נימא דחדא חל עליו מדחייב ביה שלא כדרך אכילה, אם כן אדחי ליה אידך איסור' דפטור ביה שלא כדרך אכילה, וכיון דבמוקדשין עצמם הנך תרי חיובי סתרי אהדדי, לא נוכל למחשביה לאשם מעילות דמוקדשין לאיסור מוסיף מטעם חיובי דשלא כדרך אכילה, ובאמת גם בלא"ה נראה שאין מקום לקושיתו, דהך מתני' דיש אוכל אכילה אחת, אזלא אליבא דר"מ נמי' כדאמר תלמודא (כריתות י"ד) נימא אית ליה לר"מ איסור חל איסור, ולר"מ נראה דמחייב בכל איסורין שבתורה אף שלא כדרך אכילה, מדפליג אר"ש דסובר לא תאכלו כל נבלה לגר, נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, והוא סובר דקרויה נבלה, וכל אוכל שנסרח ונבאש ובטל מאכילת אדם הוי שלא כדרך אכילה (עי' רמב"ם בי"ד ממאכלות אסורות ה"י י"א) א"כ לר"מ אף בשאינה ראויה לגר כגון דאיפגמה ונסרחה חייב (דמוקי לקרא בסרוחה מעיקרא, ע"ז ס"ח א') לפי"ז תו לא נוכל לומר דאיסור' דאשם מעילות הוי מוסיף מדחייב עלי' אף שלא כדרך אכילה, דלר"י גם אחלב ונותר חייב בשלא דרך אכילתן, ובזה נסתלקה גם תמיהתו שם, אמאי לא קאמר תלמודא התם, דיהכ"פ הוי איסור מוסיף מדמחייב ביה אף שלא כדרך אכילה, כיון דלר"מ דמתני' כוותיה אזלה, גם באינך אית בהו הך חיובא, ואין כאן איסור מוסיף: וטמאה שבעים כנדתה. לפי שיש מקום ספק בפתרון מלת שבעים שהוא מקובץ על לשון שנים, ושרשו שבע שהוא שם המספר וממנו נגזר שם דבר שבוע, וידענו כי משקלי השמות משונים אין קץ להם, (כמ"ש הראב"ע בצחות בשער השמות) גם הבאים על משקל השניות אינם שומרים תמונתם כי מן רגל ברך מצאנו רגלים בִרְכַיִם, ומן קרן מצאנו קְרָנִים גם קרנים, ומן דרך דרכים, והאומר כי אלה שאות ראשונה שלהם בשב"א יוצאים ממשקל פעל עליו להביא ראייה, לכן שבֻעַיִם יתכן שהוא יוצא משם דבר שבוע ויהיה טעמו שני שבועות כמו יומים שני ימים, שנתים שתי שנים, גם יתכן שהוא יוצא משם המספר שבע ואז יהיה טעמו שבעה כפלים כלומר על חד שבעה, וכדין כל שמות המספר המקובצים על משקל השניות שהם מורים כל כך כפלים כמנין המספר ההוא, כמו ארבעתים על חד ארבעה, שבעתים על חד שבעה. ולפ"ז יהיה פירוש וטמאה שבעים כנדתה על חד שבע כנדתה והיינו שבעה שבועות, וכנגד שאמר הכתוב ביולדת זכר וטמאה שבעת ימים, אמר ביולדת נקבה שתטמא על חד שבעה כנדתה, ויש אמתלא לפרש כן בעבור המסרת שנכתב שבעים חסר וי"ו לרמז שהוא נגזר מן שבע אף על פי שהוא על דרך זרות קצת ואיננו נגזר מן שבוע, ואהני לן מקרא ואהני לן מסורת, וזהו ששאלו התלמידים את ר' יהודה בן רועץ אקרא אני שבעים, יכול תהא יולדת נקבה טמאה שבעים אמר להן טימא וטיהר וכו', שאלתם היתה למאן דסובר יש אם למסרת ויכולני לקרות שבעים דהא לא כתיב שבועים מלא וי"ו לכן יש לנו להפליג הטומאה כדי שיכול המקרא לשאת, ול"ד שבעים אבל שבעה שבועות, ואהני מסרת לטפויי ואהני מקרא לבצורי, דוגמת שאמרו רז"ל (זבחים ל"ו) והיתה תשובת ר"י ב"ר טימא וטיהר וכו' ולאחר שיצאו נזכר אולי ילמדו התלמידים מתשובתו זאת שגם הוא סובר יש אם למסרת לכן יצא מחזיר אחריהן ואמר להן אי אתם זקוקים לכך, שבועים קרינן ויש אם למקרא ואין לנו לצאת מעיקר פשוטו של מקרא בעבור חסרון וי"ו ההמשך שהרי שבעים קרינן בשור"ק והוא מורה על אות וי"ו אף על פי שאיננה נכתבת, לכן התיבה יוצאה מן שבוע שם דבר והוא שנים שבועות כמשמעו (רוו"ה). עי' סנהדרין דף ד': בן שנתו. תוך שנתו קרוי בן שנה, מבן שמונת ימים והלאה עד מלאת לו שנה תמימה מיום ליום מעת לעת ומשעה לשעה, שאם נולד בניסן בי"ד בט' שעות, ושחטו לשנה הבאה בי"ד בניסן בט' שעות, אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו, כי צריך שיהיה בן שנה גם בשעת זריקה (ת"כ וזבחים ל"ט), והמתרגם בן שנה (אייניאֶהריג) נותן מקום לטעות, דמשמעותו בכלות לו שנה תמימה דוקא ולא תוך השנה, ויש לתרגמו (אייניאֶהריג, אים ערסטען יאהרע):

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך