פסוק ב:דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו׳ ואל המקדש לא תבא.
תו״כ פרשה א, א-ב: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים; מה ת״ל לפי שנאמר ׳והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם׳, שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו, ת״ל ביולדת ׳ואל המקדש לא תבא׳. יכול יולדת הקלה תהא מטמאה אותו מתוכו, ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו, ת״ל ׳בני ישראל׳ וכו׳, אף כולם לא יטמאו אותו אלא מתוכו.
כבר כתבתי בהך דפליגי ר״י ור״ל במכות דף י״ד ע״ב גבי טמא שנגע בקודש אם לוקה, ואמאי לא הוי כמו הך דע״ז דף י״ג ע״ב גבי לאו דונתצתם וכו׳ דע״י נפסל הקדשים, אך י״ל דזה רק היכי דהפסול הוא בעצם לא מחמת דין, אבל טומאה הוי רק גדר דין וכו׳. גם באמת י״ל דהך פלוגתא דמכות דף י״ד הנ״ל לא ר״ל מחמת דמטמא קודש רק זה דין פרטי דאסור לטמא ליגע בקודש. ועיין בתו״כ ריש פרשת תזריע אם טמא מותר ליגע במקדש עי״ש, ומשמע שם דבמשכן אסור, וכן כתבו התוס׳ יומא דף מ״ד ע״א, ועיין בדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ג הל׳ יא, ובאמת נ״מ בין מקדש למשכן, ועיין במכילתא פרשת יתרו גבי לא יגע ביד, עכ״פ י״ל דזה איסור רק על הטמא ולא משום שמטמא, ונ״מ כגון אם הקודש לא הוכשר עדיין אם נימא דחיבה״ק לא הוי מן התורה מ״מ לוקה. ועיין תוס׳ זבחים דף ל״ג ע״ב.
פסוק ב:וטמאה שבעת ימים.
שם, פרשה א, ח: וטמאה היא טמאה ואין הוולד טמא, הלא דין הוא, ומה אם שהולד גרם לה טומאה הרי היא טמאה, הוולד שגרם לטומאה אינו דין שיהא טמא, שעיר המשתלח יוכיח, שגרם לטומאה והרי הוא טהור.
בתו״כ פ׳ תזריע מצריך קרא לומר דאין הולד טמא שלא נאמר שהוא טמא מחמת שהוא גורם טומאה להיולדת, אך באמת זה תליא אם הולד גורם או הלידה גורמת הטומאה, וזה תליא בהך פלוגתא דר״ש ורבנן בנדה דף מ׳ גבי יוצא דופן דר״ש ס״ל דהולד גורם, ורבנן ס״ל דהלידה גורם. וע״ש דף כ״ו ע״א דמשמע שם דאף אם הולד הוא עכו״ם עדיין אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה. ועיין בהך דשבת דף קל״ה ע״ב גבי כל שאין אמו טמאה לידה וכו׳, ובהך דיבמות דף ע״ח גבי מעוברת שנתגיירה, ועיין בהך דבכורות דף מ״ו ע״ב גבי גיורת שיצאה פדחת וולדה וכו׳ דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה.
פסוק ב:תו״כ, שם: לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה תאמר בולד שיש לו טומאה. עיין זבחים דף ט״ז ע״א.
פסוק ב:תו״כ, שם, ט: וילדה וטמאה שבעת ימים; שתספור שבעה לולד האחרון.
עיין בהך דנדה דף ל״ג ע״א, במאי דאמר שם יכול יעלה לרגלה ת״ל וכו׳, ור״ל דמשך הזמן שלה הוא מציאות אחת וא״א לחלק, ועיין בשיטת הראב״ד בתו״כ פ׳ תזריע גבי דם טהור דכיון דמבואר בכריתות דך י׳ דצריך שיהיה כולם רצופים ואם היה הפסק ביניהם ע״י לידה שוב נתבטל לגמרי הימי טוהר דפחות מזה אי אפשר, והארכתי בזה במה דמבואר בזבחים דף פ״ח דאין כלי שרת מקדש אלא מלאים אם דעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש, דזה רק גבי מידות, אבל גבי כלי שרת לכו״ע לא מהני זה, וכן משמע מדברי רבינו בהל׳ פסוהמ״ק (פ״ג ה״כ). ועיין במאי דפליגי בנזיר דף י״ד ע״ב ר״י ור״ל גבי נזיר שבאמצע נזירותו נצטרע, וקיי״ל בנזיר דף נ״ד דימי חלוטו אינו סותר ואינו עולה כמבואר בכ״מ, אם נטמא אז אם סותר הקודמים או לא, דכיון דהזמן אינו עולה לו לא הוה עליו כלל גדר מנין ולא מחשב כלל. ועיין נזיר פ״ח דפליגי שם ג״כ אם יש קדושה בשערו שנצטרע בתוך ימי נזירותו, וס״ל לר״ל דפקע כל הקדושה מהשער ולא מיחשב כלל זה הזמן למציאות, ובגדר אין בגרות בקבר דכתובות דף ל״ט. ובאמת רבינו בהל׳ נזירות פסק בזה כר״ל בפ״י הל׳ ב׳ דשערו מותר, אף דגבי נטמא לא פסק כן ע״ש בפ״ז, ולכך כתב רבינו בהל׳ נזירות ספ״ז דנזיר מצורע לית ביה עשה דקדוש יהיה דפקע ממנו הקדושה, רק לאו יש.
פסוק ב:הנה כבר כתבתי דכל דבר שיש לו שטח זמן או מקום או מנין אם זה מקרי דבר מצורף או עצם וכו׳, וכן במה דאמרינן בנדה דף ל״ג יכול יעלה לרגלה וכו׳, ויליף שם מקרא דטמא ז׳, וגבי בא על שומרת יום מבואר בתו״כ ס״פ מצורע דהבועל אינו טמא אלא יום אחד ע״ש, וע״כ דהמספר הז׳ הוא מספר עצם לא מצורף. ועיין נדה דף ס״ח ע״ב בהך מחלוקת דר׳ יהושע ורע״ק אם מצרפין הימים, ובכריתות דף י׳ דבעי רצופין, ופי׳ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ תזריע, דאם נעשה הפסק ע״י לידה בימי טוהר אין לה כלל, וזה ר״ל הך דנדה דף ל״ח ע״ב תשב ישיבה אחת לכולם, וכן הך דנדה דף ס״ח ע״ב דמייתי שם מנזיר בסככות ופרעות, ולמה לא מייתי מנזיר בימי חלוטו דאינו סותר ואינו עולה כמבואר בנזיר דף נ״ד, וע״ש דף י״ד ע״ב אם נטמא בימי חלוטו אם סותר, ובערכין דף י״ב ע״ב גבי יובל דאם גלו באמצע היובל וחזרו מצטרפין השנים, ושם דף ל״ג ע״א דמוכח ג״כ כן, וצ״ל דהזמן דאין אפשר שיעלה הוה כמו שאינו ולא מפסיק וכו׳.
פסוק ב:פי׳ הראב״ד בתו״כ סוף פרק א: ובירושלמי במס׳ שבת ר׳ יוחנן וריש לקיש אמרי אלא מן בגין דחזינן אצבעתיה דר׳ וכו׳. [צ״ל ובירושלמי מס׳] ביצה.
פסוק ה:ואם נקבה תלד וגו׳.
תו״כ, פ״א פרק ב, א; נקבה; אין לי אלא נקבה, מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס, ת״ל ׳ואם נקבה׳. עיין ב״ב דף קכ״ז ע״ש, דנ״מ דקרבן שפיר חייבת אבל לא טומאה וטהרה, גם יהיה נ״מ אם דין מחו״כ יהיה.
פסוק ה:תו״כ, שם: מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס, ת״ל ׳ואם נקבה תלד וטמאה׳, אין הדבר תלוי אלא בלידה.
עיין בתו״כ פ׳ תזריע לר׳ ישמעאל דס״ל דיצירה של נקבה דוקא בשמונים נדה דף ל׳ אם ילדה אנדרוגינוס והיה היצירה פחות אם יש בה גם טומאת י״ד של נקבה, דהא הוי לגדר נקבה כמיא בעלמא, ולכך צריך תרי קראי, עיין בתו״כ שם, ונדה דף מ׳ ע״א וב״ב דף קכ״ז ע״ש.
פסוק ו:ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו.
שם פ״ג א: ובמלאת; אינה מביאה בתוך מלאת, ואם הביאה בתוך מלאת לא יצא. יכול לא יביא בתוך מלאת על הוולדות הראשונות, תלמוד לומר תביא.
עיין בדברי רבינו ז״ל בהל׳ מחו״כ דס״ל דאינו יכול להביא קרבן על יולדת תוך מלאת של ולד אחר, ומטעם דהרי מבואר בנזיר דף פ״ה ע״א, בתו״כ פ׳ תזריע, ופ׳ מצורע גבי זב, ובירושלמי פ״ח דנזיר הל׳ י גבי נזיר עד אימתי יכולין להביא קרבן בזמן שהן ראוין לבוא אל פתח אהל מועד. ועיין בירושלמי נדה פ״ג הל׳ ד׳ גבי סנדל דמבואר ג״כ כן. ועיין נזיר דף ס״ד ע״ב, ותוס׳ שם דף מ״ז ע״ש, ד״ה וחכמים, וא״כ אם נימא דהקרבן מעכב לטהרו ר״ל דהטומאה היא ע״י הקרבן, א״כ הוה כבתוך מלאת. ועיין בהך דכריתות דף ט׳ ע״ב דלדברי חכמים מנינן מאחרון, וה״נ בהך דשם דף ח׳ ע״א אינה יכולה להביא הראשון קודם שתביא האחרון, ולכך אומרת על האחרון כמבואר בגמ׳ שם.
פסוק ו:שם. ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אהל מועד.
שם שם, ג: ובן יונה או תור לחטאת, או זה או זה, הלא דין הוא ומה אם במקום שלא כשרה חטאת העוף עם עולת בהמה כשרה חטאת בהמה עם עולת בהמה, כאן שכשרה חטאת העוף עם עולת בהמה אינו דין שתכשר חטאת בהמה עם עולת בהמה. ת״ל: ובן יונה או תור לחטאת, או זה או זה. עיין כריתות דף ח׳ לעוף איתרבי.
פסוק ו:תו״כ שם, ד: אל פתח אהל מועד אל הכהן; מלמד שהיא מיטפלת בהם, ומביאה אותם אל פתח אהל מועד אל הכהן. עיין נזיר דף מ״ד ברש״י ע״ש.
פסוק ו:היכא דהם רק נדבה כגון דאמר הרי זו מוטל עליו החיוב להביאו לביה״ב, אכל לא דין הקרבה, ולכך די שיביאם אל פתח אהל מועד כמבואר שם. ועיין תוספ׳ פאה פ״ד דקדשי המקדש חייב לטפל בהם ולהביאם לביה״ב, ובהך דמעילה דף י״ט גבי מחלוקת דר׳ יהודה ור״ש, ובתוספתא דשקלים, ובירושלמי שם דתיכף משהביאם לעזרה נסתלק מהם חיוב ההבאה, רק היכא דמוטל עליו להקריב אז לא נפטר עדיין מחמת שצריך הקרבה. וכבר כתבתי במק״א דנ״מ היכא דנדר קרבן גדול ואמר דמיו עלי דחייב דוקא גדול כמבואר במנחות דף ק״ח ע״ב, כיון שהביאם לפתח אהל מועד שם נתקיים הנדר, ואז אם מת די בקרבן קטן. וע׳ בכורים פ״א ותוספתא שם דהוה מחלוקת אי חייב באחריות עד שיביאם להר הבית או לבאר הגולה, וכן גבי מחוסרי כפרה, עיין רש״י נזיר דף מ״ד ע״ב, ובת״כ פ׳ תזריע פ״ג דצריך להטפל בהם ולהביאם לפתח אהל מועד. ובאמת נראה דהיכא דיש עליה ה׳ לידות או ה׳ זיבות לפי הך דכריתות דף ח׳ להגירסא דהשאר עליה חובה, עיין בדברי רבינו בהל׳ מחו״כ, ובהר״א ז״ל, ותוס׳ ב״ב דף קס״ו ע״ב, היכא דנטהרה חמיר טפי דאז הקרבנות עלי׳ חובה שיקרבו ולא בהבאה בלבד, משא״כ במחו״כ אז די בהבאה, ואם מתו אז אין מוטל עליו חיוב אלא דנשאר מחו״כ.
פסוק ז:והקריבו לפני ה׳ וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה.
שם שם, ו: ממקור; מלמד שכל דמים שהיא רואה אינן אלא מן המקור.
עיין נדה דף מ״א ע״ב גבי מקור שהזיע ע״ש ברש״י דפי׳ דם לבן, אך באמת רבינו בהל׳ מטמאי משכב ומושב (פ״ב) [פ״א] הל׳ י׳ אינו מפרש כן, רק דר״ל כך, דהוי דם גמור רק דטומאה דאשה ליכא רק שנפתח המקור והעורקים, אבל כאן המקור הזיע ולא הוה ראיה כלל. ובאמת כן הדין גבי אם חתך במקור ועי״ז נשפך הדם דשם לא הוה ראיה כלל. ועיין בלשון הגמרא נדה דף ט״ז ע״א דנקט שם הרואה דם מחמת מכה, ודף ס״ו ע״א נקט דם המכה ע״ש, ור״ל הנ״מ אם דם שיצא ע״י הכאה או שהדם הוא מהחבורה, ואף דבנדה דף ל״ו ע״ב מבואר דגם באונס טמאה, זה רק שע״י האונס נפתח המקור וראתה דם אז טמאה בוודאי. ועיין בלשון התוספתא נדה פ״א הכתה בעלה וראתה, ור״ל דע״י זה נפתח המקור וראתה, אבל אם ע״י מכה בהמקור יצא דם זה לא נקרא ראיה. ובאמת הארכתי בזה דעי״ז הוה מה דמבואר בנדה דף ס״ה וכ״מ דדם בתולים טהור לדידן, דלא כר״מ, דר״ל דזה הוה מעיין דם, אך זה ע״י שהוא קרע המעיין, וזה לא נקרא ראיה, ולכך טהור. ועיין כתובות דף ה׳ ע״ב גבי מפקד פקיד וכו׳, ודף ט׳, ודף ל״ו גבי בוגרת ע״ש בגירסת התוס׳ גבי דמים ופתח, ובדברי רבינו בהל׳ אישות פי״א הל׳ י״ב י״ג בזה. וכבר כתבתי בזה מהך דחולין דף ק״ט ע״ב בתוס׳ ונדה דף ס״ה ע״ב, ובתו״כ פ׳ תזריע פ״ג, דנקט כל דמים שהיא רואה אינו אלא מן המקור. ובפ׳ מצורע פ׳ ד׳ ע״ש דנקט שכל דמים אינן אלא במקור. ועיין בתוס׳ נדה דף ע״א ע״א ד״ה מקור מקומו, ורש״י דף י׳ ע״ב ד״ה שמעוותות. וכן ר״ל בהך דיבמות דף ק״ה ע״א גבי וירקה, דרק רוק שבא ע״י רקיקה ולא שבא מאליו ע״ש. ועיין תוס׳ שבת דף קמ״ד גבי מעיין שמתעגל ויוצא ע״ש.
