יתוש ואדם - מי קדם למי?
הפרק הקודם עסק בטומאות בעלי חיים, ונחתם בפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף... להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא יא, מו); ופרקנו ממשיך בתורת טומאת האדם, ופותח בפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים" (ויקרא יב, ב). ואמרו על זה חז"ל - "'אחור וקדם צרתני' (תהילים קלט, ה) וכו' אם זכה אדם, אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו, אומרים לו יתוש קדמך, שלשול קדמך..." (ויקרא רבה יד, א). וכשזוכה אדם והוא מתעלה בדברי תורה אומרים לו "אתה קדמת" - כיצד זה משנה את העובדה שאדם נברא אחרון במעשה הבריאה ויתוש קדמו?!
ההסבר הוא שגופו של אדם הוא אמנם היצירה האחרונה במעשה בראשית, אך נשמתו קודמת לכל בריאה, שכן נשמתו יסודה ברוח אלוקים - "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז) - ורוח אלוקים קדמה לבריאה, "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). ומכיוון שהאדם בנוי מגוף ונשמה, הוא המחליט מי ימשול במי: זכה - הוא משליט את נשמתו על גופו, ומבחינת הנשמה הוא קודם לכל מעשה בראשית, שהרי רוח אלוקים קודמת לכל. לא זכה - גופו שולט על נשמתו כמו כל בעלי החיים, והוא גרוע מכל הברואים, והוא אחרון למעשה בראשית, שהרי גוף האדם נוצר לאחרונה. מטעם זה נכתבו קרבנות האדם, שהם לטהרת נפשו, בתחילת ספר ויקרא, אך ענייני טומאה, שהם טומאת גופו, נכתבו, לאחר תורת הבהמה והעוף.
בכוחו של האדם להגביה לרום המעלה, ובידו לירד לשאול תחתיות. הוא עלול ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ועונשו גם הוא יתאם את מעשיו. "ארח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה" (משלי טו, כד). ומפרש שם הגר"א, שאין מדרגת ביניים לדרוך במקום, או שהאדם עולה למעלה, או שהוא סר למטה, לשאול. הגמרא מספרת:
מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים... וראה ריבה אחת (בתו של נקדימון בן גוריון) מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים... ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה... אלא ביד בהמתן של אומה שפלה (כתובות סו ע"ב).
והקשה המהר"ל תינח "אשריכם ישראל", כשעושין רצונו של מקום, אך כשאין עושין רצונו של מקום הרי גנאי הוא, ומדברי רבן יוחנן בן זכאי משמע שאשריכם ישראל מוסב גם על "אין עושין רצונו של מקום". ופירש, שמתוך ירידתם הגדולה אתה למד על מעלתם העליונה. ככל שהדרגה עליונה יותר, כך הירידה עמוקה יותר. כשהצומח ניתק ממקור צמיחתו, מצבו קשה יותר משל הדומם, שכן הוא הולך ומתנוון. מצבו של בעל החיים גרוע יותר מן הצומח, שכן הוא מתנבל ומסריח (נצח ישראל, פרק יד).
וכך הוא במדרגת הטומאה: לא הרי הצומח שאין לו טומאה עצמית, כהרי בע"ח שמטמאין במיתתן; ולא הרי בע"ח שטומאתן קלה, כהרי טומאת אדם שהיא חמורה ומטמא שבעה; ולא הרי טומאת נכרי כטומאת ישראל, שמטמא אף באהל. והוא הדין בטומאת הנפש: ככל שמעלתה גבוהה יותר, כך טומאתה גדולה.
ועל כן אדם מישראל בכוחו לעלות עד לרקיע, אך כשהוא משחית דרכו ונופל, הרי מצבו גרוע משל אדם מאומות העולם. בן זכאי הכיר מציאות זו, ועל כן הוא שמח ואמר "אשריכם ישראל"; שמתוך מראה עומק הנפילה הגדולה, מתבררת המדרגה העליונה שיכולים ישראל להגיע אליה.
יסוד זה חוזר גם בפירוש הנצי"ב, בפרשה הקודמת, פרשת שמיני. הנצי"ב דן שם בשני פסוקים הסמוכים זה לזה: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג); "כי אני ה' אלקיכם, והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (שם שם, מד). סופו של פסוק מ"ד חוזר לכאורה על פסוק מ"ג ובשניהם אזהרה על אכילת שרצים. ופירשו חז"ל שהסיפא של פסוק מ"ד הוא אזהרה לשרץ נוסף, לשרץ הנולד מעיפוש פירות, והוא לאו נוסף על השרץ השורץ באדמה (ילקוט שמעוני, שמיני רמז תקמו).
והקשה הנצי"ב, אמאי הקדימה תורה טעם איסור אכילת השרצים "כי אני ה' אלקיכם וכו'", לאיסור המחודש של שרץ הנולד מעיפוש פירות, ולא חיברה את שני הלאוין יחדו; ולא חתמה את שני האיסורים בטעם "כי אני ה' אלוקיכם וכו' ". ופירש הנצי"ב שם, שמי שמטמא נפשו בשקצים האסורים, סופו שיהיה גרוע מגוי, וכל כך תזדהם נפשו עד שיאכל אפילו דברים המתועבים לדעת בני אדם.
וכמו כל חומר וצורה שכל שצורתו גבוה ממה שלמטה ממנו, הרי חומרו חלש ממנו, וכשנפסד צורתו, גם החומר הולך תמס יותר מחומר הפחות. כך הוא בעניני הנפש, נפש ודעת האדם גבוה מנפש הבהמה, וכאשר משחית נפשו מדעת האדם, הרי נעשה גרוע מבהמה ומזיק ביותר... וכמו כן נפש הישראלי גבוה על פי דעת תורה שעליו, וכשמשחית דעת תורה ממנו, נעשה גרוע מנפש האדם שאין עליו דעת תורה, ולא יפלא ממנו לאכול גם דברים המתועבים (העמק דבר, ויקרא יא, מד).
ולכן הקדימה התורה את הנימוק "כי אני ה' אלקיכם" לאיסור אכילת שרצים הנולדים מעיפוש פירות, שכן אתם קדושים ובמעלה עליונה יותר, ונפילתכם עמוקה יותר, ויש להזהיר אף משרץ הנולד מעיפוש הפירות.
***
לומר לאדם "יתוש קדמך", אין זו רק מסירת אינפורמציה, אלא הודעה לאדם שנכשל במילוי תפקידו, שהשפיל עצמו למטה ממדרגת בהמה. ולעומת זאת כשהצליח במשימתו, אומרים לו בשמים "אתה קדמת", העמדת עצמך במדרגה עליונה, ראשון למעשי בראשית. כשזוכה אדם ונשמתו היא הדומיננטית, הוא קודם "למעשה בראשית", שכן הנשמה שבו קודמת לכול; ואם לאו - שגופו שולט בו, הוא האחרון למעשה בראשית, שכן גופו אמנם נוצר אחר כל בעלי החיים.
פרשיות אלו נקראים בימי העומר, וזה עניינה של ספירת העומר, לעלות מדי יום מדרגת שעורים, מאכל בהמה, לדרגת חיטים, מאכל אדם.