א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ ג וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ ד וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃ ה וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃ ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ ז וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃ ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
טומאות היוצאות מגופו של אדם ודרך טהרתן
פסוק א:
בעלי חיים מטמאים רק במותם, כל עוד הם בחיים אין אחד מהם מביא טומאה. אולם האדם נמצא גם בחייו במצבים, שבהם יכול לשמש מקור לטומאה (אב הטומאה). בפרק הקודם למדנו, כי בן אדם חי יכול ליטמא בדרגת ראשון לטומאה על ידי מגע בנבלה. הפרקים הבאים עוסקים בכל אותם המקרים, שבהם יוצאת הטומאה מגופו של האדם. החמורה שבטומאות אלו היא טומאת צרעת, ולכאורה היתה צריכה השורה של הטומאות להתחיל בטומאה זאת. אולם, מכיון שאדם מביא לאמו מיד ביציאתו לאויר העולם את הטומאה, ודווקא ברית המילה מטילה עליו את היעוד להזהר במשך חייו מליטמא, לכן חשבה התורה לנכון, להתחיל את הסדר באותו סוג הטומאה אשר האדם גורם מיד בהיוולדו.
פסוק א:
טומאת היולדת / טומאת הצרעת / נגע בבגדים/ מעשה הטהרה הראשון: טקסים שונים / פעולת הטהרה השניה: קרבנות הטהרה / נגע הבתים / חוקים על דבר זיבה: זב, זבה, נידה, שכבת זרע / טומאת הזב וטהרתו / טומאת שכבת זרע / טומאת נידה / טומאת הזבה.
פסוק ב:
טומאת היולדת
פסוק ב:
א-ה. "דבר אל בני ישראל וגו'". החוק הזה אמור לבני ישראל (ספרא).
פסוק ב:
"תזריע". באותו ביטוי משתמש הכתוב גם בספר בראשית א, יא-יב בדברו על פעולת הצמחים להוליד תולדות למיניהם. ובכן מתוארת כאן פעולתה של האם בהתהוות האדם כפעולה פיסית גרידה, שבה האדם משועבד לכוחות הטבע (הירש).
פסוק ב:
"זכר" – "נקבה", לא נאמר "בן" ו"בת", כי בביטויים אלה מכנים רק ילדים חיים, ואילו הביטויים "זכר" – "נקבה" מלמדים, שאף ילדים שיצאו מתים מביאים לאמם את הטומאה שעליה מדובר בפרשה זו. ברם, הכרח הוא שתהיה להם הצורה האופיינית של בן אדם ושיהא ניכר בהם שעבר עליהם פרק מסוים של התפתחות (נדה כא: ואילך, כג: ל.), השוה תו"כ.
פסוק ב:
"וטמאה", רק האם טמאה, ולא הולד, אף על פי שהוא הוא המביא את הטומאה (תו"כ).
פסוק ב:
"שבעת ימים כימי נדת וגו'", עיין ביאור לפסוק ה. החוק בדבר נדה ניתן אמנם אחרי כן (טו יט), אולם הכתוב מקדים ומסתמך עליו, כדי להשוות את טומאת היולדת לטומאת הנידה. אך אפשר כי חוק הנידה נמסר למשה עוד קודם פירסום פרשת היולדת – שהרי אין מוקדם ומאוחר בתורה – והאחרונה הוקדמה בתורה מפני הטעם האמור לעיל.
פסוק ב:
"נדה” מלשון נדה, הרחק, הוציא מן הכלל (ומזה לשון נדוי בפי חכמינו, כלומר: חרם). לדעת רש"י (לפרק טו פסוק יט) נקראת האשה נידה משום שהיא מורחקת (על פי חוק) מכל מגע בני אדם. ברם, יכול להיות שגם בזמן שלפני מתן החוק היה שגור הביטוי הזה והנידה היתה מורחקת מחברת בני אדם (ראה להלן ביאור לפסוק טו יט).
פסוק ב:
"דותה", מלשון דוה: עיפה, תשה, חולה (השוה רש"י). נידה ויולדת שוות זו לזו, לא בלבד במה שנוגע לזמן המשכת הטומאה, אלא גם לענין השפעת הטומאה לפי החוק, כפי שיוצא מפסוק ה.
פסוק ג:
"וביום וגו'". מצות מילה ניתנה כבר לאברהם אבינו בס' בראשית פרק יז, אבל כאן נשנית, מפני ששבעת ימי הטומאה והמילה באים תכופות בזה אחר זה. אגב אפשר ללמוד כאן מהמלה "ביום": "ביום אפילו בשבת" (ספרא), מכיון שכאן בא הצווי אחרי מתן חוק השבת ובכל זאת בא החוק למול בשמיני בלא יוצא מן הכלל (השוה מס' שבת קלג.). ועוד מלמדת המלה "וביום", שהמילה צריכה להיעשות ביום (בענין כוונת מצות מילה עיין פירושינו לספר בראשית פרק יז), זאת ועוד: "אעפ"י שיש שם בהרת יקוץ" (שבת קלב: ותו"כ), מצות מילה היא כה חמורה שדוחה את הלאו ואת העשה שבמשנה תורה כד ח.
פסוק ג:
"ימול". נפעל משורש מול, והנושא הילד, ואילו המלה בשר היא מושא היחס, לפעמים כתוב גם "את בשר ערלתו" (השוה בראשית יז, כד-כה).
פסוק ד:
"ושלשים יום וגו'". עד לטהרה גמורה דרושה עוד שהות של שלושים ושלושה יום.
פסוק ד:
"תשב", תשהה, תעמוד. בתוך אותו הזמן אין זיבת דמה מטמאה אלא הוא דם טהור. האשה, טהורה גם לבעלה וגם לאכילת מעשר שני. אולם, בעוד כל טמא טעון אחר טבילתו הערב שמש ועד אז הוא בתורת "טבול יום" ואסור לאכול תרומה (ראה במבוא לטומאה וטהרה: 'קיצור תכנם של חוקי מאכלות אסורות וטומאות'), מגיעה יולדת לדרגה זו של טהרה רק בהערב שמשו של יום הארבעים (או יום השמונים), ועד אז נחשבת לטבולת יום ארוך (שלושים ושלושה, או ששים וששה יום, נחשבים "כיומא אריכתא") ואסורה לאכול תרומה. במלאות יום הארבעים היא מותרת אמנם בתרומה, אך אסורה בקדשים, משום שהיא עודנה מחוסרת כיפורים, ורק אחרי הבאת קרבנותיה היא טהורה לגמרי (גם לאכילת קדשים).
פסוק ד:
"בכל קדש לא תגע", בפירוש המלים "בכל קדש" נחלקו המקורות המסורתיים. לשיטת הספרא כולל הכינוי הזה גם קרבנות (במובן המצומצם) וגם תרומה, כי המלה "בכל" מרבה גם תרומה. אולם ר' יוחנן סובר (מכות יד:), כי הכתוב מדבר כאן רק על תרומה, ואילו לדעת ריש לקיש זוהי אזהרה לקודש במובנו המצומצם. האמוראים שחולקים על הספרא, סומכים על הברייתא שמובאת במס' יבמות עד: בשם דבי ר' ישמעאל (ראה תוס' שם, עה. ד"ה והכתיב ובשבועות ו: ד"ה לא הזהיר). גם בפירוש הלאו "לא תגע" מחולקים האמוראים בדעותיהם. ר' יוחנן סובר, שיש כאן איסור נגיעת דברים ככתבו, כלומר שאסור לה לגעת בתרומה (וראה תוס' מכות שם, שאין עונש מלקות על מגע זה, אלא רק פסילת התרומה), ואילו לריש לקיש האיסור מכוון כאן בעיקר לאכילת קודש, ורק בדרך אגב נאסרה גם הנגיעה, ועל מגע זה יש לדעתו עונש מלקות. על דבר קביעת ההלכה עיין רמב"ם, הל' פסולי המוקדשין יח יב ואילך.
פסוק ד:
"ואל המקדש וגו'", איסור זה בכרת כמו אכילת קודש (השוה במדבר יט יג, ולעיל ז כ).
פסוק ד:
בענין "דם טוהר" חולקים הקראים על חכמינו. הם סוברים, כי יושבת על דם טוהר אסורה לבעלה כמו הנידה, ורוצים להוכיח זאת מהלשון "וטהרה ממקור דמיה" בפסוק ז, אולם בפירושנו לפסוק זה נראה כי אין להוכחה זו יסוד. ולעומת זאת מוכרחים הקראים להידחק דוחק רב, כדי לסלק את הקשיים שבדרך הסברתם, ראשית: האזהרה "בכל קדש לא תגע" היא למותר לימי טהרה, שהרי היא עודנה טמאה. ועוד: מדוע מדבר הכתוב רק על נגיעה בקודש מתוך כל איסורי נדה? והם נדחקים לתרץ, כי 'קודש' מציין כל דבר שרק טהורים מותרים לנגוע בו, מעשר, תרומה וכיוצא בהם, וכל דבר טהור נקרא קודש. ומבארים כי האזהרות המיוחדות לשלושים ושלושת היום באות למנוע את הטעות, שלא יחשבו את האשה הרואה דם אחר שבעה ימים, לזבה, שדי לה לספור שבעה נקיים ותטהר, השוה עוד את התירוצים הדחוקים של אהרן בן יוסף (הראשון) בספרו "מבחר".
פסוק ד:
הכינוי "דם טוהר" מתאים לשיטת חכמינו, שהרי לשיטת הקראים האשה טמאה לחלוטין בימי טהרה, ואף אם אינה רואה דם, ואילו לדעת הרבנים האשה טהורה לחלוטין בימים אלה אף אם ראתה דם. אמנם ההלכה מחמירה על דין התורה בזה, ולאחר שבנות ישראל החמירו על עצמן לקיים שבעה נקיים בכל זמן, אם רק רואות טיפות דם כחרדל, וזאת מפני החשש שלא תדענה היטב להבדיל בין ימי נידה וימי זיבה, הנהיגו בארצות אחדות שהנשים תקיימנה את שבעת הנקיים גם בימי טוהר אחר כל ראיה, משום שיש חשש שיטעו בספירה, והנוהג הזה נתקבל במרוצת הזמן בכל מקום. אולם עדיין קיים חילוק בין המנהג שלנו לבין מנהגם של הקראים, שאנחנו מטמאים את האשה רק אם ראתה דם, ואילו הקראים מטמאים אותה בימי טוהר אף אם לא ראתה. אולם יש מקומות שנוהגים, שכל אשה מוחזקה טמאה במשך ארבעים יום אחרי לידת זכר ושמונים יום אחרי לידת נקבה. נגד זה התעורר הרמב"ם בהל' איסורי ביאה יא טו בדברים חריפים, באמרו, כי נוהג זה הוא בדיוק לפי הקראים. ברם, הרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה סימן קצד מגן על מנהג זה ואומר, שיש דין שעליו הוא יכול לסמוך, ועל כן החליטו שבמקום שנתפשט אותו המנהג אין לבטלו.
פסוק ד:
"בדמי טהרה". סימן ה"רפה" על הה"א בא למנוע טעות שלא נבטא את המלה "טהרה" כאן כדוגמת המלה "טהרה" בסוף אותו הפסוק במפיק ה"א. בדרך כלל מראה סימן הרפה, שהה"א צריכה אמנם להיקרא רפה, אבל כאן, לפי הדקדוק ראויה היא לבוא במפיק, השוה: "מוקדה" לעיל ו ב. "טהרה" כאן היא שם עצם נקבה בצורת "חכמה", "אכלה" (יג ז), ולעומת זאת המלה "טהרה" שלאחריה היא שם העצם טוהר, עם אות מסיימת (ראה שמות כד י).
פסוק ד:
השבעים והשומרוני קוראים גם בתחלת הפסוק "טהרה", במפיק. ניתן לומר שהם נגררו אחרי סוף הפסוק. ואין יסוד להנחתו של גיגר (Jd. Zeitschr. I 51, II 27, nachgel. Schr. V 163) שמפיק זה מסייע לדעה הקראית שהזכרנו לעיל, ושהשומרונים והצדוקים וגם ההלכה הקדומה של בית שמאי מסכימים לה. כל המקורות שגייגר מביא שם, אינם מוכיחים כלום, וכל בנין ההנחות שלו בנויות ממש על נקודה (היינו על המפיק של השבעים והשומרונים).
פסוק ה:
"ואם נקבה תלד". הטעם שבלידת נקבה דרוש מספר כפול גם לימי הטומאה וגם לימי הטהרה אפשר אולי למצוא בחוקים פיזיים, שבלידה זו דרוש לאשה זמן ארוך כפליים מאשר בלידת זכר עד שתשוב למצבה הנורמלי (השוה נדה ל:). אך אפשר גם שהתורה הפחיתה את מספר ימי הטומאה בלידת זכר עד לשבעה ימים, כדי שהיולדת תטהר ביום השמיני שהוא יום ברית מילה. ועוד: אולי יש למעשה המילה השפעה של טהרה, שמפחיתה גם את מספר הימים עד הטהרה הגמורה כדי מחצה.
פסוק ה:
"כנדתה", לא בא לקבוע את מספר הימים אלא את איכות הטומאה: טומאת יולדת שווה לטומאת נידה. אפשר גם, כי הפסקה "כימי נדת דותה" בפסוק ב מתכוונת אף היא לאיכות הטומאה, כאילו היה כתוב: כבימי נדת דותה. תמוה, שהקראי אהרן בן יוסף בעל ה"מבחר" לא הרגיש, שלפי ההשקפה הקראית אינו מובן החוק על דבר נקבה, שהרי אם האשה בששים וששת הימים האחרונים טמאה גמורה כמו בארבעת עשר היום הראשונים, מדוע מחלק הפסוק את השמונים יום לשני חלקים: ל-14 ועוד 66? בזכר אפשר היה עוד להניח, שהכתוב רצה לחלק את ארבעים היום לשני חלקים: שבעת ימי הנידה הרגילים ושלושים ושלשה ימי טהרה, אבל בנקבה אין שום טעם לחלק ל – 14 ועוד 66.
פסוק ו:
ו-ח. "בן שנתו", הכבש צריך להיות תוך שנה להיוולדו, השנה נמנית משעת הוולדו, מעת לעת.
פסוק ו:
"לעלה וגו'", מכיון שבכל מקום שמקריבים עולה וחטאת, החטאת קודמת לעולה להקרבה (ראה לעיל על ה ח), צריך להקדים גם כאן את החטאת, כפי שמעירים בצדק חכמינו (במס' זבחים צ.). אך הכתוב מזכיר כאן את העולה קודם, כנראה, משום שהכבש כקרבן יותר חשוב מחטאת העוף, כלומר היונה. לדעת ר' חיים (בתוס' שם ד"ה למקראה), צריך לכל הפחות להקדיש את העולה קודם. לקרבן חטאת מובאת יונה, שהאשה מביאה, כפי שביארנו במבוא לדיני טומאות, משום שנאלצה להתרחק זמן רב מן המקדש, אשר אליו היא נכנסת עתה מלאת געגועים כיונה השבה אל ארובתה, כדי להתקרב אל אלוהיה. ואחרי אשר קרבן העוף מקרב שוב אל ה', את האשה שהורחקה, כחוטאת מן המקדש, היא מביאה עוד "דורון", את העולה, שמקריבים ככבש עולה רגיל ושמטרתה היא אותה מטרה של כל עולה (ראה לעיל על א י).
פסוק ו:
"אל פתח וגו'", מכיון שהאשה עדיין אסורה ליכנס לתוך חצר המקדש, אין פירושו של "אל פתח" – העזרה, כמו בשאר הפסוקים, כי אם מקום לפני העזרה עצמה, שהיה קשור לעזרת נשים.
פסוק ז:
"והקריבו" מוסב על כל אחד משני הקרבנות, אולם בעל תו"כ מסיק מן הכינוי בלשון יחיד את הדין, כי רק קרבן אחד נדרש כדי להתיר אכילת קדשים, והקרבן האחד הזה הוא חטאת, מה שיוצא מן "וכפר" שלאחריו. והאמור: "וטהרה" לא בא להגיד אלא שהיא טהורה גמורה ומותרת לבוא אל המקדש ולאכול קודש. ניתן להיווכח בנקל כי פירוש זה של המלה טהר הוא הנכון, על ידי עיון בפרשת טהרת המצורע (פרק יד), שבה משמש "טהר" לכל דרגות הטהרה: בפסוק ב משמעות "טהרתו" ריפוי מן הצרעת, בפסוק ח מובן המלה הוא ההיטהרות שברחיצה אחרי הטהרה בשתי הצפרים, ובפסוק ט כתוב אחרי הטבילה בסוף שבעת ימים עוד פעם "וטהר", ולבסוף מכנה פסוק כ את טהרת הגמר שבאה אחרי הבאת הקרבן גם כן במלה "וטהר", והטהרה שהקרבן מביא היא בכל מקום בעיקר טהרת הגמר שמכשירה את הטמא לאכילת קודש.
פסוק ז:
"ממקור דמה", מוסב או אל "וטהרה" או אל "וכפר עליה", כי גם בזה מציין הפסוק את מקור הטומאה על ידי מ"ם ("מזובו"), גם אצל "טהר": "וכי יטהר הזב מזובו" (טו יג), וגם אצל "וכפר" (שם פסוק טו): "וכפר עליו... מזובו". ואם זה נכון, הרי אפשר בצד דעתו של ר' שמעון בן יוחאי, שכל יולדת חוטאת היא (שבועות ח.) וזקוקה לכפרה – לפרש לפי הפשט הפשוט, שהמלה "כפר" אין משמעותה כאן כפרת חטא, אלא, כמו בזב, להוציא אדם מכלל דופיו שמחמתו אסור הוא בביאת המקדש. הוראת המלה כפר היא, כפי שנתבאר לעיל (על א ד, בסוף הדברים): כסה, חפה. כמו שהכהן "מכפר עליו" מחטאתו שלא ייראה חטאו, כך מכסה הכהן את הזב – "מזובו", כדי שמצב הזיבה ייעלם לגמרי. וכאן מכסה הכהן עליה "ממקור דמיה", כדי שהטומאה שעוד נדבקת בה, היינו "מקור דמיה", תיעלם לגמרי. מקור דמים משמעותו: מעיין הדם, ונקראת כך זיבת דם האשה בין לגבי דם טהור בין לגבי דם טמא. בכל אופן אין בביטוי "מקור דמים" שום רמז לטומאת הדם, כמו שאין רמז כזה בביטוי "זוב". ומכיון שהאשה נחשבת ב"ימי טהרה", הרי בצדק נקראה הטהרה מטומאה זו "טהרה ממקור דמיה". במס' נדה לה: אומר רב, שדם טמא ודם טהור שניהם ממעין אחד נובעים, ובכל זאת התורה מטהרת את זה ומטמאה את זה. בספרא מסיקים את הדעה הזאת מן הלשון "ממקור דמיה". אלא שלר' לוי שם, יש דעה אחרת. למחלוקת זו יש נפקות גם בנוגע להלכה.
פסוק ז:
"זאת תורת וגו'", זוהי החתימה לחוק שלפנינו, שלה ניתוסף עוד אחרי כן החוק לענין יולדת שאין ידה משגת. בדומה לזה אנחנו מוצאים בפרק כג פסוק לח חתימה שעליה באה אח"כ תוספת לחוק (השוה שם).
פסוק ח:
"ואם לא וגו'", פירוש הדברים ככתבם הוא: אם לא תמצא ידה את המידה המספקת לשה.
פסוק ח:
"שתי תורים וגו'". לעיל כתוב בראשונה בן יונה ואחר כך תור, את הביאור לתופעה זו נביא בפרק יד פסוק כב. גם כאן כתוב קודם עולה ואחר כך חטאת, כנראה, משום פסוק ו שלעיל, או, כפי שסובר מלבי"ם, משום שהעולה היא כאן הקרבן העיקרי, שהרי האשה לא חטאה, אלא שהטעם הזה אינו מספיק. השוה טו טו.
פסוק ח:
ל"וכפר וגו'" יש להשלים "ממקור דמיה", כדוגמת פסוק ז.