תנ"ך על הפרק - ויקרא יב - מדוע ציוותה התורה על היולדת להקריב קרבנות? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

ויקרא יב

102 / 929
היום

הפרק

טומאת וטהרת היולדת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע ציוותה התורה על היולדת להקריב קרבנות?

הקדמה

נאמר בתחילת הפרשה (פרק יב):

א. וידבר ד' אל משה לאמר:
ב. דבר אל בני ישראל לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר, וְטָמְאָה שִבְעַת ימים, כימי נדת דְוֹתה תִטְמא.
ג. וביום השמיני ימול בשר ערלתו.
ד. ושלֹשים יום ושלֹשת ימים תשב בדמי טהרה, בכל קֹדש לא תגע ואל המקדש לא תבֹא, עד מלאת ימי טהרה.
ה. ואם נקבה תלד וְטָמְאָה שְבֻעַיִם כנִדתה, ושִשים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה.
ו. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעֹלה, ובן יונה או תֹר לחטאת, אל פתח אהל מועד אל הכהן.
ז. והקריבו לפני ד' וכפר עליה, וטהרה ממקֹר דמיה. זאת תורת היֹלדת לזכר או לנקבה.
ח. ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תֹרים או שני בני יונה, אחד לעֹלה ואחד לחטאת, וכִפר עליה הכהן וטהֵרה.

נשאלת השאלה: מדוע הצריכה התורה את היולדת להביא קרבן? במה חטאה? אדרבא, מצוה גדולה עשתה, שבה תלוי כל המשך בעולם!

א. הסבר רבי שמעון בן יוחאי בגמרא

שאלה זו מופיעה כבר בגמרא במסכת נדה (דף לא עמוד ב):"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?

אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

הסביר רש"י: "לפיכך תביא קרבן - שבועת ביטוי חטאת".

ב. קושית רב יוסף

ממשיכה שם הגמרא ואומרת: "מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא, ובחרטה תליא מילתא! ועוד, קרבן שבועה בעי איתויי"!

פירש רש"י:

מזידה היא - ואין כאן קרבן, דהא 'ונעלם' כתיב בשבועת ביטוי (ויקרא ה, ד).
ובחרטה תליא - לפתוח לה בחרטה, ויתיר לה חכם שבועתה, אבל קרבן אינו עוקר ומתיר שבועתה.
ועוד קרבן שבועה בעי אתויי - כשבה או שעירה, והאי עוף הוא.

כלומר: אם האשה נשבעה שהיא לא תזקק לבעלה והיא נזקקה לבעלה, בלי להישאל על שבועתה לפני חכם שיתיר לה את השבועה, היא מזידה, ואינה יכולה להקריב קרבן שבועה, שבא רק על השוגג.

ועוד: אם האשה נשבעה שהיא לא תזקק לבעלה אסור לה להיזקק לבעלה לפני שהיא תישאל על שבועתה לפני חכם שיתיר לה את השבועה, והקרבן אינו מתיר לה להיזקק לבעלה.

ועוד שגם אם היא היתה שוגגת והיתה צריכה להביא קרבן שבועה, הקרבן על שבועת ביטוי הוא כשבה או שעירה לחטאת (ויקרא ה, ו), ואילו היולדת מביאה כבש לעולה ועוף לחטאת.

לכאורה קושיות רב יוסף קשות מאד, ומה יענה עליהן רבי שמעון בר יוחאי?

ג. הסבר רבי שמעון בן יוחאי במדרש

האחרונים (ה"עיון יעקב" וה"ערוך לנר" כאן במסכת נדה ומפרשי המדרש רבה) הסבירו שבמדרש בראשית רבה (פרשה כ אות ז) ענה רבי שמעון על קושיות רב יוסף:

בשעה שהאשה יושבת על המשבר, היא אומרת עוד: 'איני נזקקת לבעלי מעתה'... רבי ברכיה ורבי סימון בשם רבי שמעון בן יוחאי אמרו: לפי שרפרפה בלבה - לפיכך תביא קרבן מרופרף, שני תורים, שני בני יונה.

ופירש המיוחס לרש"י שם:

רפרפה - הרהרה הנדר בלבה, ולא הוציאתו בפיה.
קרבן מרופרף - קל וקטן.

כלומר: שבועתה לא היתה שבועה ממש, רק בלבה, ולכן היא לא עברה עבירה כאשר היא נזקקה לבעלה, ודי לה בכפרה קלה של עוף לחטאת, ואינה צריכה להביא בהמה לחטאת.

ומתוך שהיא לא נשבעה בפיה, היא אכן אינה אסורה לבעלה, ואינה צריכה להישאל לחכם ולמצוא פתח שהוא יתיר לה.

ד. הסבר הרמב"ן

הסבר אחר כתב הרמב"ן (יב, ז):

ורבותינו אמרו (נדה לא ע"ב): 'בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי'. ועיקר הכוונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים, מפני היותה משועבדת לבעלה, רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה. ומחשבות ד' יתברך עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו.

לפי הרמב"ן השבועה אינה תופסת כלל, כיון שהיא משועבדת לבעלה, אבל אף על פי כן רצתה התורה שתהיה לה כפרה.

כל ההסברים הללו הסבירו רק את קרבן החטאת שצריכה היולדת להקריב, אבל לא את קרבן העולה שהיא צריכה גם כן להקריב.

ה. הסבר ספר החינוך

ספר החינוך (במצוה קסח) כתב:

משרשי המצוה, כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לד' ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה, שהוא דבר נס.
ועוד אמרו זכרונם לברכה (נדה לא ע"ב) שהאשה קופצת ונשבעת בעת ציריה שלא תזקק עוד לאיש, ולפיכך צריכה כפרה, ועל כן יקרא קרבנה 'חטאת', ונאמר בו: 'וכפר עליה הכהן' (יב, ח).

נראה שספר החינוך בהסברו הראשון התיחס רק לקרבן העולה שהיולדת מביאה, ואותו הוא הסביר שהוא כמו קרבן תודה על שנצלה מחבלי הלידה ולא מתה בלידתה, ובהסברו השני הוא התיחס רק לקרבן החטאת, כמו שהסביר רבי שמעון בן יוחאי בגמרא.

ו. קושית ה"מנחת חינוך"

הקשה ה"מנחת חינוך" שם:

מה שכתב הרב המחבר בשרשי המצוה: 'עוד אמרו רז"ל שהאשה קופצת ונשבעת וכו'' זה דעת ר' שמעון בנדה (לא ע"ב), אבל אתותב, דמתקיף רב יוסף דקרבן שבועה הוה לה לאתויי, וגם מזידה היא עיין שם.

כלומר: רב יוסף הקשה על הסברו של רבי שמעון בר יוחאי, והגמרא לא ענתה על הקושיות, ומדוע הביא ספר החינוך את הסברו.

עוד הקשה ה"מנחת חינוך" שם: "וטעם הראשון של הרב המחבר קצת צריך עיון, דתודה הוה לה לאתויי".

כלומר אם הטעם הוא "שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לד' ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה, שהוא דבר נס", היא היתה צריכה להביא קרבן תודה, שהוא סוג של שלמים, שנאכלים גם לכהן וגם לבעלים, ולא עולה, שכולה כליל למזבח.

כעין זה הקשה כבר רבנו בחיי (בפסוק ז') בלי שהזכיר את ספר החינוך: "וכפר עליה - אין לשון כפרה נופל כי אם על החטא, ולפיכך קרבן זה של יולדת מחודש, כקרבן הנזיר, כי מה חטאה בזמן הלידה שתצריכנה התורה קרבן.

ואם זה הקרבן הוא על שבאה בסכנה וניצלה מהמיתה, היה ראוי לה שתביא תודה, ולמה תביא עולה וחטאת".

סיים ה"מנחת חינוך" את דבריו: "אך באמת אין בנו כח להשיג טעמי התורה, ומחשבות ד' יתברך עמקו".

ז. הסבר ה"משך חכמה"

הסבר אחר לקרבן העולה כתב ה"משך חכמה" (ו):

העולה הוא כפי הנראה אחרי שהיתה אסורה לבא אל הקודש כל ימי טהרתה, וכעת באה אל הקודש, ובתודה לשמו יתברך על אשר שבה לאיתנה, 'לא יראה פניו ריקם', והוא כעין קרבן ראיה.

אם כן לפי ה"משך חכמה" כיון שהיה זמן רב שהיא לא יכלה להיכנס למקדש, כאשר היא נכנסת למקדש היא מביאה קרבן עולה, שדומה לקרבן עולת ראיה שמביאים כל הזכרים בזמן עלייתם לרגל.

סיכום:

א. רבי שמעון בר יוחאי הסביר שיולדת צריכה להביא קרבן חטאת, כיון שהיא נשבעת שהיא לא תזקק לבעלה.

ב. רב יוסף הקשה עליו שלש קושיות:

  1. אם האשה נשבעה שהיא לא תזקק לבעלה והיא נזקקה לבעלה, בלי להישאל על שבועתה לפני חכם שיתיר לה את השבועה, היא מזידה, ואינה יכולה להקריב קרבן שבועה, שבא רק על השוגג.
  2. אם האשה נשבעה שהיא לא תזקק לבעלה אסור לה להיזקק לבעלה לפני שהיא תישאל על שבועתה לפני חכם שיתיר לה את השבועה, והקרבן אינו מתיר לה להיזקק לבעלה.
  3. גם אם היא היתה שוגגת והיתה צריכה להביא קרבן שבועה, הקרבן על שבועת ביטוי הוא כשבה או שעירה לחטאת, ואילו היולדת מביאה כבש לעולה ועוף לחטאת.

ג. במדרש רבה אמרו בשם רבי שמעון בר יוחאי שהיולדת לא ממש נשבעת, אלא רק מהרהרת על כך בלבה, ולכן היא לא חטאה כשנזקקה לבעלה, ודי לה בכפרה קלה של עוף לחטאת, ואינה צריכה להביא בהמה לחטאת.

ומתוך שהיא לא נשבעה בפיה היא אכן אינה אסורה לבעלה, ואינה צריכה להישאל לחכם ולמצוא פתח שהוא יתיר לה.

ד. הרמב"ן הסביר שהשבועה אינה תופסת כלל, כיון שהיא משועבדת לבעלה, אבל אף על פי כן התורה רצתה שתהיה לה כפרה.

ה. ספר החינוך הסביר שהעולה שהיולדת מביאה הוא כמו קרבן תודה על שנצלה מחבלי הלידה ולא מתה בלידתה.

ו. ה"מנחת חינוך" הקשה על ספר החינוך שלפי דבריו היא היתה צריכה להביא קרבן תודה, שהוא סוג של שלמים, שנאכלים גם לכהן וגם לבעלים, ולא עולה, שכולה כליל למזבח.

ז. ה"משך חכמה" הסביר שכיון שהיה זמן רב שהיא לא יכלה להיכנס למקדש, כאשר היא נכנסת למקדש היא מביאה קרבן עולה, שדומה לקרבן עולת ראיה שמביאים הזכרים בעלייתם לרגל.

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נוכל להקריב את כל הקרבנות.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך