פסוק ב:יאמרו גאולי ה'. כשיפדם מיד צר:
פסוק ד:תעו במדבר וגו'. והולכי מדברות אף הם צריכין להודות שהרי פעמים שהם תועים ורעבים וצמאים:
פסוק ז:וידריכם. וינהגם לפיכך יודו לה' חסדו:
פסוק י:יושבי חשך וצלמות. אף האסורים בבית הסוהר צריכים להודות כשיוצאין מבית אסוריהם:
פסוק יא:כי המרו אמרי אל. אין פורענות באה על האדם אלא בעונו:
פסוק טז:כי שבר דלתות נחשת. שהיו נעולים בפניהם:
פסוק יז:אוילים מדרך פשעם. אשר מעונותיהם יתענו ביסורי חלאים אף הם מן הצריכין להודות, יש סמניות בפ' זו (כלומר כתיבות שש נוני"ן הפוכין) ובאין לידרש במקום אכין ורקין למעט, לומר צעקו קודם גזר דין נענין לאחר גזר דין אינם נענין:
פסוק כז:יחוגו. לשון שבר הוא וכן בחגוי הסלע (שיר השירים ב׳:י״ד) וכן והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיהו י״ט:י״ז):
פסוק ל:וישמחו כי ישתקו. הגלים:
פסוק ל:מחוז. לשון גבול, ומנחם חברו עם וחזותכם את שאול (שם כ"ח) גבולינו שלא יכנס בגבולינו וכן מחזה אל מחזה שלש פעמים (מלכים א ז') בתנחומא, מצאתי:
פסוק לב:וירוממוהו בקהל עם. צריך לאודויי באפי בי עשרה:
פסוק לב:ובמושב זקנים. ותרין מנייהו צורבא מרבנן:
פסוק לג:ישם נהרות למדבר. כלומר נותן יישובי האומות לחרבן:
פסוק לד:למלחה. להיות כארץ מלחה מעשות פרי:
פסוק לה:ישם מדבר לאגם מים. נותן יישוב חרב לבניין ומחזירו לקדמותו:
פסוק לט:וימעטו וישוחו. והם מתחלה היו שוחין ומועטין מעוצר רעה ויגון:
פסוק מא:וישם כצאן משפחות. וישם האביון משפחת זרעו כצאן רבים:
פסוק מב:קפצה. סתמה כמו לא תקפוץ את ידך (דברים ט״ו:ז׳):