א הֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ב יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד־צָֽר׃ ג וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת קִ֫בְּצָ֥ם מִמִּזְרָ֥ח וּמִֽמַּעֲרָ֑ב מִצָּפ֥וֹן וּמִיָּֽם׃ ד תָּע֣וּ בַ֭מִּדְבָּר בִּישִׁימ֣וֹן דָּ֑רֶךְ עִ֥יר מ֝וֹשָׁ֗ב לֹ֣א מָצָֽאוּ׃ ה רְעֵבִ֥ים גַּם־צְמֵאִ֑ים נַ֝פְשָׁ֗ם בָּהֶ֥ם תִּתְעַטָּֽף׃ ו וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֽוּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם׃ ז וַ֭יַּֽדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל־עִ֥יר מוֹשָֽׁב׃ ח יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ ט כִּי־הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָה מִלֵּא־טֽוֹב׃ י יֹ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל׃ יא כִּֽי־הִמְר֥וּ אִמְרֵי־אֵ֑ל וַעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ׃ יב וַיַּכְנַ֣ע בֶּעָמָ֣ל לִבָּ֑ם כָּ֝שְׁל֗וּ וְאֵ֣ין עֹזֵֽר׃ יג וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃ יד יֽ֭וֹצִיאֵם מֵחֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם יְנַתֵּֽק׃ טו יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ טז כִּֽי־שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ׃ יז אֱ֭וִלִים מִדֶּ֣רֶךְ פִּשְׁעָ֑ם וּֽ֝מֵעֲוֺֽנֹתֵיהֶ֗ם יִתְעַנּֽוּ׃ יח כָּל־אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד־שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃ יט וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃ כ יִשְׁלַ֣ח דְּ֭בָרוֹ וְיִרְפָּאֵ֑ם וִֽ֝ימַלֵּ֗ט מִשְּׁחִיתוֹתָֽם׃ (׆) כא יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ (׆) כב וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה׃ (׆) כג יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בָּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים׃ (׆) כד הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְהוָ֑ה וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה׃ (׆) כה וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו׃ (׆) כו יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת נַ֝פְשָׁ֗ם בְּרָעָ֥ה תִתְמוֹגָֽג׃ כז יָח֣וֹגּוּ וְ֭יָנוּעוּ כַּשִּׁכּ֑וֹר וְכָל־חָ֝כְמָתָ֗ם תִּתְבַּלָּֽע׃ כח וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם וּֽ֝מִמְּצֽוּקֹתֵיהֶ֗ם יוֹצִיאֵֽם׃ כט יָקֵ֣ם סְ֭עָרָה לִדְמָמָ֑ה וַ֝יֶּחֱשׁ֗וּ גַּלֵּיהֶֽם׃ ל וַיִּשְׂמְח֥וּ כִֽי־יִשְׁתֹּ֑קוּ וַ֝יַּנְחֵ֗ם אֶל־מְח֥וֹז חֶפְצָֽם׃ לא יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ לב וִֽ֭ירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָ֑ם וּבְמוֹשַׁ֖ב זְקֵנִ֣ים יְהַלְלֽוּהוּ׃ לג יָשֵׂ֣ם נְהָר֣וֹת לְמִדְבָּ֑ר וּמֹצָ֥אֵי מַ֝֗יִם לְצִמָּאֽוֹן׃ לד אֶ֣רֶץ פְּ֭רִי לִמְלֵחָ֑ה מֵ֝רָעַ֗ת יֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ לה יָשֵׂ֣ם מִ֭דְבָּר לַֽאֲגַם־מַ֑יִם וְאֶ֥רֶץ צִ֝יָּ֗ה לְמֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃ לו וַיּ֣וֹשֶׁב שָׁ֣ם רְעֵבִ֑ים וַ֝יְכוֹנְנ֗וּ עִ֣יר מוֹשָֽׁב׃ לז וַיִּזְרְע֣וּ שָׂ֭דוֹת וַיִּטְּע֣וּ כְרָמִ֑ים וַ֝יַּעֲשׂ֗וּ פְּרִ֣י תְבֽוּאָה׃ לח וַיְבָרֲכֵ֣ם וַיִּרְבּ֣וּ מְאֹ֑ד וּ֝בְהֶמְתָּ֗ם לֹ֣א יַמְעִֽיט׃ לט וַיִּמְעֲט֥וּ וַיָּשֹׁ֑חוּ מֵעֹ֖צֶר רָעָ֣ה וְיָגֽוֹן׃ (׆) מ שֹׁפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל־נְדִיבִ֑ים וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא־דָֽרֶךְ׃ מא וַיְשַׂגֵּ֣ב אֶבְי֣וֹן מֵע֑וֹנִי וַיָּ֥שֶׂם כַּ֝צֹּ֗אן מִשְׁפָּחֽוֹת׃ מב יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכָל־עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ׃ מג מִי־חָכָ֥ם וְיִשְׁמָר־אֵ֑לֶּה וְ֝יִתְבּֽוֹנְנ֗וּ חַֽסְדֵ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
יאמרו גאולי ה׳‎. יאמרו הודו וגו׳‎ על אשר גאלם מיד צר:
פסוק ג:
ומארצות. האנשים אשר קבצם מארצות המזרח וכו׳‎ לשוב למקומם:
פסוק ג:
ומים. מאיי הים:
פסוק ד:
תעו. פעמים תעו במדבר שממה ולא מצאו דרך ההולך לעיר מיושבת:
פסוק ה:
רעבים. יהיו רעבים וצמאים מחסרון לחם ומים:
פסוק ה:
תתעטף. כשאדם הוא בצרה הוא מדוכא וכפוף וכאלו הוא עטוף קצתו בקצתו:
פסוק ו:
בצר להם. בעת הים צר להם:
פסוק ו:
ממצוקותיהם. הציל אותם מן מצוקה ההיא:
פסוק ז:
וידריכם. נתן בלבם לדרוך בדרך ישרה:
פסוק ח:
יודו. האנשים ההם יודו לה׳‎ חסדו ויספרו נפלאותיו לבני אדם לפרסם הנס:
פסוק ט:
כי השביע. בעבור כי השביע נפש המתאוה בהיותו תועה:
פסוק ט:
מלא טוב. כאשר באו אל עיר מושב:
פסוק י:
יושבי. האנשים היושבים במקום חושך והמה אסורים בקשרים המענים ובכבלי ברזל:
פסוק יא:
כי המרו. וגמול העונש בא על כי המרו אמרי אל:
פסוק יב:
ויכנע. ולכן הכניע לבם בעמל המאסר וכשלו בצרה ולא מצאו עוזר:
פסוק יד:
ינתק. יעתק מהם קשרי מאסרם ר״‎ל פטרם ממאסרם כאלו העתיק הקשרים:
פסוק טז:
כי שבר. על כי שבר וכו׳‎ ר״‎ל הוציאם ממאסרם כאלו שבר דלתות בית הסוהר וגדע הבריחים:
פסוק יז:
אוילים. האנשים אוילים אשר מחטא דרך פשעם ומעונותיהם המה מעונים בחלי ומכאוב:
פסוק יח:
תתעב. כדרך החולה הממאס באכילה:
פסוק יח:
ויגיעו. קרובים המה למות:
פסוק כ:
ישלח דברו. לא כרפואת הרופאים שהמה בסממנים כ״‎א מרפא במאמרו:
פסוק כ:
משחיתותם. משחת הקבר שהיה קרוב להם:
פסוק כב:
זבחי תודה. קרבן תודה הבא על הנס:
פסוק כג:
יורדי הים. האנשים היורדים בים בספינות (ועל כי שפת הים הוא ממעל וממנו יורדים למטה אל הים לזה אמר יורדי הים):
פסוק כג:
עושי מלאכה. היא תחבולת הפנות האניה אל המקום הנרצה:
פסוק כה:
ויאמר. כאשר אמר ה׳‎ תעמוד רוח סערה והיא תרומם גלי הים:
פסוק כו:
יעלו שמים. אנשי הספינה עולים למעלה לצד השמים וחוזרים ויורדים עד התהום כי הגלים מגביהים הספינה למעלה ואח״‎ז מורידים אותה למטה עם אנשיה:
פסוק כו:
ברעה. ברעת הפחד תמוג נפשם:
פסוק כז:
יחוגו. והמה נעים ונדים בתוך הספינה בעבור גודל תנועת הספינה עד שא״‎א לעמוד במקום עמדם וכדרך השכור:
פסוק כז:
וכל חכמתם. אשר למדו והשכילו בהנהגת הספינה כל החכמה יהיה נשחת כי לא יועילו בחכמה:
פסוק כט:
יקם סערה לדממה. ר״‎ל הסערה שהקים ישיבנה לדממה וגלי הים לא יהמו עוד:
פסוק ל:
וישמחו. אנשי הספינה ישמחו כאשר ישתוקו הגלים:
פסוק ל:
וינחם. והמקום ינהגם אל הגבול אשר חפצו ללכת אליו:
פסוק לב:
בקהל עם. בקבוץ עם רב:
פסוק לג:
ישם נהרות. ר״‎ל מלבד הנסים האלה יעשה עוד פלאות דבר וחלופו כי ישם נהרות להיות מקום יובש כמדבר:
פסוק לג:
ומוצאי וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:
פסוק לד:
ארץ פרי. ואז הארץ העושה פרי תהיה נהפך להיות עפרה מלוח בל יעשה פרי:
פסוק לד:
מרעת. ר״‎ל לא על חנם יעשה זאת כ״‎א בעבור רעת יושביה וגמולם הוא משלם:
פסוק לה:
ישם מדבר. מקום יובש כמדבר ישים למקום אגמי מים:
פסוק לה:
וארץ ציה. כפל הדבר במ״‎ש:
פסוק לו:
ויושב שם. ובמקום ההוא מושיב אנשים שהיו רעבים עד הנה מבלי מצוא מקום להחיות נפשם:
פסוק לו:
ויכוננו. והם יכוננו את המקום ההוא להיות עיר מושב לבל תחסר כל בה:
פסוק לז:
ויעשו. השדות והכרמים:
פסוק לז:
פרי תבואה. הכרמים יעשו פרי והשדות תבואה:
פסוק לט:
וימעטו. ר״‎ל וכן בהפוך כי בעונם ימעטו וישוחו עד לעפר מן הרעה אשר תהיה עצורה ועכובה אצלם ומן היגון אשר תהי׳‎ עליהם:
פסוק מ:
שופך. פעמים יביא בזיון הרבה על נדיבים:
פסוק מ:
ויתעם. עושה אותם תועים ללכת באורח תוהו לא בדרך ישר ר״‎ל שוגים בדעתם:
פסוק מא:
וישגב. ר״‎ל וכן בהפוך כי מחזק את האביון מן העוני שהיה בו ומוליד משפחות רבות כעדרי הצאן:
פסוק מב:
יראו ישרים. הטובה הבאה להאביון:
פסוק מב:
וישמחו. בראותם מהשגחת המקום:
פסוק מב:
וכל עולה. כל איש עולה יסגור פיו ויבוש מלדבר על כי יראה מפלאות ההשגחה:
פסוק מג:
מי חכם. מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בלבו אלה הדברים יהיו מתבוננים אליו חסדי ה׳‎ ר״‎ל בשום אלה הדברים על הלב יהיו נגלים אליו חסדי ה׳‎ ויבן אותם: