אמירת פרק ק"ז לפני מנחה של ערב שבת
אמירת פרקנו לפני מנחה של ערב שבת קודש היא תקנה שהנהיג הבעל שם טוב, ונתקבלה בכל מקהלות החסידים, והיא פותחת את עבודת שבת קודש.
טעם התקנה נראה משום שבימות החול מתרגשים על האדם כל מיני חבילין דמעיקין, חולשת הגוף שהוא מעין חולי, וטרדות מעין חבוש בבית האסורים, והולך מהכא (=מכאן) להתם (=לשם) כהולכי דרכים, מדבריות וימים, יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת.
והנה כאשר באה שבת באה מנוחה, ונפשו שוקטה מכל הטרדות והקשיים, והכל בא על מקומו אל המנוחה ואל הנחלה, והכל מלא אורה ושמחה, כמובא: "כאילו כל מלאכתו עשויה"(ע"פ פסיקתא זוטרתא); "מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח".
על כן מוטל על האדם בפרוס השבת לבוא בתודה אל ה' אשר הִ֭שְׂבִּיעַ את נפשו השֹּׁקֵקָה ומילאהו בכל טֽוֹב; וִֽ֭ירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָ֑ם וּבְמוֹשַׁ֖ב זְקֵנִ֣ים יְהַלְלֽוּהוּ.
וכן יהיה לעתיד לבוא שכל צרות וקשיי העולם, שמתחלקים לארבעה סוגים אלו שחייבים להודות עליהם, הכל יתוקן ויושלם ויהיה עולם מושלם. וכל יום שבת הוא מעין העולם הבא.