פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה43 פסוקים📜
רש"ירש״י20 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא68 פסוקים📜
מאיריהמאירי27 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי19 פסוקים📜
רוממות אלאלשיך66 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר52 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר25 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי4 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם14 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם26 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ43 פסוקים📜
תורה תמימה (נבון)שמואל נבון7 פסוקיםמאמרים על הפרק
רוממות אל
אלשיך
פסוק א:
בסייתא דשמיא נתחיל ספר חמישי
פסוק א:
הודו כו' הנה מה שהיה הדעת שופטת הוא שעלינו לשבח אל אבות ישראל שבזכותם יצאו ישראל ממצרים אמר הודו לה' לבדו כי טוב הוא שבטובו יצאנו כי לעולם הוא חסדו כלומר בין בהיותנו ראויים בין בהיותנו בלתי ראויים משא"כ הנעשה ע"י זכות ב"ו כי לא תספיק רק לראויים קצת:
פסוק ב:
ומי יאמר זה הנה יאמרו אותו גאולי ה' הם יוצאי מצרים שגאלם בעצמו אשר גאלם מיד צר כי כבר היו מסורים ביד שרו של מצרים על ידי קטרוגו באמרו הללו עובדי ע"א והללו וכו' וכמ"ש ז"ל על פסוק ויסע מלאך האלהים שכבר היו ישראל במדת הדין מתוחה עליהם להאבידם ח"ו לולי רחמיו יתברך שהוליך אל מלאך הדין לאחריהם על המצרים שאחריהם וכן אמרו והמים להם חומה חמה כתיב ולא היה מספיק זכות אבות לולא חסד עליון כו' ואם צר יאמר על ב"ו יהיה שיעור הכתוב תדע שהיו גאולי ה' ולא גאולי זכות אבות או שבועת אבות שהרי גאלם מיד צר שהוא בעל בחירה ואין זכות מספיק אם לא בהצטרף חסד אל:
פסוק ב:
(א) או יאמר ענין שאלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו כו' נמצא שלא את אבותינו בלבד גאל כי אם כל דורות עולם. וזהו הודו לה' כי טוב לא להם בלבד גאל כי אם לעולם היה החסד מתמיד לעולם לכל דור ודור:
פסוק ב:
(ב) וזה יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד המצריים שהם רבים כי אם מיד צר יחיד הוא שרו של מצרים שהיה תוקף בהם מיד ולדורות:
פסוק ב:
(א) או יאמר במה שידענו שאם אין ישראל אין עולם וכן אם אין תורה אין עולם נמצאו כי בהוציאו יתברך את ישראל ממצרים היה כאלו אז קיים את העולם שאלו היו נשארים שם היו מסורים ביד צר ולא היו ישראל ולא תורה והיה מתבטל העולם וזהו הודו כו' לומר שיכולים גאולי ה' לומר לכל העמים הודו הכל לה' כי טוב כי לעולם חסדו כלומר כי להיות עולם ולא תבטל הוייתו היה חסדו:
פסוק ב:
(ב) ומי הם האומרים אל כל העולם כך יוצאי מצרים. ושיעור הכתיב הוא הודו כו' זה יאמרו גאולי ה' שיאמרו אל כל העמים הודו כו' והטעם הוא אשר גאלם מיד צר שאלמלא גאלם היו מסורים בידם לאבדם והיה העולם מתבטל:
פסוק ב:
(א) או יאמר כי הנה דרך המלך לעשות חסד עם עמו אך לפי האמת אינו מטיב רק לעצמו שאם לא היה הוא מטיב להם גם המה לא היו עובדים אותו ועומסים עול סובלו עליהם ואם כן לא יקרא טוב בעצם בעשותו חסד אך הוא יתברך הוא לבדו יקרא טוב כי כל החסדים שעושה הם לעם ולא לעצמו כי הכל צריכים לו והוא אינו צריך לעולם וזה יאמר הודו לה' כי הוא לבדו הראוי יקרא טוב כי בשביל העולם הוא חסדו ולא בשביל עצמו:
פסוק ב:
(ב) וזה בעצם יאמרו ויגידו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ולא עשה עיקר ממה שנגע הצר בכבודו יתברך באמרו מי ה' אשר אשמע. בקולו כו' כי כל אשר עשה הוא יתברך חסד הוא לעם:
פסוק ב:
(א) או יאמר כי דרך מלך חסד שחסדיו ימנו כי יעשה אחד היום ואחד אחר חדש ואחד אחר זמן אחר אך בו יתברך נחדל לספור כי אין מספר כי אין רגע בעולם שאין הקב"ה עושה בו חסד ואם כן איפה איכה נאמר כך וכך חסדים עשה ה' ואין להם מספר כי אין הפסק בין אחד לאחד וכאלו כולם חסד אחד וזהו הודו לה' כי טוב הוא דרך כלל כי למנות חסדיו אי אפשר כי הלא לעולם הוא חסדו כלומר חסד אחד יקרא הכל.
פסוק ב:
או יאמר מה בין מלך הארץ ב"ו למלך מלכי המלכים הקב"ה כי מלך בשר ודם בהיטיבו מטיב ובהצרו מצר אך הוא יתברך תמיד עושה חסד אפילו בהצרו וזהו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יקרא:
פסוק ב:
(ב) וזהו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר הוא שר מצרים המעכב כמו שאמרו ז"ל על דבר שלא מלאו הימים ת' שנה עדיין והיתה הגאולה כמדובר במקומו על ידי מה שהכביד עול סבלו באחרונה:
פסוק ג:
ומארצות קבצם וכו' אמר הנה לכם ראיה עצומה שהיו גאולי ה' בעצמו כרוב חסדיו ולא על שבועת או זכות האבות שהיה מספיק הזכות או השבועה למה שנדר להוציאם אך הוסיף תוספת גדול כעיקר כי הלא בהוציאו אותם כמו רגע מארצות רבות קבצם כו' והוא כי היו ישראל מפוזרים הם ובתיהם ילדים וזקנים טף ונשים ומקניהם הרועים בכל גבול מצרים ת' פרסה וברגע קבצם ה' למקום אחד ויצאו יחד כי אין זה רק חסד ופלא עצום הנעשה ברוב רחמיו.
פסוק ג:
או יאמר הנה נס זה של יציאת מצרים הוא בטחון לכל בני ישראל על הגאולה העתידה כאלו ראו קיבוץ גלות של הגאולה העתידה כי מי שעשה זו יעשה האחרת כמה ד"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ושעור הכתוב הודו כו' יאמרו גאולי ה' כו' וגם יאמרו ומארצות כו' שהוא כאלו מעתה כבר ומארצות קבצם:
פסוק ה:
תעו כו' אחרי אומרו ההודאה כללית אשר כל ישראל חייבים להודות בכל דור ודור אמר כי גם יש ד' מיני הודאות פרטיות שהם ארבעה שצריכין להודות והחל בהולכי מדברות ואמר תעו במדבר כו' הנה אומרו בישימון הוא מיותר וגם מלת דרך היא קצת בלתי צריכה. אך לזה נעיר כי הלא יראה כי הולכי מדברות ולא תעו בדרך יראה שהם פטורים להודות. והנה בגמרא אמרו סתם אחד מהחייבים להודות הולכי מדברות אפילו לא תעו במדבר ולא היו רעבים ולא צמאים חייבים להודות ולפי האמת יותר חייב לה' אשר בא דרך ישרה ולא היה לו רעב ללחם ולא צמא ולא שמע קול נוגש כי לא עצבו ה' בשום צער. על כן אחשוב שהן הן דברי דוד לומר הנה בין אם תעו במדבר שהניחו דרך העולה לישוב והלכו דרך היוצא אל ישימון שמם לגמרי
פסוק ה:
וגם הם רעבים גם צמאים והוצרכו
פסוק ו:
לצעוק אל ה' שממצוקותיהם יצילם בין כאשר מתחלה חמל עליו ה':
פסוק ז:
וידריכם בדרך ישרה ללכת כו' ולא שמעו קול נוגש ולא רעב ללחם ולא צמא למים:
פסוק ח:
אלו ואלו יודו לה' חסדו וזהו תעו וכו' וידריכם כו' יודו כו' ושיעור הכתוב דעל מאן דסליק מנייהו אמר יודו לה' חסדו שעשה נפלאות לבדו שאין בעל הנס מכיר בניסו וזהו לה' חסדו שהוא לה' לבדו וגם הוא חסד א' ועל מאי דפתח ביה שתעו כו' והיו רעבים גם צמאים כו' שהכירו בני האדם בנס אמר ונפלאותיו לבני אדם שהמה ראו נפלאות אל:
פסוק ח:
(ה) או יאמר רעבים כו' בהזכיר מאמרם ז"ל בשוחר טוב מהו כל הנשמה תהלל יה הנשמה שבדם בכל עת עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם אלא שרואה את הקב"ה שכל הארץ מלא כבודו וחוזרת לאחריה ושם ביארנו שהוא על כי כל דבר תאב אל שורשו ויסודו ועל כן להיות נפש האדם מאת האלהים תאבה לצאת ולעלות אל האלהים אשר נתנה אלא שרואה את ה' שכל הארץ עם היותה חומר מלא כבודו על כן אומרת דיו לעבד להיות כרבו שעם כל רוחניותו לא יבצר מהיות מלא כל הארץ כבודו עם שהארץ עפר וחומר עכור הוא ועל כן לא טובה אני ממנו ובזה תנוח ותסבול היותה מעוטפת תוך חומר האדם. ונבא אל הענין אמר רעבים כו' והוא לומר כי דרך טבע שרוב המאכל מביא צמאה יתירה מה שאין כן הרעבים שלא ירגישו הצמאה כי אם הרעב אמר הנה כל כך גדל חום ויובש המדבר אשר תעו בו שעם היותם רעבים גם הם צמאים וכל כך הוא הצער שגם הנפש המואסת ישיבה בקרב איש החומרי ותאבה לצאת אז אינה מוצאת מנוחה באמרה כי אז יהיה טוב לה כי תצא ותעלה אל האלהים אשר נתנה כתאותה התמידית כי אם אדרבה נפשם בהם תתעטף כי חפצה להיות עטופה מהגוף כי כל כך צר לה על צרתו כי גם נפשו עליו תאבל ובורחת להיות עטופה בתוך לבוש הגוף מה שאין כן דרכה תמיד.
פסוק ח:
או יאמר כי צרותם היו ב' רעבים וגם צמאים וגם נפשם בהם תתעטף מיראתה פן ישפך הדם הוא הנפש על הארץ אולי יפגעו בהם לסטים וחיות רעות והנה קרה להם כר' פלוני שהיה רעב ודבר בעירו ואמר לאו אורח ארעא להתפלל על שני דברים כאחד אמר אבקש על הרעב ומאליו ילך דבר כי הקב"ה אינו נותן הלחם למתים וזה יאמר הנה שתים היו רעותיהם א' הנמצא בהם שהוא רעב וצמא שנית פחד המות אולי יבואו להם לסטים או חיות שעל כן כי נפשם בהם תתעטף:
פסוק ח:
(ו) על כן אמרו לצעוק בשביל הצר שבהם עתה הוא הרעב והצמא וזהו בצר להם שעל ידי כו גם אימת מות לא תהיה שאין הקב"ה נותן פת למתים וזהו ויצעקו אל ה' בצר אשר הוא להם עתה שעל ידי כן משני מצוקותיהם יצילם שבכלל תיקון הרעב הוא גם כן האחרת. או יאמר ראו נא רחמנותו יתברך כי עם היות שלא הקדימו תפלה לצרה שהיה ראוי כך כמו שאמרו ז"ל לעולם יקדים האדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועד כו' עם כל זה יושר לבם ראה אלהים ויושיעם וזהו ויצעקו אל ה' בצר להם כלומר בהיות הצר להם ולא מקודם ולמה שהיתה התפלה שממצוקותיהם יצילם הם המצוקות שלהם שהוא עונותיהם הגורמים צרותם על כן הוא יתברך הדריכם בדרך ישרה:
פסוק ח:
(ד) או יהיה ענין הכתובים לומר הנה כאשר תעו במדבר כו' שלש הנה צרותיהם א' היותם
פסוק ח:
(ה) רעבים שנית גם צמאים ג' נפשם בהם תתעטף מאימות חרב אויב או שן בהמות וחיות:
פסוק ח:
(ו) וכאשר צעקו אל ה' היה על כלן שממצוקותיהם יצילם ואחרי כן האחת עשה ה' כי
פסוק ח:
(ז) וידרכם כו' ועל ידי כן נתקנו כלן ואם כן היה מקום לומר שעל דבר אחד יודו לה' שהצילם מטעות הדרך מעיר מושב אמר לא כן הוא כי הן אמת:
פסוק ח:
(ח) כי ב' דברים יודו א' בערך מה שהוא לה' שעשה חסדו שעל ידי חסד א' תקן הכל אך גם יודו על כל נפלאותיו כי רבות הן לבני אדם המקבלים שהן שלש שבבחינת בני אדם היו נפלאות רבות כי היו ג' דברים ומכלם הצילם ה'. או יאמר מאמרנו על פסוק באדין דניאל בריך לאלה שמיא לומר כי לא המתין עד הבקר אור בבית התפלה לקום בקהל ולברך הגומל לחייבים טובות כי אם מיד שנעשה לו והוא בקרב ביתו ממנו לקונו יודה לה' על מה שהיטיב לו ואחרי כן יודה וישוב ויודה בקהל עם את ה' ובמושב זקנים וזה יאמר כאשר וידריכם כו' ללכת שעדיין לא הלכו ולא הגיעו אל עיר מושב מיד הללוהו וזהו יודו לה' חסדו ואחר כך ונפלאותיו יודו לבני אדם בעיר מושב אשר שם בני אדם שהוא מה שמפרש אחר כך וירוממוהו כו' שהיא ברכת הגומל כו'.
פסוק ח:
או יאמר יודו כו' לומר אל יעלה על רוחם כי כאשר היה פלא בעיני בשר גם יפלא בעיניו יתברך חלילה כי הלא בריאת עולמות יש מאין נקל בעיני אלהים מה גם עתה היותו עושה פלא אך יהיה בבחינת בני האדם אך לפניו יתברך אינו רק עשות חסד וזה יאמר יודו לה' כי עשה חסד וזהו יודו לה' חסדו כי אם יתייחסו לנפלאות אינו אלא בבחינת בני אדם וזהו ונפלאותיו לבני אדם. או יאמר יודו כו' לומר כי חסד שעושה מלך ב"ו לאנשיו אינו חסד אמיתי כי הלא צריך הוא אליהם ולעצמו הוא עושה כדי שייטיבו לו אך הוא יתברך לא כן חלילה שאינו עושה טוב לשייטיבו עמו כי הכל מעשיו ועל כן יקרא חסד של אמת וזה יאמר יודו לה' חסדו כי לו נאה להודות ולא לזולת כי הלא ונפלאותיו אינם לעצמו כי אם לבני אדם. או יאמר כי כאשר בעל הנס מכיר בנסו כי רב הוא ומודה את ה' ונדבק בו אז יותר מהיום ההוא והלאה כך ראוי יודה וישבח נפלאותיו לבני אדם די עבד עמיה אלהא עילאה שיספר להם נפלאות אל ויודה אותם לפניהם למען הדביקם בו יתברך וזהו יודו לה' חסדו ונפלאותיו גם כן יודו לבני אדם:
פסוק ט:
כי השביע כו' מהראוי יאמר כי השביע נפש שוקקה ומלאה טוב וגם מהו הפרש התוארים וגם למה יזכיר השבע ולא ההצלה ממקרים רעים אשר במדבר. אך הנה שני מיני נפשות באדם יש נפש הבהמית התאבה אכל ושתה וכיוצא ויש נפש עליונה שתמיד שוקקה לידבק בקונה וכאשר אין בעליה עושה רצון קונו היא משתוקקת תמיד עניני תורה ומצות וענין הכתוב כי הנצל מצרות ומות אל תהיה הודאתו את ה' על טובות גשמיות שהשביע צמאונו ורעבתנותו וחיי גופו כי אם שעל ידי הצלה זו ישוב עד ה' ויקבל צערו לכפרה על אשמותיו ויכיר השגחתו יתברך ואשר החייהו בקראו אליו ויפליא לעסוק בתורה ומצות נמצא שעל ידי כן השביע ה' את הנפש השוקקה עבודת ה' ואגב אורחיה גם את הנפש החיונית הרעבה ללחם ומים מלא טוב שנתן לה יותר מבקשתה כי עד כה שלא היה האיש ההוא שב אל ה' היתה נפש הבהמית מתמלאת אוכל ולא בכשרון והוא דבר בלתי נקרא טוב אך עתה על ידי תשובה גם מלואה יהיה טוב ושעור הכתוב מה שיודו לה' חסדו וכו' לא על טובות העולם הזה רק על כי השביע נפש שוקקה היא העליונה וזהו העיקר ונם נפש רעבה היא החיונית אגבה מלא טוב:
פסוק י:
ישבי חשך וצלמות וכו' הלא יש אסירים שרין מהלכין בגו בית כלא כי ברזל לא באה נפשם כי אם שבמחשכים יושיבום ויש סוג שני אסורים בכבלי ברזל ועל הסוג הא' יאמר ישבי חשך וצלמות ועל השני יאמר אסירי עני וברזל ויהיה כי הסוג הא' יהיה כי תשיג ידם להשחיד בל יחזיקו מוסריהם בכבלי ברזל והשני הוא מאשר אין ידם משגת כי אך דלים המה ואין לאל ידם וזה יאמר על הסוג השני אסירי עני וברזל שהעוני גרם למו את הברזל שתים הנה רעותם:
פסוק יא:
ותחת מה לקו בכך הלא הוא כי המרו אמרי אל כו' והוא כי הנה יתברך הוכפלו טובותיו עם האדם אחד כי ישים שני דרכים לפניהם דרך החיים ודרך המות ואומר לנו ראה נתתי לפניך היום וכו' ובחרת בחיים והוא מה שפירשו ז"ל במדרש רבה שאמרו כי הוא משל לשני דרכים האחד מהם יראה הרואה אותו רחב ונאה ובו אילנות וצפרים עפות ביניהם בכל זני זמרא ושם כל פרי עץ הדר טוב למאכל ומים קרים וטובים וסמוך לו דרך אחרת צר ומצוקה מלאה לה מכשולות מהמורות ופחתים והנה אין ספק כי הדרך ישרה הוא שיבור לו האדם ללכת בה ולא הצר ומצוקה ונמצא שם איש חכם ויען ויאמר לאדם השמר לך מלכת בדרך הרחבה והטובה הזאת כי אין כל טובה רק בראשיתה אך אחריתה מרה כלענה ולך לך בדרך הדחוקה וצרה הזאת כי אין כל צרתה רק בראשיתה אך אחריתה טובה ורחבה כגן ה' כך הקב"ה ראה והנה דרך מהלך שבילי העולם הזה נחמד למראה וטוב למאכל ודרך קנות העולם הבא צר כי ההולך בדרך ה' מלבד היותו פורש מתענוגי בני אדם גם יסורין באין עליו ועל כן אל ה' ויאר לנו באמת באמור ראה נתתי לפניך שני דרכים עשה זאת אפוא בני ובחרת בחיים שהוא של העולם הבא כי אין העולם הזה נקרא חיים זה ענין מאמרם ז"ל במדרש ואין ספק כי לחסד וצדקה תחשב לו יתברך אמור לנו הדבר הזה ולא עוד כי אם שאם לא יעשה האדם הדבר הזה כי אם הלוך ילך אחר אכול משמנים ושתות ממתקים עם רעים אהובים שיבא עד ככר לחם ויעשה קב רשו והנושים נוגשים ישימו אותו בבור. ונבא אל ביאור הכתוב אמר כי טעם אל הביא יתברך את האנשים האלה אסורים בבית הסוהר הלא הוא כי המרו אמרי אל הם אמרי חסד אל אשר הפליא חסדו לאמר לנו ובחרת בחיים ולא בטובות ותענוגי העולם הזה ועצת עליון על כי בהיות בני אדם בלתי כשרים הוא יתברך מסתלק ונקרא עליון ומייעץ את ישראל ישיבו עדיו ועליו הביאם ה' בית כלא למען יכנע לבם תחת אשר נתגאו והלכו אחר טובות העולם הזה והנה זה דרך האוכלים למעדנים ושותים במזרקי יין בשמחת מרעות להורות זה לזה אהבת עולם שכל אחד ישים נפשו מנגד על חבירו והכל מן השפה ולחוץ כי היין בוגד הוא המדבר:
פסוק יב:
ומתי יכירו כי כן הוא הלא הוא בהתרושש א' מן החבורה מלחם רב ויין משתיהם ונפל בבית הסוהר כי אז אחרי כן את כל חבריו אשר שתו וישכרו עמו ידרוש למו יהיו לו מעיר לעזור ואין מושיע אז יכיר כי טובות העולם הזה והמתחברים מהנאותיו כלם הבל ואין זולתו ית' לידבק בו כי הוא לבדו האל המושיע וזהו ויכנע בעמל לבם בסוהר ומתוך ההכנעה שתו לבם כי עתה כשלו ואין עוזר מכל רעיו אשר התערבו עמו:
פסוק יג:
אז ויזעקו אל ה' ממצוקותיהם שלהם הם אשמותם אשר גרמו להם הרעה יושיעם כי שבים הם מהם עתה
פסוק יד:
אז הוא יתברך על ידי צרת הכלא ואשר נכנעו ושבו עד ה' יוציאם מחשך וצלמות הוא גיהנם כד"א ארץ עיפתה כמו אופל צלמות וכו' שהוא גיהנם שעל ידי חשך הסוהר ינוכה להם גיהנם ואז מוסרותיהם של הסוהר ינתק כי תחלה פודה אותם מדינה של גיהנם על ידי התשובה ואח"כ מנתק מוסרות בית הכלא שמסלק העכובים ויוציאם:
פסוק טו:
ואז כאשר יודו לה' חסדו כו' לא יאמרו שהוציאם מחשך וצלמות של בית כלא
פסוק טז:
כי אם שבר על ידי שמוע צעקתם דלתות נחושת של שערי תפלה שהיו נעולות ועל ידי כן בריחי ברזל שהם עונותיהם שהיו מחזיקים נעילת הדלתות הבריחים גדע וזהו שהביא תחלה שיבור הדלתות ואח"כ גדיעת הבריחים כי תחלה התפלה נכנסת ואחרי כן מגדע כחות הטומאה שפעל החוטא המחזיקים נעילת הדלתות וסיבת יסוריהם כלם:
פסוק יז:
אוילים מדדך פשעם וכו' הנה מצינו בחזקיה מלך יהודה שעלה על דעתו שלא היה אשם בהמנעו מלישא אשה על יודעו שהיה עתיד להוליד בנים בלתי כשרים וע"י החולי הכיר כי טעה בדבר והיה חוטא ואז שב מחטאו על ידי החולי ונתקן. ועל דרך זה יתכן כי זה דברו ית' למי שהוא שוגה בעון וחושב שאינו חוטא שמביא עליו חולי שאז נותן אל לבו ושב ורפא לו ויש בחינה שנית והיא מחמת עון למרק אותו וזה יאמר אוילים מדרך פשעם כו' לומר מי שהם אוילים שטועים מדרך פשעם כחזקיהו שחושבים שאינו פשע וגם מסיבה אחרת והיא מעונותיהם למרקם על זה או על זה יתענו בחליים שכל אוכל יתעב נפשם . או יאמר כי לא כל חוטא זוכה להביא יתברך עליו חולי להעירו שישוב עד ה' כי אם אותם שכל כך נכנס בהם רוח שטות להחטיאם עד שנעשה להם פשע אחד ששנו ושלשו בו עד נעשה בהם קנין להחטיאם בעצמם ע"י התמדתם ברעה וזהו אוילים שנעשו אוילים שנעשה בהם הרוח שטות קניני עד הקראם אוילים אשר זה נמשך להם מדרך פשעם שנדרכו בו פעמים רבות וכן אוילים מעונותיהם כי רבו שעל ידי כן שלט השטות בהם ונעשה להם כדבר טבעי אשר אז בלתי מרגישים רעתם שאם יניחם ה' עד שישובו מעצמם אין תקנה. אלא יתענו מאתו יתברך לעוררם מתרדמתם כי בחלים יתנו אל לבם מה שאין כן למרגישים ומכירים אשמותם בבריאותם ואמר יתענו לומר כי תחת אשר היה להם להתענות בבחירתם והמה בריאים יתענו עתה וזהו ומעונותיהם שלא התענו בצום נפשם עתה מאותם עונות שלא התענו יתענו עתה:
פסוק יח:
ומה הוא עתה התענית הוא כי כל אוכל תתעב נפשם כי תחת מה שבהיותם בריאים ותאבים לאכול לא מנאו אוכל מפיהם בצום ותענית עתה יתענו בעל כרחם שנפשם תתעבנו כי כל אוכל תתעב נפשם ואומרו ויגיעו בוי"ו פתוחה ולא בשו"א שמורה שהגיעו כבר. והראוי היה יאמר לשון עתיד כאומרו תתעב לשון עתיד אמנם לזה נזכיר מאמרם ז"ל בספר הזוהר פ' ויחי כי טרם מות האדם שלשים יום הנפש עולה בכל לילה ומראים לה מקומה אם טוב ואם רע ואין האדם יודע מזה דבר. ונבא אל הענין והוא כי דרך טבע האדם הוא שהטבע מתעורר להתחזק ואם כן אפוא מה זה שרוב חולים או כלם מרחיקים האוכל אפילו היותר דק ומתוק שבעולם אך הוא כי הנפש בהיות כי יודעת כי קרבה המות ממה שמראים לה מתעבת האוכל כי מה לה עוד בגוף הלז ומאכליו כי כבר הגיעה עד שערי מות וזה יאמר כל אוכל תתעב נפשם יען כי כבר הגיעו עד שערי מות ומה בצע באוכל להשיב נפש והיא העולה כי יודעת מאד:
פסוק יט:
ועם כל זה אזניו יתברך קשובות לקול תפלת החולים כי ויצעקו אל ה' כו' ממצוקותיהם יושיעם כי המצוקות שלהם הם חטאתיהם הם הממיתים אותם ועל כן צועקים אליו יתברך יושיעם מידם וזה אמר יושיעם ולא יצילם או יוציאם כי הם כבר ביד עונות כמסורים בידם ומבקשים להושע מהם:
פסוק כ:
אז הוא יתב' ישלח דברו וירפאם כו' והוא כי הנה ידוע מארז"ל שכל חולה המתרפא נגזר עליו מן השמים על ידי פלוני וע"י סם פלוני. והנה ראוי לשום לב האם אותו פלוני או אותו הסם יש בו כח לרפאות אך הנה גם ידוע מאמר ר' יוחנן פרק אין דורשין כי מכל דבור היוצא מפיו של הקב"ה נברא מלאך והוא הפועל כמדובר אצלנו על פסוק יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה כו' כי הדבור עצמו הנעשה מלאך הוא העושה והמצליח. ונבא אל הענין אמר ישלח דברו לומר כי גם שלא יבצר היות איזה יחס לאותו הפלוני עם זה החולה או לאותו סם עם זה החולי עם כל זה אין הפלוני ולא הסם הם המרפאים כי אם אותו הדבור שיצא מפיו יתברך לומר שע"י פלוני כו' יתרפא הוא הנעשה מלאך והוא המרפא אותו בעצם וזה אמר ישלח דברו אשר דבר ה' והדבור ההוא הוא ירפאם והוא בעצמו ימלט משחיתותם והוא כי לא ירפא וישאיר עון שגרם החולי במקומו כי אם שע"י יסורין שסבל בחולי נמלט משחת שהיה גורם לו העון וגם ירפא את החומר. ושיעור הכתוב ישלח דברו הוא המלאך הנעשה בדבור שהוא הדבור בעצמו וירפאם ושמא תאמר כי גם הצועקים לה' בחליים לא כלם יתרפאו מיד כי יש מאחרים עשרה ימים ויש עשרים יום ויש חדש ימים או שנים לזה אמר וימלט משחיתותם והוא כי הקב"ה לאו ותרן הוא אך יש כי למרק אשמתו תחת גיהנם אם היה מת צריך עשרה ימים ויש יותר לכן הוא יתברך ירפאהו אך לא ישאירנו בחוב גיהנם עליו כי אם וימלט משחיתותם הראוי להם באשמותם שגרמו חלים שיאריך להתרפא עד מירוק משחיתותם. או יאמר כאשר ידענו כי כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה וכל דבר מדברי התורה יש בו כח אלהי גדול ונורא מתייחס איכותו אל הענין שידבר בו על כן מאמרו יתברך באמרו כי אני ה' רופאך הדבור ההוא עצמו הוא מאיכותו יתברך יש בו כח לרפא ולמלט מהקטיגורים אשר הוא מתמוגג בידם וזהו ישלח דברו הוא כי אני ה' רופאך וירפאם וגם וימלט משחיתותם הם קטיגוריו אשר עשה המחליאים אותו וכתוב אצלנו מרבותינו ז"ל ראיה שבמקום אשר שם שמו גם איכות ממאמרם על ודגלו אהבה מלך בשר ודם אם יתן איש אצבעו בפניו יהרגנו ותינוק נותן אצבעו על האזכרה ואינו נזוק:
פסוק כב:
ויזבחו זבחי תודה כו' ראוי לשית לב אל שנותו את טעמו שטרם הזכיר הענין מזכיר השבח שראוי לזבוח ולרנן לה' ואח"כ מזכיר הצער והצעקה וההצלה וחוזר אל ההודאה באופן שיש הודאה תחלה וסוף מה שלא כן בקודמים. ועוד למה פה ייתר זבח מבקודמים שלא נאמר רק הודאה. ועוד שבכל הודאה אומר ונפלאותיו לבני אדם ופה אמר נוסף על זה גם ויספרו מעשיו. ועוד אומר יורדי הים והלא מרגלא בפומייהו דרז"ל שהים גבוה מן הארץ ואיך יאמר יורדי הים. ועוד אומרו עושי מלאכה מה ענין עשיית מלאכה אצל הודאת ההצלה. ועוד אומרו המה ראו כו' שאם הוא שראו סערת הים והצלתם היה ראוי לאומרו אחר ההצלה. ועוד אומרו המה ראו כי מלת המה מיותרת כי על אי אלו בא לשלול שהמה ראו ולא האחרים. ועוד אומרו ויאמר מי האומר ולמי אמר. ואומרו ויעמד והול"ל ותעמוד רוח סערה. ועוד אומרו ברעה תתמוגג כי מלת ברעה מיותרת כי מי לא ידע כי ברעה הוא שתתמוגג. ועוד אומרו יקם סערה שאדרבא הראוי יאמר ישב סערה והנה על זה כתב הראב"ע וז"ל אמר ר' יהודה בן בלעם היה ראוי להיות תחת יקם ישב והנכון בעיני כי תחלה אמר ויעמד רוח סערה ועתה יקם סערה בלא רוח אז תהיה לדממה עכ"ל והוא דוחק גדול. ועוד אומרו ויחשו גליהם מי לא ידע כי בדממה יחשו גליהם. ועוד אומרו וישמחו כי ישתוקו מי לא ידע שישמחו וגם למה בראשונים לא אמר שישמחו תועי במדבר כי הדריכם ללכת אל עיר מושב וכי שלח דברו וירפאם וכי שבר דלתות נחשת כאשר אמר בים וישמחו כו'. אמנם בא ללמד דעת את העם והוא כי הנה דרך אנשים כי כאשר ילכו דרך אניה בלב ים בנחת ולא בצער כי רוח ה' תניחם וינהלם כל מחוז חפצם בשובה ונחת בישוב דעתם כהולך ביבשת ויגיעו אל מחוז חפצם לא יגדל בעיניהם חסד אלהים כי אז יאמרו היה הזמן טוב והגענו לשלום אך אם יהיה סער גדול בים עד האניה חשבה להשבר ויצילם ה' אז יודו לה' חסדו כי הגדיל לעשות עמהם אך דעה חסרו כי הלא פי שנים חייבים להודות לה' כאשר נהלם לאטם ובישוב דעתם כי אשר הצר להם לא יבצר כי הרגישו צער גדול ויגיעו עד שערי מות והן אלה דברי המשורר ע"ה והחל ואמר הלא בשפתי ספרתי השלשה החייבים להודות לה' וכן בנצול מסערת הים כאשר יבא אך עוד אני מקדים ואומר בזה כי יש אשר לא בלבד ראוי יודה את ה' בפיו כי אם גם יזבח זבחים לאלהים והוא אשר בשובה ונחת הגיע אל מחוז חפצו דרך אניה בלב ים וזהו ויזבחו זבחי תודה וגם יספרו מעשיו יתברך ברנה מאשר ראו זה הים גדול ורחב ידים והוא יתברך נותן בים דרך ובמים עזים נתיבה וכיוצא מדברים כאלה אשר יראה הרואה בו כח מעשיו יתברך וחייבים להודות לו יתברך ולספר מעשיו ברנה:
פסוק כג:
ומי יעשה זה אותם אשר היו יורדי הים באניות שבהיותם באניות הם יורדים תוך הים והוא כי שני שלישיה תוך המים כאלו ירדו תוך המים בהיותם באניות ובאיזה סוג אמרתי אותם שהם עושי מלאכה במים רבים הם אותם שהם בישוב דעתם שיכולים לעשות מלאכה במים רבים שלא יחוגו וינועו כי אם דעתם מיושב והם בנחת
פסוק כד:
כי המה אשר לא הרגישו צער כי אם הלכו לאטם כי הן המה אשר ראו מעשי ה' כו' מה שאין כן אשר עתיד לומר שיעלו שמים ירדו תהומות כו' שלבם בל עמם להביט ולראות מעשה ה' כי רב הוא.
פסוק כה:
אך כאשר ויעמד רוח סערה כו' שהוא כי ה' הנזכר אמר אל שר הים ויעמד השר שהוא יוצא לשני את רוח סערה ועל ידי כן הרוח סערה תרומם גליו
פסוק כו:
שיעלו הגלים שמים כו' אין הטובה כל כך גדולה כסוג הראשון שלא ראו רעה כי אלה לא יבצר שנפשם ברעה תתמוגג והוא כי אין ספק שאין יסורין בלא עון והעון אשר עשו הוא המתלבש ברוח סערה או הוא כמאמרנו על פסוק והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית שהוא הרוח טומאה אשר פעלו בעון שכרותם כד"א ותמוגנו ביד עונינו שאם לא כן לא היתה באה מעבר המדבר ונוגעת בארבע פנות הבית והוא מאמר בלדד אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם כי יד פשעם עשתה זאת. והנה כאשר הרוח טומאה ההוא מדכא את החוטא ביסורין אז בראות צרתו בעיניו נותן אל לבו כי עונותיו ילכדונו ושב ומקבל לכפרת עון ואז כאשר נפשו מתמוגגת בצרתו כך הרוח ההוא שעשה בעונו הנקרא רעה מתמוגג ומתמעט על ידי התשובה והמירוק וזה יאמר נפשם ברעה תתמוגג כי הנפש בחברת הרעה תתמוגג באופן שגם הרעה תתמוגג עמה. או יותר כפשוטו כי לא יסוד הרוח תתמוגג נפשם כי אם ברעה שפעלו הוא עונם תתמוגג כי הוא הרוח סערה או שנתלבש בה כמדובר:
פסוק כז:
ומה שמרגיש יותר מהסוג הראשון הוא על כי בראשון מלבד העדר הצרה גם הי' בדעתם אך אלה יחוגו כו' וכל חכמתם תתבלע עד גדר שאין יודעים לסדר תפלה ולפרט מצוקותם
פסוק כח:
כי אם ויצעקו צעקה משוללת סדור תפלה בפרט מצוקותיהם בצר להם וז"א וממצוקותיהם בוי"ו שאם היה אומר בלא וי"ו היה שדברי הצעקה היו ממצוקותיהם יוציאם שמפרטים אותן וצועקים עליהם אך אתה שאינן כראשונים שהם בדעתם אך אלו שיחוגו כו' וחכמתם תתבלע לא יוכלו לכוין רק שיצעקו בצר להם וממצוקותיהם שלא הזכירום יוציאם ה'
פסוק כט:
שיקם ויסלק הסערה ויחליפנה לדממה שאין רוח כלל ועדיין הם בצרה שישארו במקומם ולא ילכו אל מחוז חפצם:
פסוק ל:
ועם שלא נושעו ללכת אל מחוז חפצם עם כל זה וישמחו כי ישתוקו מבלבול דעתם שאז נחו מאשר יחוגו כו' ואמרו לזה די ועדיין מהקודם לא קנו דעה להתפלל והוא יתברך ברחמיו ריחם וינחם אל מחוז חפצם:
פסוק ל:
(כח) או יאמר בשום לב אל יתור הוי"ו בדרך אחרת באמרו וממצוקותיהם שיראה משולל הבנה אך יאמר כי הנה אשר לא התפעל וצעק קודם שתעו במדבר עד אחרי כן הוא כי אינו מצוי וכן החבוש לא ידע מטרם יחבשוהו וכן החולה לא ידע שיחלה ועל כן לא הקדימו תפלה לצרה אך יורדי הים מעת שירדו ידעו שדרך הים לימצא בו סערה והיה להם להקדים תפלה טרם תקום רוח סערה ולמה לא צעקו עד נפשם ברעה תתמוגג כו' אמר שעם כל זה שויצעקו אל ה' בצר להם ולא הקדימו תפלה לצרה עם כל זה הוא יתברך יעשה את שלו וממצוקותיהם יוציאם ולא יחוש כרוב חסדיו
פסוק ל:
(כט) ודברי צעקתם הלא המה יקם סערה לדממה כו' לומר הן ידענו כי אין אנו כדאים להסיר הסערה ולהביא רוח נחת המוליכה את הספינה במהרה אל מחוז חפצם שהם שני תועלות גדולות כי אם הסר מעלינו רק את המות הזה ואם אין אנו ראויים להיות הטובה שלמה תחליף הצרה הגדולה בקטנה הימנה שיקם את הסערה בשביל דממה שלא יהיה שום רוח ותהיה הספינה מתמדת במקומה שעם שגם זה צער אינו כצער הסערה ובהצלה פורתא זו אנו מתרצים כעת וכן החל הוא יתברך שכ"כ היתה הדממה והעדר מציאות רוח עד שויחשו גליהם לגמרי:
פסוק ל:
(ל) ועם היות שעדיין הם בצרה עם כל זה לא נתעצבו האנשים על הדבר כי אם אדרבה וישמחו כי ישתוקו לגמרי הגלים שהיא הדממה שבקשו שבערך הקודם לטובה נחשב להם ועם כל זה לא מש הוא יתברך מלהשלים הטובה כי אחרי זה וינחם אל מחוז חפצם.
פסוק ל:
(כט) או יאמר כי דברי הצעקה היתה אמרם יקם סערה לומר הנה יש רוח סערה יקם הסערה כלומר וישאיר הרוח לנחותם בו אל מחוז חפצם ומה ששאלו כך הוא לדממה כלומר בשביל הדממה שגם היא רעה בלי רוח כלל. וכן עשה כי לא סר הרוח כי אם שהחשו גליהם שהוא הגלים שהיו להם הרמים ועל כן לא אמר הגלים:
פסוק ל:
(ל) אז הוכפלה שמחתם א' כי ישתוקו מבלבולם כי גם בדממה לגמרי יחוגו וינועו קצת אך הוא ית' עשה שישתוקו מבלבול שנית שוינחם וכו' ברוח דקה ונוחה. ובדרך הזה יתכן אמרם ז"ל ארבעה צריכין להודות דמאי לשון צריכים דקאמר. ועוד הקדימם יורדי הים. אך הוא כי היה אפשר לומר כי לא יחוייבו להודות כי אם אשר תעו במדבר ועיר מושב לא מצאו והיו רעבים גם צמאים כו' אך אשר לא תעו כי אם במדבר הלכו בשלום ובמישור ולא חסרו למו לחם ומים שלא גדל נסם וכן חבוש בבית האסורין אם לא היה יושב בחשך וצלמות ואסיר עני וברזל לא יתחייב להודות גם שהיה חבוש בטמון וכן בחולה אם לא היה מהגדר האמור בכתוב שהגיע עד שערי מות וכל אוכל תתעב נפשו לא יחוייב להודות לו וכן ביורדי הים אם לא עמד רוח סערה ויחוגו וינועו כשכור ועלו שמים ירדו תהומות לא יתחייבו להודות על כן אמרו ד' צריכין להודות לומר לא כעולה על רוחך שאין צורך להודות רק כשהוגזם צערם ככל הכתוב במקרא מכפל צרת כל אחד מהד' הנאמרים במזמור אך אשר היה להם א' מהדברים ההם שהלך במדבר דרך ישרה ולא שמע קול נוגש אכל ושתה כי זה אז טוב לו והחולה שלא הגיע עד שערי מות והחבוש שלא במקום חשך ולא עני וברזל ויורד הים ונכנס בשלום ויצא בשלום אינן צריכים כי לא כן הוא כי אם ארבעה צריכין להודות יורדי הים סתם ויצא וחולה שנתרפא וחבוש סתם שיצא והולכי מדברות סתם גם שלא תעו כו' ולכן הקדים יורדי הים כי משם ראיה כי עשה בה שתי חלוקות א' יורדי הים ועושי מלאכה כו' ואחר כך מביא אשר נצטער כמדובר מההכרחיות הנאמרים באמת ואחר כך הולכי מדברות כי גם משם קצת ראיה מאומרו אחר אומרו תעו במדבר בישימון דרך שהיא רעה חולה כי הוא מדבר שממה מזכיר את הקל שהוא עיר מושב לא מצאו שאינו רק העדר טובה בלבד אך הן שני חלוקות בלא זו אף זו ובאמרו ד' שהם מניינא גם כן לכלול בל נאמר כי שני חלוקות הן ביורדי הים ועל הא' צריך זבחי תודה ועל הב' הודאת דברים על כן אמר ד' צריכין להודות והוא כי אחר כך אומר וירוממוהו בקהל עם כו' לומר גם שאמרתי על החלוקה הא' ויזבחו גם בה וירוממוהו כו' כראשון מספיק והראיות שמביא בשני בבות הראשונות יורו מה שכתבנו. עוד כוונו במאמר בשום לב אל החילו במאמר בלשון רבים בים ובמדברות ולשון יחיד בחולה ובחבוש הלא הוא כי מהכתובים יראה שאין צריכים להודות כי אם בהיותם רבים ולא על ניסא דיחיד כי ארבעתם נזכרים בלשון רבים על כן אמר ד' צריכין כלומר כאחד אלא שאשר הוא דרך להיות רבים הזכיר בלשון רבים ואשר הוא דרך להיות יחיד מזכיר בלשון יחיד כי הלא אין איש אחד הולך לבדו בים ולא הולך במדבר מה שאין כן חולה וחבוש כלומר ועל כן מזכיר כל בבא לפי ענינה אך ד' הם כללות אחדים כי כל אחד לבדו צריך להודות ומינה שגם יורדי הים יהיה כן לכל יחיד מהם אלא שהתחיל הכתוב בלשון רבים בהולכי מדברות והמשיך גם השני ושלישי למה שהראשון והאחרון דרכם להיות מרובים ועל כן התחיל מהאחרון למה שיורדי הים הוא יותר בלתי נמצא יחידי מהולכי מדברות והכתובים סידרו המצוי מצוי קודם ועוד לנו במאמר זה בביאור התורה פרשת צו את אהרן:
פסוק לב:
וירוממוהו בקהל עם כו' ארז"ל צריך להודות קמי עשרה שנאמר בקהל עם ותרתי מינייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו ופריך ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן וסליק בקשיא ואפשר שמקום הניחו לתרץ בשום לב אל שינוי השבח כי בעם אמר רוממות ובזקנים הלול. אך יתכן כי המון עם מסכלי רוממותו יתברך אם לא על ידי נסים ונפלאות אמר אליהם וירוממוהו בקהל עם אך החכמים אשר בלעדי זה לא יסכלו רוממותו יתברך לא יאמר בהם רק הלול וממוצא דבר באה תשובת הדבר והוא כי אם היה אומר וירוממוהו ויהללוהו בקהל עם ובמושב זקנים היה מקום לומר אחר שרוממות והלול שייך בעם ובזקנים למה הפרידם ולא אמר בקהל עם וזקנים אך עתה שאומר בעם רוממות ובזקנים הלול אמור מעתה שאין הכרח שהפרידם לומר שיצטרכו תרי רבנן מלבד קהל העם שהם י' כ"א שלא חילקם אלא מפני שלאלה צודקת רוממות ולאלה הלול עם היות הדבר כאחת כלם קהל א':
פסוק לג:
ישם נהרות למדבר כו' אחרי אומרו ארבעה שצריכין להודות לפרסם כל א' די עבד עמיה אלהא עילאה למען יכירו כל העם הנמצאים אתם את מעשה ה' כי נורא הוא והלא עדיין יאמר איש למה מסר ה' הוראת השגחתו יתברך בד' פרטים אלו להודיע לנמצאים בקהלם ומה יעשו כל יתר העם אשר אתם לז תחד כבודם וטוב טוב היה יורה יתברך דברים כוללים מהם יקחו כל העם לדעת השגחתו יתברך. ועוד כי כמה פעמים יעשה יתברך ככל נפלאותיו ולא יבינו הרואים בי מה' יצא הדבר וייחסו אותו לדבר טבעי או מקריי על כן בא המשורר ברוח קדשו ואמר הנני מזכיר לפניך נפלאות אל אשר תאמר כי הוא זה בלי ספק מאת ה' צבאות בהשגחה אלהית והוא כי הנה יש שלשת מיני השגחה יש בדומם בארץ הלזו ומימיה והצומח אשר בה. שנית הב"ח בלתי מדברים ג' בב"ח מדברים ובראשונה החל ואמר ישם נהרות למדבר והוא דבר והפכו כי המקום שהיה כלו משקה הפכו למלחה לרשעים. והמדבר שמם מקום נחש שרף ועקרב וצמאון למבועי מים ולזרוע בו שדות ונטוע בו כרמים. והוא כי הנה הפליגו רז"ל בדשן סדום וחברותיה מבועי מים ועצי פרי עושה פרי עד שמרוב צל אילנותיה קרקעיתה לא שזפתם עין איה ואיכה נהפכו וזהו ישם נהרות למדבר ומוצאי מים שהיה כלה משקה לצמאון שהוא סביב אל ישוב העיר
פסוק לד:
וארץ פרי למלחה וזה נתפרסם שהיה מרעת יושבי בה הנה כי עין השגחתו יתברך לעוברי רצונו:
פסוק לה:
וגם ההפך בעושי רצונו שמשנה הארץ ממדבר שמם לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים והוא מאמרם ז"ל על פסוק בנאות דשא ירביצני כו' שהיה נשיא כל שבט ושבט בא במשענתו ועושה רושם מפי בארה של מרים עד תחומו והמים נמשכים בשריטה ההיא ונעשה נהר נמצאו י"ב נהרות ואז מנהר לנהר היו המים מתרחבים והיו הולכים מדגל לדגל בציות שנאמר הלכו בציות נהר והיו עושים גנות ופרדסים שדות וכרמים אשר בהם לא היו שנאמר בנאות דשא כו' וזה יאמר פה ישם מדבר לאגם מים כו':
פסוק לו:
ויושב שם רעבים הם ישראל כד"א ויענך וירעיבך כו' ויכוננו עיר מושב
פסוק לז:
ע"י כי ויזרעו שדות וכו' הרי כי שינה המדבר לאגם וזה לשלם שכר טוב הנה שינה הדומם והצומח בשני קצוות:
פסוק לח:
וגם הב"ח כי הנה תחת היות בדרך טבע מקום ששם עלו נחשים כקורות בית הבד ושרפים וחיות רעות הממעטים אדם ובהמה אדרבא שם ויברכם וירבו מאד ושמא תאמר כי מה שלא אכלו בהם חיות המדבר היה מפני שדרך החיות ההם שבמוצאם בהמות לטרוף ולאכול אין שולחים יד בבני האדם לז"א אם כן היה ראוי שימעיטו בהמתם אך הנה ובהמתם לא ימעיט:
פסוק לט:
ושמא תאמר הלא במדבר ההוא נחמעטו באספסוף ובשטים אין משם ראיה כי מה שוימעטו וישחו אדרבה הרוב טובה מפאת אשר עצר מהם ית' עריות שהיא רעה שהיו בוכים למשפחותם על עסקי משפחותם וכן מעוצר יגון בשטים שהיו אז ברוב טובה ושמחה שכבשו את כל ארצות סיחון ועוג וכל טובם שעל כן נתגאו וחטאו ומתו כ"ד אלף איש וזהו וימעטו כו' מעצר כו' הנה בזה נתפרסמה השגחתו יתברך בדומם ובצומח ובבעלי חיים שעצרם ה' מלשלוט בישראל ובבהמתם:
פסוק מ:
ועדיין יש מקום לומר כי לא כן יהיה בבעלי חיים מדברים כי בעלי בחירה המה ולא ישנה יתברך בחירתם לז"א ראו נא דרכיו יתברך שגם שאינו משנה הבחירה להרע או להיטיב מסכל דעתם לבא לקבל ענשם והיא השגחה גדולה והוא כי הנה מי יאמין יתפתו המצריים לרדוף אחרי ישראל בים דרך ולא דעת ולא תבונה לאמר הלא לא ימנע או קריעת הים היה טבע ע"י הרוח קדים או השגחה אם הוא ע"י הרוח הלא לא יתמיד ואחר שעה ישובו המים למקומם ויכסו את כל חיל מצרים ואם הוא השגחה לעבור גאולים לא יעשה כן ה' למצריים אך הנה זאת עשה ה' כי מאז צוה לשאול ישראל מאת המצריים כלי כספם וזהבם ושמלותם זולת כוונת העשיר את ישראל היה לפניו יתברך למען יחם לבבם אחרי כן בראות כי ברח העם לרדוף אחרי בני ישראל כי נפשם מרה להם על כל הון בתיהם שהשאירו את מצרים כמצולה שאין בה דגים ועל כן בראות שהיו בורחים וחושבים כי לא היה ה' אתם כי על כן נבוכים הם בארץ אז נהפך לבם אל העם לאמר אוי לה לאותה בושה וחרפם כי לקחו את כל אשר לנו והבושת הגדול היה כי לא בלבד את אשר שאלו ישראל נתנו כי אם גם השאילום מעצמם עד בלתי השאיר כד"א וישאילום כו' וז"א שופך בוז על נדיבים שעירה עליהם ממרום רוח בוז שיאמרו ללבבם בזה לנו לעגה לנו שהיינו נדיבים מהשאילם את כל הון ביתנו וע"י כן לא שתו לב אם דרך הים היתה קיימת או ישובו המים עליהם כי נפשם מרה למו וזהו שופך בוז וכו' ויתעם בתהו לא דרך תוך הים:
פסוק מא:
ומהיכן בא לישראל שהשאילום המצריים כל כך הלא הוא כי וישגב אביון מעוני כי על ידי עוני שעינה ה' את המצריים במכת החשך שהיה החשך עב וממשיי שהעומד לא היה יכול לישב והיושב לא היה יכול לעמוד וה' נתן אור לישראל במושבותם של מצריים ואז היה נכנס הישראל תוך בית המצרי ופותח תיבותיו ומוציא כל כלי זהב וכסף ושמלות וכותב בפנקסו כל חפץ וחפץ ומחזירו למקומו ובנסעם ממצרים היה כל אחד שואל על פי פנקסו שישאילו ובאמרו כי אין אז היה מראה לו פנקסו אשר בו זכרון כל חפץ וחפץ והמצרי סוכר פיו באמרו לו חפץ לקחתם חנם היה נוטל את הכל אך הנה נראה כי נאמן הוא ואז היה מוסיף להשאילו עד בלתי השאיר אצלו דבר ולהיות חובתו יתברך שלמה לא בלבד העשירם באופן שתיחם לבב המצריים לרדוף אחריהם בים על רוב העושר אשר לקחו מהם כי אם שמנע מהמשפחות הקרובות מלהחם לבבם לחמוד הכסף והזהב הרב ההוא לצאת אליהם כיושבי כנען ויושבי פלשת ואלופי אדום כי אם נמוגו כל יושבי כנען ופלשת מלרדוף אחריהם לחמדת ההון שהוציאו עמהם וזהו וישם כצאן משפחות:
פסוק מב:
ואחר אומרו הענין חזר ופירש מה שאמר וישגב אביון מעוני שהוא כי עשה יתברך יראו ישרים וישמחו שיראו כל הנמצא בבתי המצריים ובתיבותיהם וישמחו באמרם שישאלו כל אשר ראו ולא יוכלו להכחיש כי וכל עולה מהאומרים אין לנו חפצים אלו קפצה פיה על ידי מה שהיו מראים להם הפנקס באופן שנמצא שנשגב אביון מחמת עוני של מצריים כי מאז היו בטוחים שישאילום בעינוי החשך למצריים ולכל בני ישראל אור במושבותם של מצריים:
פסוק מג:
וכהתימו לדבר ענין השגחתו יתברך בנפלאותיו אשר עשה גלוי לכל העמים בשני ההפכים פירש כונתו באמרו מי חכם וישמר אלה כו' והוא מה שכתבנו למעלה שאחר אומרו ענין ד' צריכין להודות ראה והנה היה מקום יאמר איש היתכן לא מסר יתברך ידיעת השגחתו כי אם לד' פרטים אלה ולא מסר דרך כולל ניכר לכל ומה גם שעל ידי מה שאינו מראה דבר אשר הכל יאמרו כי הוא זה נס ופלא לא ישיתו לב גם כן אל כל יתר הדברים הלא יקרה יראה איש כמה דברים אשר המה על דרך נס ולא יכיר בנסו כי לא נסה באלה לזה אמר ישם מדבר כו' שהם דברים נודע לכל אמר עתה מי חכם וישמר אלה בלבו כי מלבד הכירו נסיו יתברך והשגחתו גם כן מהם יראה וילמוד אל שאר חסדיו יתברך כי יתן לבו ויבין כי מחסד אל היו לו וזהו ויתבוננו חסדי ה':