א הֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ב יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד־צָֽר׃ ג וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת קִ֫בְּצָ֥ם מִמִּזְרָ֥ח וּמִֽמַּעֲרָ֑ב מִצָּפ֥וֹן וּמִיָּֽם׃ ד תָּע֣וּ בַ֭מִּדְבָּר בִּישִׁימ֣וֹן דָּ֑רֶךְ עִ֥יר מ֝וֹשָׁ֗ב לֹ֣א מָצָֽאוּ׃ ה רְעֵבִ֥ים גַּם־צְמֵאִ֑ים נַ֝פְשָׁ֗ם בָּהֶ֥ם תִּתְעַטָּֽף׃ ו וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֽוּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם׃ ז וַ֭יַּֽדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל־עִ֥יר מוֹשָֽׁב׃ ח יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ ט כִּי־הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָה מִלֵּא־טֽוֹב׃ י יֹ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל׃ יא כִּֽי־הִמְר֥וּ אִמְרֵי־אֵ֑ל וַעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ׃ יב וַיַּכְנַ֣ע בֶּעָמָ֣ל לִבָּ֑ם כָּ֝שְׁל֗וּ וְאֵ֣ין עֹזֵֽר׃ יג וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃ יד יֽ֭וֹצִיאֵם מֵחֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם יְנַתֵּֽק׃ טו יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ טז כִּֽי־שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ׃ יז אֱ֭וִלִים מִדֶּ֣רֶךְ פִּשְׁעָ֑ם וּֽ֝מֵעֲוֺֽנֹתֵיהֶ֗ם יִתְעַנּֽוּ׃ יח כָּל־אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד־שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃ יט וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃ כ יִשְׁלַ֣ח דְּ֭בָרוֹ וְיִרְפָּאֵ֑ם וִֽ֝ימַלֵּ֗ט מִשְּׁחִיתוֹתָֽם׃ (׆) כא יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ (׆) כב וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה׃ (׆) כג יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בָּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים׃ (׆) כד הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְהוָ֑ה וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה׃ (׆) כה וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו׃ (׆) כו יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת נַ֝פְשָׁ֗ם בְּרָעָ֥ה תִתְמוֹגָֽג׃ כז יָח֣וֹגּוּ וְ֭יָנוּעוּ כַּשִּׁכּ֑וֹר וְכָל־חָ֝כְמָתָ֗ם תִּתְבַּלָּֽע׃ כח וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם וּֽ֝מִמְּצֽוּקֹתֵיהֶ֗ם יוֹצִיאֵֽם׃ כט יָקֵ֣ם סְ֭עָרָה לִדְמָמָ֑ה וַ֝יֶּחֱשׁ֗וּ גַּלֵּיהֶֽם׃ ל וַיִּשְׂמְח֥וּ כִֽי־יִשְׁתֹּ֑קוּ וַ֝יַּנְחֵ֗ם אֶל־מְח֥וֹז חֶפְצָֽם׃ לא יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ לב וִֽ֭ירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָ֑ם וּבְמוֹשַׁ֖ב זְקֵנִ֣ים יְהַלְלֽוּהוּ׃ לג יָשֵׂ֣ם נְהָר֣וֹת לְמִדְבָּ֑ר וּמֹצָ֥אֵי מַ֝֗יִם לְצִמָּאֽוֹן׃ לד אֶ֣רֶץ פְּ֭רִי לִמְלֵחָ֑ה מֵ֝רָעַ֗ת יֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ לה יָשֵׂ֣ם מִ֭דְבָּר לַֽאֲגַם־מַ֑יִם וְאֶ֥רֶץ צִ֝יָּ֗ה לְמֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃ לו וַיּ֣וֹשֶׁב שָׁ֣ם רְעֵבִ֑ים וַ֝יְכוֹנְנ֗וּ עִ֣יר מוֹשָֽׁב׃ לז וַיִּזְרְע֣וּ שָׂ֭דוֹת וַיִּטְּע֣וּ כְרָמִ֑ים וַ֝יַּעֲשׂ֗וּ פְּרִ֣י תְבֽוּאָה׃ לח וַיְבָרֲכֵ֣ם וַיִּרְבּ֣וּ מְאֹ֑ד וּ֝בְהֶמְתָּ֗ם לֹ֣א יַמְעִֽיט׃ לט וַיִּמְעֲט֥וּ וַיָּשֹׁ֑חוּ מֵעֹ֖צֶר רָעָ֣ה וְיָגֽוֹן׃ (׆) מ שֹׁפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל־נְדִיבִ֑ים וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא־דָֽרֶךְ׃ מא וַיְשַׂגֵּ֣ב אֶבְי֣וֹן מֵע֑וֹנִי וַיָּ֥שֶׂם כַּ֝צֹּ֗אן מִשְׁפָּחֽוֹת׃ מב יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכָל־עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ׃ מג מִי־חָכָ֥ם וְיִשְׁמָר־אֵ֑לֶּה וְ֝יִתְבּֽוֹנְנ֗וּ חַֽסְדֵ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
נראה לי שזה המזמור נאמ׳ בנבואה על הגאולה מזה הגלות הארוך שאנחנו בו בצרות גדולות והזכיר בו ד׳ מיני צרות, הראשונה הליכה בשבי בארץ מרחקים תמיד דרך מדבר וארץ חריבה וסובלים רעב וצמא. והשני׳ היותו נלכד בשחיתות מאסר. והשלישי׳ היותו מדוכא בחליים והרביעית הליכה בשבי ג״כ דרך ים וסובלים צער הים והמון גליו ורוב הצרות נכללות באלו והכוונה בהם שהם מעונים בכל מיני הצרות וכשיגאלם האל ינצלו מכל זה ויודו לה׳ ויפרסמו נפלאותיו לבני אדם וישובו לארצם החריבה ויכוננו בה ערי מושב ויצליחו בה בכל מיני הצלחות ומלאה הארץ דעה כאשר ישלימו עצמם בכל מיני שלימות כאמת בסיום דבריו וכל עולה קפצה פיה שרומז על שלימות המדות וכן ויתבוננו חסדי ה׳ שרומז על הצלחת שלימות המעלות וראיה לפי׳ זה אמרו גאלם מיד צר ומארצות קבצם אע״פ שאיפשר לדחק בפי׳. וזולתי פי׳ כוונת המזמור שהיא להעיר בני אדם שידעו כל מה שישיגם מן הצרות הוא בהשגחת עונש משפטי האל לעונותינו ויתעורר לשוב ולהתפלל לפני האל ית׳ ויסיר מעליו העונש ההוא וכשיגיע לזה יודה לפניו שהוא בחסדו וברחמיו הצילו עד שייחס כל מאורעיו מושגחים מאתו ית׳ לא ע״ד מקרה והכל נכלל בפירושינו ג״כ ועל איזה מן הפירושים נאמר הודו לה׳ כי טוב כלומ׳ הודו לו שכל טובתכם באה מאתו כי טוב הוא ורחמיו על כל מעשיו וחסדו לעולם על כל ברואיו אם לא ידעו.
פסוק ב:
ואמ׳ יאמרו גאולי ה׳ אשר גאלם מיד צר כלומ׳ יאמרו ויודו שהוא גאלם והוא קבצם מד׳ רוחות ולא הזכיר בהם צד הדרום כי אין [שם] יישוב רק מעט. ואמרו ומים אינו רומז על צד מערב שכבר נזכר (שם) אלא שהם מעבר לים. ובעת הגאולה ישיבם לארצם דרך ים.
פסוק ד:
ואמ׳ תעו במדבר בישימון דרך ר״ל בדרך חריבה שאין שם דרך סלולה מצד החול ונשיבת הרוח שהם משבשות הדרך בפזור החול ולא ימצאו עיר מושב
פסוק ה:
וככלות צידתם ילכו רעבים גם צמאים ואין להם שם צד להנצל בהם מצרתם ולכן תתעטף נפשם בהם
פסוק ו:
ויצעקו אל ה׳ ויושיעם מאותם המצוקות
פסוק ז:
וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב לתור להם שום מנוחה
פסוק ט:
ויודוהו ויפרסמו נפלאותיו בהשביעו נפש שוקקה ר״ל מתאוה ונכספת למאכל ומשתה ונפש רעבה מלא טוב. ושוקקה הוא תואר מלשון תשוקה והוא מנחי העי״ן ושרשו שוק אע״פ שנכפלה בו למ״ד הפעל וכמוה משך ידו את לוצצים (הושע ז ה).
פסוק י:
ואח״כ הזכיר צרת המאסר ואמ׳ שמהם שילכדו בחבלי עוני וישבו מקום חשך וצלמות והם אסירי עני וברזל ויש לפרש במלת עוני שהוא כמו ענויי כלומ׳ שהם נאסרים במאסר ענוי ורומז על קשר הידים בחבלים ויתרים וברזל על כבלי ברזל הנתונים ברגליהם או רמז היות זה בעונם למה שהמרו אמרי אל ר״ל ששנו דבריו ומרו בהם ואלו היה לשון הכעסה היה לו לומר כי הכעיסו אל, או נאמ׳ כן דרך הפלגה לרוב מרים באל, הגיע הכעס לאמרי האל עצמם. ועצת עליון נאצו ר״ל מאסו ובא מלשון בנין הקל כמו וירא ה׳ וינאץ (דבר׳ לב יט) וכן וינאץ בזעם אפו (איכה ב ו) וזולתם.
פסוק יב:
ואמ׳ ויכנע בעמל לבם כלומ׳ שהאל הכניע לבם מגאותם בעמל וכעס עד שכשלו מאין עוזר וזעקו לאל והושיעם ויוציאם ממקום חשך וצלמות ר״ל ממאסר אשר היו בו וינתק ויפתח מוסרותיהם ר״ל שיסבב להם כן להתירם ממאסרם
פסוק טז:
ויודו לה׳ ויפרסמו נפלאותיו בשברו להם דלתות נחושה שדרך המלכים לתת אסיריהם במקומות להשמר שלא יוכלו לברוח ויסגרו בעדם בדלתות נחושה ובריחי ברזל וכיוצא בהם ממיני החוזק והתוקף ואעפ״כ יסבב להם האל היתר ממאסרם כאלו שבר הדלתות וגדע הבריחים.
פסוק יז:
והזכיר אחר זה צרת החליים ואמ׳ שהאוילים אשר מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו ויתדכאו בחליים עד שתתעב נפשם כל אוכל ויגיעו עד שערי מות אז בראותם כי אין להם תקוה ברופא יצעקו אל ה׳ ועל זה קראם אוילים כשלא ירגישו לאל עד הגיעם לשערי מות מה שאין כן הצדיקים שירגישו מיד כי מצד העון יקרם וישובו מיד
פסוק כ:
ואמ׳ שגם האוילים תקובל תשובתם כאמרו תשב אנוש עד דכא (מזמו׳ צ) ר״ל עד דכדוכה של נפש ושהאל לצעקתם ישלח דברו וירפאם ר״ל יסבב סבותיו וירפאם וימלטם משחת החולי, ושחיתות ענין רשת.
פסוק כב:
ואז יודו לה׳ וגו׳ ויזבחו זבחי תודה ר״ל הודאה בלשון ויספרו מעשיו ונפלאותיו ברנה.
פסוק כג:
ואחר זה הזכיר צרת רכיבת הים ואמ׳ יורדי הים באניות אע״פ שהוא ידוע שהיא גבוהה מן הארץ כי כן טבע המים להיות על הארץ והאל ית׳ הקוה אותם לצד אחד להראות היבשה ואעפ״כ הם גבוהים על הארץ וכאמרו כונס כנד מי הים (תה׳ לג) וכן נצבו כמו נד (שמות טו ח) ואי אפשר למים שהיו מתחלתם מקיפים לארץ וסובבים אותה כשנקוו במקום אחד שלא יהיו גבוהות על הארץ כי אין שם עומק רק שפוע הבא מצד כדוריות הארץ וכבר היו שם מים ג״כ וא״כ זה שקרא יורדי הים הוא מצד שבשפת הים הארץ גבוהה מעט מחכמת הטבע המונח מצד האל שלא ישתטחו המים על הארץ. או יקרא ירידה על שם האניה שהיא עמוקה ואדם שירד בה מצד כניסתו. ואמ׳ שאותם היורדים בים עושים מלאכה במים רבים רומז לעשיית הספינות והתרנים. והמשוטות והחבלים ושאר הכלים הצריכים לכך.
פסוק כד:
המה ראו מעשי ה׳ ונפלאותיו במעמקים ובמצולות ברעש הים ובגודל הבריות
פסוק כו:
ולפעמים בהיות לרצון האל להעמיד רוח סערה שתרים גליהם והספינה עולה ויורדת עד שידמה לאנשי הספינה כאלו פעם בהתרומם הגל יעלו שמים ופעם בעברו ירדו תהומות ותתמוגג נפשם ר״ל תמס ברעה ובדאגה מפחד רדתם בתהומות כמו אבן.
פסוק כז:
ויחוגו ר״ל ינודו. וינועו הוא כפל ענין כי יחוגו הוא ענין תנועה ג״כ מלשון והיתה אדמת מצרים לחגא (ישע׳ יט יז) שפירושו תנועת פחד ואלו היה מלשון שכר לא היה מבנין הקל אלא מבנין נפעל. ואמ׳ כשכור כי השכור מתנועע תמיד. ואמ׳ כל חכמתם תתבלע כלומ׳ תשחת או תתכסה ותתעלם עד שיצעקו אל ה׳ ויוציאם משם
פסוק כט:
ויקם סערה לדממה ר״ל ישיב הסערה לדממה ויחשו גליהם של אנשי הספינה וקראם גליהם על שהם שקמים עליהם ושהם סבת באם מצד עונותם
פסוק ל:
וישמחו אנשי הספינה בשתיקת הגלים וינחם אז האל אל מחוז חפצם ר״ל אל הגבול שחפצם וכוונתם בו ומחוז ר״ל גבול מלשון בית אבנים יחזה (איוב ח יז) ר״ל יגביל, ויודעיו לא חזו ימיו (שם כד א) ר״ל לא נתנו להם קץ וגבול. ואז בהגיעם למחוז חפצם יודו לה׳ וגו׳ וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו.
פסוק לג:
ואחר דבר דרך כלל שהכל ביד האל והוא גומל ומעניש לפי העונש הראוי לאדם מצד מעשיו, פעמים ישנה מטוב לרע והזכיר קצת מהם והוא שישים נהרות למדבר ומוצאי מים ר״ל מקורותיהם לצמאון וארץ פרי למליחה ר״ל לחרבן שלא יעלה בה עשב והכל מרעת יושבי בה
פסוק לה:
ולפעמים ישנם מרע לטוב ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים עד שיושיב שם אותם שהיו רעבים ויכוננו שם עיר מושב לזרוע שם שדות ולנטוע כרמים ויעשו ר״ל ויאספו פרי תבואה
פסוק לח:
ויברכם ויצליחם עד שירבו מאד ובהמתם לא ימעיט ר״ל שלא יהיה בה משכלה ועקרה
פסוק לט:
ולכשירצה ג״כ בהתגאותם לרוב טובה יענישם עד שימעטו וישוחו עצמם ר״ל שילכו שחוח מצד ממשלת רעה ויגון שתמשול עליהם ועוצר מענין יורש עצר (שופטי׳ יח ז) זה יעצור בעמי (ש״א ט יז) וי״מ מעוצר רחם ורעה ויגון ומלת רעה חסר וא״ו
פסוק מ:
וכן ישפוך בוז על נדיבים ר״ל שירבה להם בוז וקלון ונדיבים פי׳ נכבדים. ויתעם בתוהו לא דרך כלומ׳ אפי׳ במקומות שאין ראוי לתעות בהם ושאין שם מקום שיהא ראוי להקרא דרך הוא יתעם שם וכל דבר שאינו כלום יקרא תוהו כלומ׳ שיתעם אף בדברים פשוטים שאין ראוי אף לתנוקות להכשל בהם.
פסוק מא:
וישגב ר״ל ירומם האביון משפלות העוני והדלות וישים משפחותיהם כצאן שהם פרות ורבות לרוב על שאר הבהמות
פסוק מב:
ואז יראו ישרים שפלות הרשעים וישמחו לא להיותם שמחים לאיד אבל להשקיט העמים משאון חמסם וגזלותם שהוא ענין וכל עולה קפצה פיה כלומ׳ שכל בני עולה יחרישו וישתוקו ויבושו מלדבר.
פסוק מג:
ומי שהוא חכם ישמור אלה ר״ל שישמרם בלבו ויכיר כי הכל בידו ית׳ ויתבוננו חסדי ה׳ כי הכל מצד המשפט או מצד הרחמים ושיתעוררו עליו לאיזו סבה גלויה לפניו ית׳. ויש מפרשים דרך צחות שהחסידים עצמם יתבוננו שלא יתכן הטובה רק למי שהוא נאות לה ולדעתי לפי׳ זה וישמור אלה ר״ל ימתין ויחכה שבסוף יהיה כן לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ואולי בהבהלו ראותו העדר הסדור בשלות הרשעים ויסורי הצדיקים כי בסוף יתבוננו חסדי השם לכונן בכסאם למשפט כמו שפי׳.