א הֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ב יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד־צָֽר׃ ג וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת קִ֫בְּצָ֥ם מִמִּזְרָ֥ח וּמִֽמַּעֲרָ֑ב מִצָּפ֥וֹן וּמִיָּֽם׃ ד תָּע֣וּ בַ֭מִּדְבָּר בִּישִׁימ֣וֹן דָּ֑רֶךְ עִ֥יר מ֝וֹשָׁ֗ב לֹ֣א מָצָֽאוּ׃ ה רְעֵבִ֥ים גַּם־צְמֵאִ֑ים נַ֝פְשָׁ֗ם בָּהֶ֥ם תִּתְעַטָּֽף׃ ו וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֽוּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם׃ ז וַ֭יַּֽדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל־עִ֥יר מוֹשָֽׁב׃ ח יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ ט כִּי־הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָה מִלֵּא־טֽוֹב׃ י יֹ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל׃ יא כִּֽי־הִמְר֥וּ אִמְרֵי־אֵ֑ל וַעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ׃ יב וַיַּכְנַ֣ע בֶּעָמָ֣ל לִבָּ֑ם כָּ֝שְׁל֗וּ וְאֵ֣ין עֹזֵֽר׃ יג וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃ יד יֽ֭וֹצִיאֵם מֵחֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם יְנַתֵּֽק׃ טו יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ טז כִּֽי־שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ׃ יז אֱ֭וִלִים מִדֶּ֣רֶךְ פִּשְׁעָ֑ם וּֽ֝מֵעֲוֺֽנֹתֵיהֶ֗ם יִתְעַנּֽוּ׃ יח כָּל־אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד־שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃ יט וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃ כ יִשְׁלַ֣ח דְּ֭בָרוֹ וְיִרְפָּאֵ֑ם וִֽ֝ימַלֵּ֗ט מִשְּׁחִיתוֹתָֽם׃ (׆) כא יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ (׆) כב וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה׃ (׆) כג יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בָּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים׃ (׆) כד הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְהוָ֑ה וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה׃ (׆) כה וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו׃ (׆) כו יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת נַ֝פְשָׁ֗ם בְּרָעָ֥ה תִתְמוֹגָֽג׃ כז יָח֣וֹגּוּ וְ֭יָנוּעוּ כַּשִּׁכּ֑וֹר וְכָל־חָ֝כְמָתָ֗ם תִּתְבַּלָּֽע׃ כח וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם וּֽ֝מִמְּצֽוּקֹתֵיהֶ֗ם יוֹצִיאֵֽם׃ כט יָקֵ֣ם סְ֭עָרָה לִדְמָמָ֑ה וַ֝יֶּחֱשׁ֗וּ גַּלֵּיהֶֽם׃ ל וַיִּשְׂמְח֥וּ כִֽי־יִשְׁתֹּ֑קוּ וַ֝יַּנְחֵ֗ם אֶל־מְח֥וֹז חֶפְצָֽם׃ לא יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ לב וִֽ֭ירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָ֑ם וּבְמוֹשַׁ֖ב זְקֵנִ֣ים יְהַלְלֽוּהוּ׃ לג יָשֵׂ֣ם נְהָר֣וֹת לְמִדְבָּ֑ר וּמֹצָ֥אֵי מַ֝֗יִם לְצִמָּאֽוֹן׃ לד אֶ֣רֶץ פְּ֭רִי לִמְלֵחָ֑ה מֵ֝רָעַ֗ת יֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ לה יָשֵׂ֣ם מִ֭דְבָּר לַֽאֲגַם־מַ֑יִם וְאֶ֥רֶץ צִ֝יָּ֗ה לְמֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃ לו וַיּ֣וֹשֶׁב שָׁ֣ם רְעֵבִ֑ים וַ֝יְכוֹנְנ֗וּ עִ֣יר מוֹשָֽׁב׃ לז וַיִּזְרְע֣וּ שָׂ֭דוֹת וַיִּטְּע֣וּ כְרָמִ֑ים וַ֝יַּעֲשׂ֗וּ פְּרִ֣י תְבֽוּאָה׃ לח וַיְבָרֲכֵ֣ם וַיִּרְבּ֣וּ מְאֹ֑ד וּ֝בְהֶמְתָּ֗ם לֹ֣א יַמְעִֽיט׃ לט וַיִּמְעֲט֥וּ וַיָּשֹׁ֑חוּ מֵעֹ֖צֶר רָעָ֣ה וְיָגֽוֹן׃ (׆) מ שֹׁפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל־נְדִיבִ֑ים וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא־דָֽרֶךְ׃ מא וַיְשַׂגֵּ֣ב אֶבְי֣וֹן מֵע֑וֹנִי וַיָּ֥שֶׂם כַּ֝צֹּ֗אן מִשְׁפָּחֽוֹת׃ מב יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכָל־עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ׃ מג מִי־חָכָ֥ם וְיִשְׁמָר־אֵ֑לֶּה וְ֝יִתְבּֽוֹנְנ֗וּ חַֽסְדֵ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
הודו. המזמור הזה נאמר על ארבעה שיצאו מצרה לרווחה וצריכים להודות לה' כי הוא המוציאם מצרה לרווחה ואינו בדרך מקרה כאשר יחשבו התועים, אלא צריכים שיודו כי בעונש עונם היו בצרה ובחסד אלהים נצלו מהצרת בצעקתם לו. הולכי מדברות, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, ומי שהיה חולה ונתרפא. ויורדי הים, וזכר גם כן בזה המזמור מי שהם בטוב במקומם יביאם האל יתברך לחסרון הטוב וחיותם ברע, ומי שהם ברע המקום ישגבם ויושיעם מרעתם ויתן לו טובה גדולה, כל זה להורות כי הכל הוא מיד האל, הרע והטוב:
פסוק ב:
יאמרו. תהלה ותודה לאל אשר גאלם מיד צר, ויכירו כי הוא הגואל לפיכך קראם גאולי ה':
פסוק ב:
מיד צר. שם, כמו צרה:
פסוק ג:
ומארצות קבצם. האל בהולכי מדברות כי הם בו מצאים יותר מהשלשה, כי רגילים בני אדם ללכת בסחורה מארץ לארץ ועוברים דרך מדברות והוא בחסדו יקבצם מהארצות אשר הלכו שם אילך ואילך וישיבם למקומם בשלום. וזכר עם הפיאות מזרח ומערב וצפון ולא זכר דרום כי הוא מעט היישוב מכל הפיאות מפני חום השמש ולא ילכו באותה הפיאה בסחורה אלא מעט. ופי' ומים. אותם שעוברים דרך ים מארץ לארץ ישיבם לארצם בשלום, ועוד יזכור בים על הצרה שהם בים שיצילם ממנה ועתה זכר אותם לפי שאמר ומארצות קבצם, וכן אותם שעוברים אל עבר הים יקבצם ממקומם:
פסוק ד:
תעו. זכר הצרה שהם במדברות שהם הולכים בהם, ואחת מן הצרות שהם תועים בדרך במדבר, כי רב החול אשר שם מכסה הדרכים בנשיבת הרוח והנה לא ימצאו דרך ללכת בה אל עיר מושב שירצו ללכת שם:
פסוק ה:
רעבים. כי הם נושאים עמהם צידה לדרך כשיעור מהלך הימים אר בין ארץ לארץ, כי במדבר לא ימצאו מים ולא שום מאכל. והנה בתעותם שלא יראה להם הדרך ארכו להם הימים במדבר והנה הם רעבים גם צמאים:
פסוק ה:
נפשם בהם תתעטף. מרוב הרעב והצמא ואין להם שום צד להנצל מצרתם אלא שיצעקו אל ה':
פסוק ו:
בצר. כמו בצרה:
פסוק ז:
וידריכם בדרך ישרה. יגלה להם הדרך שתעו:
פסוק ח:
יודו. כשיגיעו אל עיר מושב ויתנו הודאה לאל שהגיעם לעיר מושב: ויספרו לבני אדם. הנפלאות שעשה עמהם האל יתברך:
פסוק ט:
כי. שוקקה, שם תואר מנחי העי"ן מן ואל אישך תשוקתך אמר הנפש שהיתה מתאוה במדבר למים עתה השביעה בהגיעה אותה אל עיר מושב וכן הנפש שהיתה רעיבה למאכל מלא טוב:
פסוק י:
יושבי. עתה זכר האסורים וזכר שנשבו בעונם ובשובם לאל יתברך יוציאם מבית האסורים, ובאסורים ובחולים זכר עונש כי בעונם נלכדו ונחלו, אבל הולכי מדברות ויודי הים לא זכר בהם עונם כי תחילת דרכם אין בהם רע ונזק ולא ילכו מדברות ולא ירדו ימים בעונם, אלא יבוא להם דבר צרה וסכנה בדרך כדי שישובו אל ה' ויושיעם: ואמר יושבי חשך. כי בית האסורים מקום חושך הוא:
פסוק י:
עני. יתרים או מיתרים שיקשרו אותם ויענו אותם בהם:
פסוק י:
וברזל. כבלי ברזל שנותנים ברגליהם:
פסוק יא:
כי. הודיעם כי בעונם נשבו לפי שהמרו אמרי אל והם המצות שצוה לבני אדם כי לא לישראל לבדם נאמרו המצות, כי לכל הגוים אלא שהבדיל ישראל מן האומות במצות יתירות שצוה אותם והקדישם בטהרת הגוף ובמאכלם אבל המצות השמעיות נתנו לאדם הראשון ולזרעו אחריו והם אמרי אל:
פסוק יא:
ועצת עליון. שיעץ לבני אדם שיעשו אותם וחיו בהם וממרים אותם, ישלח להם מוסרות בחלאים או יוליכם בשבי:
פסוק יא:
נאצו. מבנין הקל בשקל שמרו מפני ההפסק:
פסוק יב:
בעמל לבם. בעמל השבי יכניע לבם שנתגאו ובזו דבר ה':
פסוק יב:
כשלו. בשבי:
פסוק יב:
ואין עוזר. אלא האל יתברך שיצעקו אליו ויושיעם:
פסוק יג:
ויזעקו. צעקה בצד"י וזעקה בזי"ן ענין אחד:
פסוק יד:
ומוסרותיהם. הם היתרים והכבלים שנאסרו בהם:
פסוק יד:
ינתק. כלומר יסבב להם סיבות ויתקן להם עלילות שיברחו מן השבי או יתן בלב שוביהם להתירם ממאסרם. או סיבות אחרות שינצלו כי לו לבדו נתכנו עלילות:
פסוק טו:
יודו. כשיצאו מן השבי יתנו הודאה לאל יתברך: ויספרו בלבני אדם. נפלאותיו שעשה להם, ומה הם הנפלאות כי שיבר דלתות נחושת, דרך בני אדם לתת השבויים בעיר מבצר דלתים ובריח. ובאומרו נחושת וברזל, דרך גוזמא רוצה לומר חזקים מאד, והנה אין להם תחבולה שיוכלו לברוח ולהנצל ממגדל חזק שנשבו בו והאל ית' יסבב סיבות שיצאו משם ולא ימנעם חוזק הדלתים והבריחים:
פסוק יז:
אוילים. עתה זכר החולים, ואמר כי מדרך פשעם ומעונותיהם יחלו ויתענו וקראם אוילים, מה שלא אמר כן באסירים בעבור כי השבי יהיה בבת אחת ולא כן החולי כי מתחילה הוא קל ואחר כך יכבד יום אחר יום, והנה הם אוילים שלא יכירו וידעו כי החולי כמו מלאך שליח אליהם שישובו בתשובה והם לא ירגישו בדר כמו האויל שאינו מרגיש ברעה שתבא לו ממעשה אולתו, ואם היו חכמים היו חושבים בלבם מה זה החולי ששלח לנו האל ומאיזה עון הוא וישפשפו במעשיהם ויתקנו דרכיהם קודם שיכבד עליהם החולי, ואם לא ירגישו יום ראשון ירגישו יום שני יום שלישי. אבל האוילים לא ירגישו בדבר ולא ישובו לאל יתברך עד שיכבד עליהם החולי מאד ויארך חוליים עד שיתענו מאד ויתעבו כל מאכל:
פסוק יח:
כל אוכל תתעב נפשם. כל אכל אפילו מאכל תאוה. וכשיגיעו אל שערי מות אז יזעקו אל ה', כי ראו שלא יועילם רופא ומשק ומרקחת:
פסוק כ:
ישלח. לפי שרפואת הרופאים הוא במעשה אמר כי לא כן רפואת ה' יתברך בדברו לבד ירפאם:
פסוק כ:
ודברו הוא רצונו:
פסוק כ:
וימלט משחיתותם. ימלט נפשם משחת שהיתה קרובה לה. והאחד מן שחיתותם שחיתה, ובא בו כנוי המ"ם כי הם גרמו זה בעונם:
פסוק כב:
ויזבחו זבחי הודאה שהושיעם. ואמר בזה ויזבחו מה שלא אמר כן באחרים לפי שהחולים יארכו ימי בריאות ובין כך היו נודרין זבחים בהתחזקם מעט מעט ויזבחו זבחים כאשר ישלמו ימי בריאותם. וגם יורדי הים והולכי מדברות והאסורים אפשר ג"כ שיזבחו גם הם אלא אמר בחולים לפי שנמצא בהם ברוב:
פסוק כב:
ויספרו מעשיו ברנה. יספרו לבני אדם מעשה החסדים שעשה עמהם בתוך קהל ברנה ובקול גדול:
פסוק כג:
יורדי. אף על פי שהיה גבוה על היבשה יקרא עובר לים יורד לפי שהיבשה גבוה על שפת הים וכנגד השפה יקרא יורד. ואדוני אבי ז"ל פירש כי יקרא יורד כנגד האניה שהיא עמוקה ויורד בה, והמלאכה היא הנס והתורן והחבלים והמשוטות ושאר כלים שהם צורך הספינה וכשהם במים רבים הם צריכים מלאכה יותר:
פסוק כד:
המה ראו. במצולה במעמקי הים שם יראו מעשה ה' ונפלאותיו כי בדגים הגדולים וברעש הים יכיר כי נתן באדם חכמה ותחבולה לעמוד במצולה על לוחות עץ וכל שכן כשתסער הרוח בים זהו שאמר:
פסוק כה:
ויאמר. האל כלומר רצה וגזר ויעמוד רוח סערה בים ואותו הרוח תרומם גלי הים ואז הספינה עולה וירדת וזהו שאמר:
פסוק כו:
יעלו. אנשי הספינה שמים כלומר ברום האויר שמרומם הגל את הספינה ואח"כ בעבור הגל ירדו תהומות ובין עליה וירידה, נפש אנשי הספינה ברעה תתמוגג כלומר תמס נפשם באותה הרעה והדאגה שיש להם שיטבעו בים:
פסוק כז:
יחוגו וינועו. כפל ענין במלות שונות:
פסוק כז:
יחוגו. ענין תנועה:
פסוק כז:
כשכור. שמתנועע בשכרותו ולא יוכל לעמוד על עצמו כן אנשי הספינה, ואפילו החובלים לא יוכלו לעמוד ברוח סערה שתנוע הספינה אילך ואילך ומעלה ומטה:
פסוק כז:
וכל חכמתם תתבלע. וכל חכמת רב החובל תשחת באותה שעה כי בכל חכמתם ותחבולתם לא יוכלו להעמיד הספינה אם לא ישקיט האל יתברך הרוח ואין להם שום צד להנצל אלא שיצעקו אל ה':
פסוק כח:
יוציאם. שיוציאם מן הים אל היבשה, או פירושו יוציאם ממצוקה שהיו בה ממהומת הגלים והוא בחסדו ישקיטם בהשקיטו הרוח, והנה יצאו מצרה לרוחה:
פסוק כט:
יקם. יש מפרשים יקם כמו ישוב ויש לפרשו כמשמעו ופירושו הסערה שהקים ישיבנה לדממה ויחשו גליהם, הכינוי כנגד אנשי הספינה כי ישקטו הגלים:
פסוק ל:
אל מחוז חפצם. אל גבול חפצם, אמר שינחה אותם האל יתברך אל מקום שחפצם ללכת שם בתתו להם הרוח שתוליך הספינה שם:
פסוק לא:
יודו. כשיגיעו אל מחוז חפצם יתנו הודאה לו ית' שהצילם והנפלאות שעשה להם בים יספרו אותם לבני אדם:
פסוק לב:
וירוממוהו. טעמיו על יורדי הים, או אל הארבעה כי כולם כשיודו האל ית' על חסדו בקהל עם יעשו זה וירוממוהו ביניהם: וכן במושב זקנים. וחכמים יהללוהו לפי שגם הם בשמעם הנפלאות יהללוהו וירוממוהו עמהם:
פסוק לג:
ישם. כיון שזכר המזורר הארבעה שצריכין להודות האל יתברך שהפך להם מספדם למחול וצרתם לרוחה זכר גם כן כי כן יעשה במקומות אחרים שיהפוך אותם מטובה לרעה לעונש היושבים בהם ומרעה לטובה כשיעשו רצון האל ית' להודיע כי הכל ברצונו ובמצותו ויהפך הטבעים כמו שירצה לא כמו שחשבו הסכלים כי עניני בני אדם הם במקרה: ואמר ישם נהרות. כלומר מקום שיש בו נהרות ומוצאי מים ישם אותו למדבר ולמקום צמאון:
פסוק לד:
ארץ. וכן ארץ שנושא פירות ישימנה שתהיה ארץ מלחה שלא יצמחו בה כל עשב וכל זה מרעת יושבי בה:
פסוק לה:
ישם מדבר. והנה יעשה בהפך לטובים וישים להם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים:
פסוק לו:
ויושב. אותם שהיו רעבים במקום אחר הושיבם באותו המקום כאלו לסיבתם נעשה המקום טוב:
פסוק לו:
ויכוננו עיר מושב. כוננו שם עיר, כי באו שם מפה ומפה הרעבים אשר חפץ ה' בם:
פסוק לז:
ויזרעו. זרעו שם שדות ונטעו כרמים והצליחו כי עשו הכרמים והשדות פרי תבואה: ופי' פרי תבואה. חסר וי"ו השימוש פרי ותבואה והוא כפל ענין במלות שונות:
פסוק לח:
ויברכם. בממונם:
פסוק לח:
וירבו מאד. בבנים:
פסוק לח:
ובהמתם לא ימעיט. שלא תהיה בהם משכלה, כל שכן בנשיהם:
פסוק לט:
וימעטו. והנה כאשר ירצה האל ית' יהיה ענינם בהפך וזה בעונם שנתגאו מרוב טובם, וימעטו הפך וירבו זכר:
פסוק לט:
וישוחו. הפך שהיו הולכים קוממיות עתה יהיו קודרים ושוחחים:
פסוק לט:
מעוצר רעה ויגון. חסר וי"ו השימוש ופירושו מעוצר ורעה, ועוצר הוא ממשלת אחרים שהיה עליהם, והם יהיו שוחחים תחתיהם אמר שישוחו מעוצר ומרעה ומיגון:
פסוק לט:
ורעה. היא רעת הגוף וחסרון הממון:
פסוק לט:
ויגון. יגון הלב:
פסוק מ:
נדיבים. העשירים הנכבדים שהיו נקראים נדיבים, והנה האל ית' הופך עליהם הכבוד לקלון ולבוז: ואמר שופך. רוצה לומר רב בוז והקלון:
פסוק מ:
ויתעם בתוהו לא דרך. שאין לה עצה ותחבולה להנצל מן הרעה שהאל יתברך מביא עליהם והנה הם הולכים וחשיכים בתוהו לא דרך:
פסוק מא:
וישגב. הנה ישפיל העשירים:
פסוק מא:
והאביון. ישגב מהעוני שהיה בו ישגבנו וירוממו הפך וישוחו שאמר:
פסוק מא:
וישם כצאן משפחות. הפך וימעטו שאמר, כלומר משים האל יתברך לאביון משפחות לרוב כמו הצאן, רוצ' לומר שלא יהיו בהם עקרות ומשכלות והם ירבו לרוב והנה הצאן ירבו מאד על שאר בהמות לפיכך המשיל אותם לצאן: ויש לפרש טעם וישם על האביון, כלומר שמוליד בנים לרוב:
פסוק מב:
יראו ישרים. שיראו נקמת הרשעים וישמחו:
פסוק מב:
וכל עולה קצפה פיה. וכל איש עולה יסגר פיו ויבוש מלדבר כי יראה כי האל ית' רואה דרכיהם וישוב גמולם בראשם:
פסוק מג:
מי. מי שהוא חכם ישמור מאלה הדברים האמורים בזה המזמור ישמרם בלבו ויכיר כי ביד האל ית' הכל והוא מעלה ומשפיל מעשיר ומוריש ומוחץ ורופא:
פסוק מג:
ויתבוננו חסדי ה'. שיעשה עם עושי רצונו כי אף על פי שרואה אדם בעולם הזה שלום לרשעים ורעה לצדיקים אם יתבונן האדם במעשה העולם יראה ברוב כי האל אל אמונה ואין בו עון, ונותן לכל איש כדרכיו והמעט שיראה שלא ילך על סדר יאמר בלבו כי האל ית' יודע למה זה ואנחנו לא ידענו ויסמוך הסכלות לו ולא יסמוך העול לאל יתברך: