פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה45 פסוקים📜
רש"ירש״י20 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא73 פסוקים📜
מאיריהמאירי42 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי23 פסוקים📜
רוממות אלאלשיך53 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר61 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר19 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי4 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם21 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם35 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ45 פסוקים📜
תורה תמימה (נבון)שמואל נבון1 פסוקיםמאמרים על הפרק
רוממות אל
אלשיך
פסוק א:
הודו לה' כו'. אמר הנה אתם בני ישראל הודו לה' כי אתם לבדכם הראויים להודות לו יתברך ואל תרבו תדברו תוארים רבים פן יאמרו סיימתם לכולהו שבחי דמרן כי אם בלבד קראו בשמו ושמא תאמרו הלא טוב להרבות תוארים כי כל תואר יורה על איזה פעולה מפעולותיו באופן שעל ידי תוארים רבים יודעו עלילותיו יתברך וגם שלישראל אין צורך כי אין עם יודעי פעולותיו כמונו אין התיקון לזה תוארים כ"א הודיעו בעמים עלילותיו כי הלואי ע"י הודעה ושיכנסו הדברים באזניהם ולא על ידי תוארים. או יאמר קודם אמרי שתשירו לה'אני אומר שאל יעלה על רוחכם שיש לו יתברך להחזיק לכם טובה על שתשירו לו כי אדרבא על שמזכה אתכם שתזכרו שמו בלבד אתם צריכים להודות לו וזהו הודו לה' על שתקראו בשמו וזהו מכם לה' אך בעמים אל תקראו פן יקלו בכבודו באמור כי הוא אלהינו והניחנו משועבדים להם אך הודיעו עלילותיו שעל ידם יכירו וייראו. עוד יתכן בשום לב אל אומרו בשמו ולא אמר שמו והוא הודו לה' לא על בחינת התועלת הנמשך לכם ממנו רק על בחינת שמו יתברך וזהו אומרו בשמו כלומר בשביל שמו שהיא בי"ת בעבור לא כן העמים כי לא ישכילו זאת ולא יהללוהו רק על עלילותיו כי הוא יתברך טוב ומטיב לכל וזהו הודיעו כו' כי על ידי הודעת עלילותיו להם יודו לו:
פסוק ב:
שירו לו כו' הנה על ימי הפורים אמרו רז"ל שאין אומרים הלל עם שהיתה גאולה שלמה ממות לחיים משום דמגלה קריאתה זו היא הלילא שהיא פרסום הנס על דרך זה יאמר שירו לו זמרו לו כי שירה וזמרה לו תחשב במה שתשיחו בכל נפלאותיו ששיחת סיפורן היא הלל. או יאמר עצה טובה לעמו ישראל כי יש מוציאים ימיהם בשירות וזמירות ויש בשיחה אמר הנה יעצתי כ"א תשירו יהיה לו ואם תזמרו יהי' לו שיהיו השירות וזמירות במה שהוא שבח לו יתברך ולא בדברי חול ואם תשיחו יהיה בכל נפלאותיו באופן כי גם בעתות שתתעסקו בשיחה או בשירות וזמירות יהיה לכם קדש ולא בדברי חול והוא כי אתם קדש לה':
פסוק ג:
כי הלא תוכלו להתהלל בשם קדשו כי התהללו בהיות בכם שם קדשו כי שם ה' נקרא עליכם וגם שכעת אינכם מושפעי טובה עם שכך גדריכם אל תחושו כי הנה יבא זמן שישמח לב מבקשי ה'.
פסוק ג:
או מעין זה כי ע"י מה שתוציא אפי' זמן שירותכם וזמירותיכם ושיחתכם בקדושה ע"י כן התהללו בשם קדשו והוא כי הלא אין ספק שצדיקים גמורים אתם ולכן אתם נקראים בשם ה' כמאמר ר' שמואל בר נחמני שלשה נקראו בשמו של הקב"ה צדיקים ומשיח וירושלים באופן שתוכלו להתהלל בשם קדשו לומר כי שם ה' בכם ושמא תאמרו איך נהלל עצמנו בכך בפירוש ותראה יוהרא אל תחושו כי הוא למען על ידי כן ישמח לב מבקשי ה' הם המתחילים להיות צדיקים מבקשים את ה' שיקרא שמו עליהם כי על ידי מה שתתהללו בשם קדשו ישמח לבם ויזדרזו בעבודת ה' בשמעם גדולת השגה זו.
פסוק ג:
או יאמר כי הנה יש זוכים לשתי שלחנות אך לא רבים יהיה להם כן וזה יאמר התהללו בהיוח לכם שם קדשו הוא שם מדת הרחמים כי הלא יוכל להתפאר ולהתהלל מי שבו שם קדשו שגם כעת יושפע משם הרחמים עם שלא יבצר כי ישמח לב אשר הם מבקשי ה' שהוא שהם מבקשים רחמים ואין אתם כעת ובכן עצתי היא אל תדרשו מאת ה' רחמים פשוטים:
פסוק ד:
כ"א דרשו ה' ועוזו שהוא בשתוף רחמים ועוז דין כי אשרי מי שיש לו מקצת יסורין בעולם הזה כי לא יירא מלבעוט כאשר לו רוב טוב וגם שינוכו אשמותיו ושמא תאמרו אולי ע"י היות לנו צד רוגז ויסורין אולי נקוץ באמור איך אוהביו לא יאהב לזה אמר זאת עשו בקשו ממנו יתברך יאר פניו תמיד לכם כענין קבלת תפלותיכם וכיוצא שיראה כי אור בכם הוא כי זאת היתה נחמת ר' חנינא בן דוסא בעניו כי קרוב אליו היה יתברך בכל קראו אליו והוא מאמרנו על ומשחרי ימצאונני:
פסוק ה:
זכרו נפלאותיו כו' הלא אמרתי כי אין לכם לעשות עיקר מהעוה"ז כי כל האושר העתיד לכם הוא ולמה תעשו עיקר מטובות העוה"ז כי הלא זכרו נפלאותיו אשר עשה הוא יתברך מופתיו להורות השגחתו וגדולתו וגם משפטי פיו שהיה הוא יתברך במצרים אומר שלח עמי כו' ואם אינך משלח הנני מביא מכה פלונית וכן בכל מכה ומכה ככל היוצא מפיו היה עושה ואין לך השגחה גדולה מזו וזהו אומרו משפטי פיו:
פסוק ו:
והנה זה הוראה כי זרע אברהם עבדו אינן ישמעאל או עשו כי אם בלבד בני יעקב בחיריו כמאז"ל כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק שהוא ביעקב:
פסוק ז:
ואל תחושו אם תראו אומות עובדי כוכבים מוצלחים בעוה"ז ואתם בצרות כי הוא ה' אלהינו ביחוד יהיה גלוי לכל כאשר יהיו בכל הארץ משפטיו שהוא לעתיד כי יעשה משפט בכל העמים שבכל הארץ ורק אותנו ירחם ויחד אלהותו עלינו בלבד וזהו הוא ה' כו' בכל הארץ משפטיו:
פסוק ח:
זכר לעולם כו' הראיה כי ישראל עיקר העולם כי לבני יעקב בחיריו הנזכר זכר לעולם בריתו שהוא לקיים העולם שהלמ"ד היא למ"ד בעבור ומה זכר הלא הוא דבר צוה לאלף דור זו תורה שלא היתה עתידה לינתן אלא אחר אלף דור וזכר אותה הוא יתברך שהקדימה תתקע"ד דורות קודם כדי לתתה לבני יעקב לקיים עולם הנה כי ע"י בני יעקב בחיריו נתקיים העולם:
פסוק ט:
אשר כרת כו' אמר ראו עתה מה רב חשיבות בני יעקב אשר בם בחר ה' כי הלא אשר כרת את אברהם ושבועתו לתת לזרעו את הארץ לא לישמעאל כוון כ"א ליצחק וזהו אשר כרת וגם שבועתו ליצחק:
פסוק י:
ויצחק העמידה ליעקב לבל יהיה עשו בכלל השבועה ההיא ויירש את הארץ והוא כי אמר יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך כו' וזהו ויעמידה ליעקב כי יצחק העמידה ליעקב ולא בדרך משפט כ"א לחק כי עם היות כי גם עשו אחיו היה מאב ואם לא יירש עמו והנה זה היה ע"י יצחק שהעמידה ליעקב שהוא גם בשנקראים יעקב שאינן כשרים שאז היא בבחינת חק אך אחר שיעקב נקרא ישראל אז היתה לו לברית עולם כי אז ברית עולם כרת לו הוא יתברך ממש והוא כי באמרו יתברך לא יעקב יאמר עוד שמך כו' אמר לו את הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ והוא לרמוז כי בזמן הקרא שם ישראל על בניו שהוא בהיותם עושים רצונו של מקום אז לא יתעתדו ליפסק מהם ירושת הארץ כ"א תהיה ברית עולם:
פסוק יא:
ושמא תאמר במה יוכר כי ברית עולם שם לו בלי הפסק הלא הוא באמרו הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק למה הזכיר את שניהם ולא אמר את אברהם כי גם בתתה אותה ליצחק ייחס אותה אחר אברהם באמרו והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך אך בהזכיר גם את יצחק יורה כי גם בדין יזכו בה כי הזכיר את יצחק הוא רמז דין כנודע ואמר כי גם על בחינת יצחק נתנה לו וזה מאמרנו בפסוק הלזה באמרו לאמר לך אתן כו' לומר במה נודע כי לישראל היתה ברית עולם הלא הוא כי הנה כדי לאמר הוא יתברך לך אתן את ארץ כנען אמר לו חבל נחלתכם של שניכם של אברהם ויצחק ולמה הזכיר את שניהם אם לא לרמוז שהוא גם על בחינת יצחק שהוא בדין כמדובר:
פסוק יא:
(ט) או יאמר אשר כרת כו' והוא כי למה זה עשה ה' ככה לבלתי השבע ליצחק כמו לאברהם כ"א שאמר לו והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך משא"כ ליעקב שלא אמר לו והקמותי את השבועה אשר נשבעתי כו' אך הוא כי הנה ידענו כי חסד לאברהם ופחד ליצחק ורחמים ליעקב ואין ספק כי כל מה שנותן הוא יתברך ומייחס המתנה לאחד מהם הוא על פי מדתו על צד החסד לאברהם ועל צד הדין ליצחק ועל צד הרחמים ליעקב והנה ידוע כי הוא יתברך חפץ חסד ורחמים לישראל הוא ולא דין על כן בתתו לאברהם על פי מדתו ובא לתת ליצחק אמר לו איני מיחס הנתינה לך פן תהיה על פי מדתך ולא יזכו לה ישראל בהיותם מכונים בשם יעקב כ"א בהיותם צדיקים גמורים נקראים ישראל על כן לא נשבע ליצחק בשמו כ"א והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם שהוא על צד החסד וזהו אשר כרת את אברהם ושבועתו של אברהם ליצחק:
פסוק יא:
(י) ומה הרוחנו בזה שתלה הדבר באברהם הלא הוא כי ויעמידה ליעקב לחוק מתנת אברהם משא"כ אם לא היה מיחסה לאברהם וזה אמר לחוק כלומר בלי טעם ודין בהיותם מתיחסים ליעקב אך לישראל שהוא בהיותם צדיקים הנקראים ישראל בין כך ובין כך ברית עולם שהיא של כל העולם נחלה בלא מצרים כי זה כל העולם:
פסוק יא:
(יא) ושמא תאמר איך תאמר שנחלת ישראל היא כל העולם והרי נאמר לו לך אתן ארץ כנען שהוא אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה שנראה שהכוונה היא לאמר לך ארץ כנען בלבד. לא על מתנת יעקב כוון באותו פסוק כ"א על חבל נחלתכם הכוללת לכלכם שהיא שע"י יהושע כלומר אך על יעקב הוא בהיותם ישראל ברית עולם נחלה שניתנה לו בפרטות:
פסוק יב:
בהיותם מתי מספר כו' לבא אל הענין נזכיר ענין פסוק כי גר יהיה זרעך כו' ועבדום כו' שביארנו שהם ב' צרות בב' זמנים א' גרות שני עבדות בזמן שאינן רבים כ"א זרע שהוא מלידת יצחק שנקרא לו בו זרע גר יהיה זרעך בארץ שעדיין אינה להם אך בהגיעם לכלל מרובים שהוא בהיותם ע' נפש מאז ועבדום כו' שהוא במצרים וסך הכל ת' שנה. ונבוא אל ענין הכתובים אמר אם כ"כ חיבבם יתברך את האבות איך סבלו כמה צרות בין הגוים גולים ממקום למקום ויסף שגם הוא כיעקב יחשב נמכר לעבד וארעו לו כמה צרות ואם חייב היה איך יצא למלוך על כן אמר בהיותם מתי מספר שלא הגיעו לכלל מרובים להתקיים עבדות רק גרות היטיב ה' עמהם בשני דברים א' שלא המתין למנות הגרות עד היות יצחק גדול שיאמר בו ובאביו מתי מספר רק כמעט שמיום לידתו שלא יצדק לומר בשניהם מתי רק כמעט. שנית שלא היה הגרות ח"ל כי אם בה וזהו וגרים בה לומר כי והגרות שהיו גרים היה בה באופן שאין לומר חלילה שלא חמל עליהם כי אדרבא ריחם עליהם שמאז חשב הגרות ובא"י:
פסוק יג:
ועוד כי כאשר ויתהלכו לקיים הגרות בין אברהם בין יצחק לא עזבם ה' להיות לבוז לגוים שהתהלכו מגוי אל גוי ויעקב מממלכה אל עם אחר שהיה לפי הטבע להיות למרמס כי נטלטלו:
פסוק יד:
ועכ"ז השגיח ה' עליהם בכבודם ולא הניח אדם לעשקם כענין והיה כי יראו אותך המצרים כו' והרגו כו' שלא שלטו המון העם בה וגם ויוכח עליהם את פרעה ואבימלך באברהם וביצחק שהיו מלכים וביעקב את לבן שגם הוא היה מלך כמו שאמרו ז"ל שהוא כושן רשעתים מלך ארם נהרים:
פסוק טו:
שאמר הוא יתברך לפרעה ואבימלך אל תגעו במשיחי ומפני שאברהם אמרו רבותינו ז"ל שהושוו כל העולם והמליכוהו עליהם ולפי זה שרה גם היא מלכה יקראם משיחי שהוא תואר מלכים וגם אומרו ולנביאי יתכן יאמר על שניהם כי גם היא היתה נביאה ויותר מאברהם או יאמר על לבן ובנביאי אל תרעו באמור אליו השמר לך מדבר עם יעקב כו' שאם היה פוגע ביעקב היו לוקים נביאיו יתברך יעקב ויוסף שגם הוא זכה לרוח הקדש באשר ה' אתו:
פסוק טז:
ויקרא רעב כו' אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה על פסוק לכו אל יוסף כו' כי אמרו המצריים אל פרעה כי יוסף לא היה נותן להם מזון עד שימולו אמר להם פרעה ואתם למה לא אצרתם תבואה אמר לו אצרנו ונרקבה אמר להם מי שגזר על התבואה ונרקבה גם יגזור עליכם ותמותו כו' הנה כי גם התבואה הבריאה כמשענת מטה נשברה וטובה הרקיבה ובזה יאמר ויקרא רעב כו' לא מבלתי היות תבואה לאצור כי אם שכל מטה לחם שהיתה תבואה שהיו יכולים לישען עליה נשברה ונרקבה וזהו כל מטה לחם שבר:
פסוק יז:
שלח לפניהם איש כו' הנה פסוק זה היה צודק קודם לפסוק שלפניו כי י"ט שנה קודם הרעב שלח יוסף מצרימה אמנם הנה בביאור התורה כתבנו בס"ד כי מה שקרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ היה סיבה ראשונה יוסף והוא כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל הבאים מצרימה בגלות להקדים ביאת השכינה להם להתיש כח שר של מצרים בל יעצר כח למשול בישראל בהחלט והיה צריך יבא יוסף שמה בגולה שתשרה בו שכינה כמה דאת אמר ויהי ה' את יוסף ולמען התיש כח השר היה שכל תבואות המצרים אשר תחת השר צלם תרקב ואשר אצר יוסף שהיה ע"י שפע השכינה שעמו נתקיים ועל כן היה הרעב לבל יזונו ישראל הבאים רק מהמזון שאצר יוסף בשבע שני השבע שעל ידי השכינה שעמו שיבאו להסתופף תחת צלו יתברך וליזון משלו ולא משל טומאת השר כי על כן שלח לאביו לאמר וכלכלתי אותך כו' כמפורש אצלנו נמצא כי טרם ישלח ה' את יוסף מצרימה קרא והזמין לרעב יבא אל הארץ כי מענין ביאת יוסף היה וזהו ויקרא מאז רעב על הארץ כו' ואחר כך שלח לפניהם איש כו'. או יותר כפשוטו כמאמר יוסף כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי הם היו עתידים להגלות ולא יוכלו לסבול הרעב על כן שלחו לפניהם בגלות תחלה לכלכלם ברעב וזהו ויקרא רעב על הארץ כו' על כן שלח לפניהם איש למחיה והראיה כי היו עתידים לגלות והוא קדם כי על כן לעבד נמכר יוסף שהחל להיות עבד תחתם. או שמא תאמר אם כל כך רשום ושלם היה ולמחיה שלחו ה' למה נמכר לעבד של מלך מצרים הוא שר הטבחים וגם למה היה כל כך שנים בבית הסוהר והיה די לו גלות לזה אמר מה שתראה כי לעבד נמכר יוסף שהוא לשר הטבחים שהיה עבד הלא הוא להיותו יוסף שהוא לשלם חובה שויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם שבכלל הדבר היה מה שאמר כי אחיו היו מזלזלין בני השפחות וקוראים אותם עבדים על כן לעבד נמכר וזהו שלא אמר מתחלה שלח לפניהם יוסף כי אם איש כדי להזכיר שמו אחר כך סמוך לאמרו לעבד נמכר לרמוז טעם המכרו לעבד כמדובר:
פסוק יח:
וכן מה שתראה ענו בכבל רגלו אל תתמה כי הלא ברזל באה נפשו כי הלא היה מתחייב הרג בדיניהם כי כה היה משפט הבא על בעולת בעל והוא כי אמרו רבותינו ז"ל שנתרצה להפיק רצונה וזהו ויבא הביתה לעשות מלאכתו לולא נתראה לו זיו איקונין של יעקב כמו שאמרו ז"ל ושב מלעשות הדבר נמצא כי קרוב היה לבא אל מיתת הרג כי כמעט ברזל באה נפשו ועל כן היו לו עשר שנים מאסרו לעומת עשר טיפין שיצאו מעשר אצבעותיו וזהו ענו כו' לומר מה שענו בכבל רגלו היה על ברזל שבאה נפשו כמעט היה לו כבל רגלו תחת זאת ולא אמר חרב באה נפשו לומר כי היה ברזל הכבל תחת ברזל החרב ויתכן רמז הענין באמרו רגלו לומר ענו בכבל רגלו שבא בו הביתה לעשות מלאכתו לנכות מה שברזל באה נפשו ואומר רגלו ולא רגליו אפשר על כי תקן ברגליו כניסה על כן רמז שתקן החצי:
פסוק יט:
ויהי שם עד עת בא דבר יוסף לפניו יתברך לדון בבית דין של מעלה והיה דברו אשר אמר וגם פה לא עשיתי מאומה שהיה בעת הדין בראש השנה וזכו עד עת בא דברו לפני הקב"ה לידון בראש השנה כמו שאמרו ז"ל בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים ולא היה עת הכושר עד הזמן ההוא שעבר עשר שנים כנגד עשר טיפי אצבעותיו ושנתים על ב' זכירות ואז אמרת ה' צרפתהו כי את דברו אשר דבר לא עשיתי מאומה שהיה נראה כמטיח דברים כי שלא כדין נענש על כן ביום ההוא בא דברי לשפוט עליה ואז אמרת ה' צרפתהו את הדבור ההוא לומר כי לא כוון רק אל בית דין של מטה שלא עשה מה שיהיה ראוי לעונש אך לא יבצר שמן השמים הוכיחוהו כמדובר.
פסוק יט:
או יאמר אמרת ה' בבית דין היתה צרפתהו כלומר בוחן לבות אנכי ויודע כי אדונתו שהביאו לנסיון צרפתהו כי יצא טהור מנסיונו ככסף צרוף בא' מבחינות הנסיון שהוא להזדכך והגו סיגיו על ידי הלחמו והכניעו יצרו נמצא בו כי אמרתו יתברך היתה צרפתה כמה דאת אמר צרפה כליותי ולבי ולבל יהיה עיכוב לא בא דברו עד עת ראויה אחר י"ב שנה כמדובר :
פסוק כ:
ואח"כ שלח מלך הקדוש הנקרא מלך בר"ה כי אז היה שהוא על כסא דין ויתירהו ואז מושל עמים הוא פרעה ויפתחהו שאם לא כן היה לו לחקור תחת מה היה בסוהר ואולי היה מסתכן על דבר אדונתו אך מה' יצא הדבר כי יצא זכאי בבית דין של מעלה:
פסוק כא:
ולא עוד כי אם שמו אדון תחת היותו עבד שאינו עולה שם לגדולה ועליו תביעה רעה ולא עוד אלא שלא עלה בהדרגה תחלה על העם ואחר כך בבית המלך רק תחלה לביתו ואחר כך ומושל כו' וגם גדר אדון שהיה בביתו היה אדון למעלה מושל:
פסוק כב:
אך אין זה רק לאסור שריו בנפשו והוא מה שכתבנו בהקדמת טעם גלות מצרים שהיה לבל יכנעו ישראל תחת כח שר מצרים הוצרך יבא יוסף ושכינה עמו ויהיה האוכל ניתן על ידו ולא על ידי השר ואדרבא הם יאכלו על ידו וגם צוה למול את כלם להכניע כח טומאתם וזהו לאסור שריו של מעלה במה אסרם בנפשו כי נפשו הקדושה נעשתה צנור להריק השפע ואסרם שלא יושפע שפע מצרים על ידי שריה כמו אסורים ע"י הקדושה הדוחקות אותו שאין מאסר גדול מזה ואמר שריו כמו שאמרו ז"ל כי שנים היו רהב ועוזא הוסר אחד והוקם השני וגם על ידי גדולתו קודם לגלות היה לו כח לקבוע למוד במצרים כמ"ש ז"ל כי לא פסקה ישיבה במצרים וזהו וזקניו שהם חכמיו ככל זקנים שבמקרא יחכם על דרך אומרם ז"ל שעל כן קדם גלות יכניה כדי שיהיה להם ישוב קודם גלות צדקיה לקבוע להם שם ישיבות בבבל שלא תשתכח תורה מישראל על ידי צרת הגלות. או כפשוטו עד היכן השליטו עד גדר לאסור יוסף שריו של פרעה בנפשו ורצונו של פרעה ולא ימחה וגם שאת זקניו חכמי המלך מנהו עליהם ללמדם חכמה למען יכנעו תחתיו או יאמר ומה יענה המלך לשריו באמור אליו מדוע אתה עובר הנימוס לבלתי הרים עבד ידו במצרים על כן לאסור שריו מלדבר היה בנפשו ורצונו של מלך במה שזקניו יחכם שעשה יחכים חכמיו מחכמתו למען יסכר פי שריו באמור כי מי שרוח בקרבו כזה לית דין בר נש ולא עליו היה הנימוס שולט או על דרך זה מה ששמו אדון לביתו לאסור שריו היה בנפשו של מלך כי בראותם כך לא יערבו אל לבם לדבר נגדו וגם עוד עשה להשתיקם כי וזקניו יחכם כמדובר:
פסוק כג:
ויבא ישראל כו' אחרי אומרו אשר היטיב הוא יתברך בשלוח מצרימה את יוסף מהטעם האמור אמר כי עוד טובה שמת נמשכה על ידי קדימת יוסף כי על ידי כן ויבא ישראל מצרים כלומר בא מעצמו ולא הובא בשלשלאות של ברזל כאשר היה עתיד אך עתה בהיות יוסף שם נתגלגל ששלח יוסף בעדו ובא בבחירתו וזהו ויבא ישראל מצרים ושמא תאמר ומה בצע כי הלא כלשנות שקדם יוסף לא ימנו בכלל הגלות לז"א ויעקב גר בארץ חם היא ארץ כנען בנו כי שם נתקיים כי גר יהיה זרעך וזהו ויעקב גר בארץ חם והוא כי מלידת יצחק נמנה הגירות והגלות כנודע.
פסוק כג:
או יאמר בענין מאמרנו על פסוק כי גר יהיה זרעך שהוא כי בהיות זרעך מעטים נזכרים בלשון יחיד יהיה גר ולא עבדות בארץ לא להם כ"א לבניהם אך כשיהיו רבים אז ועבדום וענו אותם שהוא במצרים ובין גירות מלידת יצחק ועבדות במצרים יהיו ת' שנה נמצא הגירות בארץ כנען והעבדות בארץ חם אמר כי ע"י שלא הורד יעקב בשלשלאות של ברזל בעבדות כ"א במעלת יוסף בכבוד הרויח כי כאשר בא"י היה גרות ולא עבדות כך יעקב גר בארץ חם היא מצרים. ועוד זכה יעקב בזכותו כי עם שהגלות ודרך וגירות ממעטת פריה ורביה אדרבא עם שיעקב גר בארץ חם
פסוק כד:
ויפר הוא יתברך את עמו של ישראל הנזכר למעלה לבדו מאד מה שאין כן למצרים ולא עוד כי אם ויעצימהו שויעצמו במאד מאד היה מפאת צריו כי כאשר יענו אותו כו' כי מענוי היה מתרבה:
פסוק כה:
ולא עוד אלא שהפך פרעה לבם של צריו הנז' הם שריו ועמו לשנא עמו שלו באמרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וארז"ל אפילו מהמצרים כדי להתנכל בעבדיו העברים שהוא להתחכם ולהתנכל על ישראל אפילו שימית מעמו וזהו להתנכל בעבדיו שעל פי דרכם יושלך מי שעתיד לגאול את ישראל:
פסוק כו:
שלח משה כו' הנה כתבנו למעלה כי כל המשך נסים אלו הוא מה שאמר למעלה שיספרו בגוים עלילותיו יתברך על כן צריך להשכילם כי לא מפאת כישוף נעשו על ידי משה ואהרן כאשר חשבו מצריים תחלה רק על צדקתם היה ה' עמהם ומשה לבדו היה מספיק לעשות כל המופתים כי שלח משה עבדו בלבד ואם נמצא אתו אהרן לא שהיה צריך כ"א אשר בחר בו משה כאמרו שלח נא ביד מי שהיית משלח על ידו כאמרו שלח נא ביד תשלח שהוא ביד אהרן נמצא כי אהרן משה בחר בו מענותנותו שאם לא כן משה לבדו היה מספיק להושיע את ישראל:
פסוק כז:
והראיה כי לא עשו מעשה רק כי שמו בם דברי אותותיו ית' ואומרו דברי יהיה כמאמרם ז"ל כי על המטה היה חקוק דצ"ך עד"ש באח"ב לשלשה עניני הכוונה כמבואר אצלנו במקומו וראיה כי לא מכשוף עשו כי הלא מי יערב אל לבו כשוף בארץ חם כי שם הוא עיקרו כמו שאמרו ז"ל שאמרו להם תבן אתה מכניס לעפריים כו' וא"כ עשות מופתים בארץ חם הוראה כי מה' היה ולא בחיל ולא בכח כ"א על ידי שום בם דברי אותותיו וכן ראו בעיניהם כי לא אחיזת עינים היה ענינם כמעשה ארץ מצרים כי הלא אחר היות מטה ממש בלע את מטותם ונשארו בקרבו ולא נראו עוד מה שאין כן כח בכישוף לעשות ובכלל הדבר כוון לא מבלתי היות יכולת להוציאם בפחות מי' מכות היו עשרה כי אם שרצה ה' לשום בם כל דברי אותותיו.
פסוק כז:
או יאמר שמו וכו' על דרך מאמרנו בעשרה מאמרות שנברא העולם שדברי המאמר עצמו המה היוצרים כי באמור אלהים יהי אור מאמרו יתברך שהן ב' תיבות אלו היו מהוין האור וההיקש בשאר על דרך אמרם ז"ל על ודברתם אל הסלע היה לכם לומר פרק א' או הלכה אחת ונתן מימיו כי אותיות שהן שמותיו של הקב"ה להודע הכוונה פועלות על דרך זה יאמר שמו בם דברי אותותיו שאמר להם בכל מכה הוא יתברך ומיד היו מופתים נעשים בארץ חם. או יאמר שמו בם כו' כי לו חפץ ה' להוציאם בחצי המכות או אפילו בא' היה יכול אלא שרצה יתברך לשום כל דברי אותותיו כאמרו למען שתי אותותי אלה וגם למאמרנו בשערים שראה יתברך לשים עלינו דוגמת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וזהו שמו בם דברי אותותיו ויהיה מה שאמרו ז"ל שהיה כתוב במטה דצ"ך עד"ש באח"ב וזהו שמו בם הדברים של אותותיו שהם שלשה דברים שבמטה שהם העשר כלן ומופתים שהיו אותות אמתיים הוא בארץ שהיו רוצים לעשות כהם ולא יכלו עד שהודו וראיה עצמית שרצה יתברך לבלתי הוציאם עד סוף העשרה הוא מהחשך על כן מיד החל בה עם היותה שמינית כאשר יבא בס"ד:
פסוק כח:
שלח חשך כו' הנה למה שאינו מזכיר דבר ושחין הנה כתבנו שכל זה הוא כמדברים ישראל עם הגוים עלילותיו יתברך באמרו הגידו בעמים עלילותיו ועודם מגידים ובל יחשבו שהוא בטבע וידעו קצת גדולתו ע"כ בדבר שיוכלו לומר כי דרך העולם היה ומי יגיד למו כי ממקנה ישראל לא מת אחד וגם השחין לא היה מפורסם כח' האחרות לכן השמיטם אך עדיין יש לשית לב אל היפוך סדרן ואומרה כאשר הזכרנו כי יאמר ראו נא כי כוונתו יתברך לא היה שלא יכול חלילה להוציאם עד עשר מכות ולא באחת כי הלא ראינו שלח חשך שהוא כמאמר המתרגם בתר דיעדי קביל ליליא שבעלות השחר אחר ששלח חשך הלילה והלך לו הביא חשך זה וזהו מה שאמרו ז"ל שהביאו מגיהנם ולא מרו את דברו לא נתרעם חשך הלילה שיעשה על ידו ולא האחר שהביאו מתפקידו כי ששני מיני החשך הודו זה להסתלק וזה לבא וזהו לא מרו את דברו ואם כן אפוא לו חפץ ה' להוציאם מיד היה מביא חשך קודם למכת הדם ומוציאם בו שלא ירגישו ואם ירגישו לא יוכלו לעכב וכן כמו שלא מרו את דברו ששת ימים גם כן לא ימרו ימים רבים עד יצאו ישראל וכל אשר להם לאטם ואין מרגיש אך רצה לשים בם דברי אותותיו דצ"ך עד"ש באח"ב כמדובר:
פסוק כט:
ושמא תאמר שמה שלא שלחום עד תום העשר מכות לא היה בהשגחה לשום בם דברי אותותיו כי אם שלא האמינו וחשבו שהיה אחיזת עינים או דרך כישוף ועשה עד שהאמינו בסוף לזה אמר הפך כו' לומר לא שהיה ספק למצרים שהיתה השגחה כי הלא על ראשון ראשון הפך את מימיהם לדם כי לא יוכלו לומר שהיתה אחיזת עינים מראה דם ולא דם ממש שאם כן למה וימת את דגתם אך באמת שנהפכו המים לדם ממש ועל כן מתו כל הדגים כמאמרנו בביאור התורה שאמרו יתברך והדגה אשר ביאור תמות היה לומר אל יעלה על רוחכם כי לא היה רק מראה כמעשה המכשפים בלהטים כי אם דם ממש כי הלא הדגה תמות ומי יאמר שמתה הלא הוא כי ובאש היאור וכו':
פסוק ל:
וכן שרץ ארצם צפרדעים ולא היאור בלבד כדרכו והראיה היא שהיו בחדרי מלכיהם אשר אין שם נהר ואין ספק שהיו סוגרים בל יכנסו מהחוץ בחדריהם אלא שמן התהום היו עולים ורצפת השטח היתה נבקעת ועולים ועל הכנים לא הוצרך להזכיר כי הם הודו ולא בושו כי אצבע אלהים היא:
פסוק לא:
אך על הערוב שהיו יכולים לומר שהיתה שעת משתלחת חיות אמר לא יתכן לשני סיבות א' בואם ברגע כי אמר ויבא ערוב. שנית כי עדיין היו הכנים בכל גבולם שהיתה עקיצתם גדולה ממחט ודרך חיות לברוח מהם ומהכתובים בתורה נראה שטרם הסרת הכנים מהגבול בא הערוב ועם כל זה לא נמנעו הערוב מלבא בעוד הכנים בארץ:
פסוק לב:
וכן נתן גשמיהם ברד בהשגחה ולא שנקפאו המים בארץ בטבע והראיה כי היה אש להבות בארצם כי תחלה תהלך אש ארצה מן השמים ואיך לא חמם יסוד האש את האויר מדי עברו ולא יקפאו המים:
פסוק לג:
ושמא תאמר כי לא היתה אש חזקה לחמם יסוד האויר לא יתכן כי הלא ויך גפנם ותאנתם וכו' ואין הברד משבר עץ רטוב רק מקפלו או כופפו ואם עץ חזק ועב הוא גס בו לא ישבר רק קצת ענפיו אך אין זה רק כי האש להטה העצים והקשה הרטובים והכם הברד ושברם וכן בעבים שרפם והברד שברם ואש גדולה כזה איך לא חיממה האויר:
פסוק לד:
ושמא תאמר אם כן אש כזה איך הניח חטה ושעורה ולא יבשה ויאבדה לזה אמר ויבא ארבה כו' ויאכל כו' והוא מאמרנו על אומרו כל אשר השאיר הברד ועל אומרם שפלאי פלאות נעשו בהם בחטה ושעורה שהוא אצלי שעשה הוא יתברך זה למען ימצא הארבה מה יאכל וזהו אמר כו':
פסוק לה:
ויאכל כו' שהוא כדי שתחול בם מכת הארבה ועל פי דרכו סיפר השגחת המכה בבואה תכף אמר ויבא והיותה בגבול מצרים בארצם ואדמתם בצמצום ושלא אכל גם אחר אכלו מה שבארצם את עשב אדמת כוש הקרובה רק ארצם ופרי אדמתם:
פסוק לו:
ויך כל בכור בארצם כלומר אפילו מעמים זולתם וגם אשר לא היו שטר רחם רק ראשית לכל אונם כמו שאמרו ז"ל שאשר היו לה עשרה בנים מעשרה רווקים היו מתים כלם:
פסוק לז:
ועוד השגחה אחרת כי גם בהיותם כואבים כי אין בית אשר אין שם מת מי יאמין יתנו כל כספם וזהבם לממיתים אותם והנה ביום ההוא השאילום כספם וזהבם ושמלותם וזהו ויך כו' ויוציאם כו' ולא מדאגה מדבר באמרם כי על כסף וזהב אשר עמהם מהמצרים יחם לבבם לרדוף אחריהם בהתמהמהם יותר משלשה ימים יותש כחם מעתה כי הלא ואין בשבטיו כושל. או יאמר לא שהוצרכו לכך שהיה ביניהם שבט עני וכושל יקימוהו הכסף וזהב של מצרים כי אין בשבטיו כושל אלא לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:
פסוק לח:
שמח וכו' אמר אל תתמה איך שרו של מצרים שנתאמץ נגדם על ים סוף לא קטרג ביציאה כי הנה שמח מצרים הוא השר שנקרא מצרים בצאתם על כי נפל פחדם עליהם שהוא על השר ועמו פן ימותו כבכורות כלומר אך בראות על הים שלא היו עמו נצולים מפחדם אז נחרץ:
פסוק לט:
פרש ענן כו' להמשיך פסוק זה עם הקודם אפשר יחזור אומרו כי נפל פחדם עליהם על ישראל לומר כי על ידי שהוציאם בכסף וזהב שעל כן נמשך ירדפו מצרים אחריהם על כן כאשר נפל פחדם של מצרים עליהם לכן מה עשה הוא יתברך פרש ענן למסך והוא מרז"ל כי עמוד ענן שהיה הולך לפני מחנה ישראל החזירו יתב' לאחוריהם בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל לקבל חצים ואבני בלסטראות שהיו מורים מצרים לישראל ונשאר עמוד האש לפני מחנה ישראל להאיר להם והיו המצרים בחשך אחר עמוד הענן וזה יתכן יאמר פרש ענן למסך שהוא מה שאמרו ז"ל ויבא עמוד הענן ויעמוד מאחריהם שהוא מסך לקבל אבני בלסטראות וחצים ושיעור הכתוב כאשר נפל פחדם עליהם אז פרש ענן למסך לקבל כו' וגם היה המסך מועיל כי אור עמוד האש לא יגיה אורו למצרים כי היה הענן בינתים שהלך לאחוריהם של ישראל למסך וזה שאמר ואש להאיר לילה כמו שאמרו ז"ל ויהי הענן והחשך למצרים ויאר את הלילה לישראל:
פסוק מ:
שאל ויבא שליו כו' לא זז מחבבם עד שעשאם כמלאכי השרת שהשביעם ממן הרוחני הבלתי משביע לגשמיים ולא עוד כ"א לרעבתנותם היו צריכים מאכלים גסים למלא בטנם ולא מאכל רוחני הבלתי משביע לאדם רעב ואדרבא עשה ה' לשלח בשר הוא השליו ולא שבעו עם היות בשר גשמי ואחר כך לחם שמים שהוא רוחני ישביעם כי אין זה רק שנעשו כמלאכים וזה יהיה ענין בתת ה' לכם בערב בשר לאכול כלומר ולא לשבע עם היותו גשמי ולחם בבקר לשבוע עם היותו רוחני בלתי משביע לגשמיים להורות האמור:
פסוק מא:
וגם מימיהם בלתי טבעיים כי אם בעלי רוחניות כי הלא פתח צור ויזובו מים שהוא זיבה מועטת ודרך העולם שהמעין שמימיו זוחלין והוא צור במקום ציה שהולך ומתמעט עד יבשת המים לגמרי וזה היה בהפך כי מזיבה מועטת היו המים הולכין ונוחלין בציות מדבר ונעשים נהר אך זה יורה כי המים היו רוחניים כנודע מאיכות בארה של מרים:
פסוק מב:
כי זכר את דבר קדשו וכו' הנה אמרו רבותינו ז"ל בשמות רבה לא זכו ישראל לומר שירה אלא בזכות אברהם שנאמר תשורי מראש אמנה שהוא אברהם שנאמר בו והאמין בה' זהו יתכן יאמר כי זכר את דבר קדשו שאמר את אברהם עבדו ועל ידי כן לא בלבד הוציא את עמו בששון כי אם גם ברנה את בחיריו שהיא השירה שזכו בחיריו יתברך לרנן ולשורר על זכות אברהם ואם נשים לב אל אומרו ויוציא ולא אמר הוציא ויתכן רמז כי לא בלבד את ישראל הוציא כי אם גם את מלאכי השרת כל פמליא של מעלה כנודע ועוד הוסיף הוא יתברך כי הלא כל מלאכי השרת היו רוצים לומר שירה תחלה והוא יתברך עיכב בידם עד ששוררו ישראל תחלה שנאמר קדמו שרים כו' וזה יאמר כי זכר כו':
פסוק מג:
ובזכות אברהם ויוציא שהוא כי זולת ישראל גם הוציא את זולתם שהם המלאכים ותוספת עליהם היה הוציא את עמו בששון וברכוש רב ועוד כי לא הניח ירננו וישירו מלאכיו כי אם ברנה את בחיריו הם ישראל אשר בחר בם ולא את המלאכים שהוא פסוק קדמו שרים כו' כנודע:
פסוק מד:
ויתן להם ארצות גוים כו' הנה ראוי לשים לב אל שינוי הלשון שבארצות אומר מתנה ובעמל אומר ירושה. אך הנה ידענו מהגמרא כי אין לשון מתנה דומה ללשון ירושה כי מתנה יש לה הפסק וירושה אין לה הפסק והוא כי הארץ אם לא יכשירו מעשיהם תעזב מהם ותהיה לזרים וז"א בה לשון מתנה שיש לה הפסק אך עמל לאומים שהם הנכסים אכלום ישראל לגמרי כירושה שאין לה הפסק. ונבוא אל ענין הכתוב והוא כי אחר סיפור בעמים עלילותיו ככל הכתוב עד כה מכל ההטבות שהיטיב לנו הוא יתברך אמר עתה כי הנה יאמר נא ישראל בגלות החיל הזה מה יסכון לנו כל הטוב ההוא אחר שנחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים לז"א אל תתמה על החפץ כי הלא ויתן להם ארצות גוים במתנה שיש לה הפסק ועמל לאומים יירשו לגמרי:
פסוק מה:
וטעם המתנה הוא כי תנאי היו דבריו למען ישמרו חקיו כו' כלומר ועל כן אחר שלא קיימו התצאי נחלתם נהפכה לזרים אך עכ"ז אל תתייאשו מן הטובה והנחלה העתידה כי הלא הללויה שהוא הללו את שם יה כי שתי אותיות הקדושות האלה הם משכון לישראל על הגאולה כמאמרו יתברך כי יד על כס יה כי שתי אותיות השם בלתי מתחברות עם השתים האחרונות של שם עד יום נקם עמלקים אויבי ישראל והגאולה העתידה מאתו יתברך על כן הללויה: