א הוֹד֣וּ לַ֭יהוָה קִרְא֣וּ בִּשְׁמ֑וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִילוֹתָֽיו׃ ב שִֽׁירוּ־ל֭וֹ זַמְּרוּ־ל֑וֹ שִׂ֝֗יחוּ בְּכָל־נִפְלְאוֹתָֽיו׃ ג הִֽ֭תְהַלְלוּ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂמַ֗ח לֵ֤ב ׀ מְבַקְשֵׁ֬י יְהוָֽה׃ ד דִּרְשׁ֣וּ יְהוָ֣ה וְעֻזּ֑וֹ בַּקְּשׁ֖וּ פָנָ֣יו תָּמִֽיד׃ ה זִכְר֗וּ נִפְלְאוֹתָ֥יו אֲשֶׁר־עָשָׂ֑ה מֹ֝פְתָ֗יו וּמִשְׁפְּטֵי־פִֽיו׃ ו זֶ֭רַע אַבְרָהָ֣ם עַבְדּ֑וֹ בְּנֵ֖י יַעֲקֹ֣ב בְּחִירָֽיו׃ ז ה֭וּא יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ בְּכָל־הָ֝אָ֗רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו׃ ח זָכַ֣ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִית֑וֹ דָּבָ֥ר צִ֝וָּ֗ה לְאֶ֣לֶף דּֽוֹר׃ ט אֲשֶׁ֣ר כָּ֭רַת אֶת־אַבְרָהָ֑ם וּשְׁב֖וּעָת֣וֹ לְיִשְׂחָֽק׃ י וַיַּֽעֲמִידֶ֣הָ לְיַעֲקֹ֣ב לְחֹ֑ק לְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל בְּרִ֣ית עוֹלָֽם׃ יא לֵאמֹ֗ר לְךָ֗ אֶתֵּ֥ן אֶת־אֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן חֶ֝֗בֶל נַחֲלַתְכֶֽם׃ יב בִּֽ֭הְיוֹתָם מְתֵ֣י מִסְפָּ֑ר כִּ֝מְעַ֗ט וְגָרִ֥ים בָּֽהּ׃ יג וַֽ֭יִּתְהַלְּכוּ מִגּ֣וֹי אֶל־גּ֑וֹי מִ֝מַּמְלָכָ֗ה אֶל־עַ֥ם אַחֵֽר׃ יד לֹֽא־הִנִּ֣יחַ אָדָ֣ם לְעָשְׁקָ֑ם וַיּ֖וֹכַח עֲלֵיהֶ֣ם מְלָכִֽים׃ טו אַֽל־תִּגְּע֥וּ בִמְשִׁיחָ֑י וְ֝לִנְבִיאַי אַל־תָּרֵֽעוּ׃ טז וַיִּקְרָ֣א רָ֭עָב עַל־הָאָ֑רֶץ כָּֽל־מַטֵּה־לֶ֥חֶם שָׁבָֽר׃ יז שָׁלַ֣ח לִפְנֵיהֶ֣ם אִ֑ישׁ לְ֝עֶ֗בֶד נִמְכַּ֥ר יוֹסֵֽף׃ יח עִנּ֣וּ בַכֶּ֣בֶל רגליו (רַגְל֑וֹ) בַּ֝רְזֶ֗ל בָּ֣אָה נַפְשֽׁוֹ׃ יט עַד־עֵ֥ת בֹּֽא־דְבָר֑וֹ אִמְרַ֖ת יְהוָ֣ה צְרָפָֽתְהוּ׃ כ שָׁ֣לַח מֶ֭לֶךְ וַיַּתִּירֵ֑הוּ מֹשֵׁ֥ל עַ֝מִּ֗ים וַֽיְפַתְּחֵֽהוּ׃ כא שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ וּ֝מֹשֵׁ֗ל בְּכָל־קִנְיָנֽוֹ׃ כב לֶאְסֹ֣ר שָׂרָ֣יו בְּנַפְשׁ֑וֹ וּזְקֵנָ֥יו יְחַכֵּֽם׃ כג וַיָּבֹ֣א יִשְׂרָאֵ֣ל מִצְרָ֑יִם וְ֝יַעֲקֹ֗ב גָּ֣ר בְּאֶֽרֶץ־חָֽם׃ כד וַיֶּ֣פֶר אֶת־עַמּ֣וֹ מְאֹ֑ד וַ֝יַּֽעֲצִמֵהוּ מִצָּרָֽיו׃ כה הָפַ֣ךְ לִ֭בָּם לִשְׂנֹ֣א עַמּ֑וֹ לְ֝הִתְנַכֵּ֗ל בַּעֲבָדָֽיו׃ כו שָׁ֭לַח מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֑וֹ אַ֝הֲרֹ֗ן אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּֽוֹ׃ כז שָֽׂמוּ־בָ֭ם דִּבְרֵ֣י אֹתוֹתָ֑יו וּ֝מֹפְתִ֗ים בְּאֶ֣רֶץ חָֽם׃ כח שָׁ֣לַֽח חֹ֭שֶׁךְ וַיַּחְשִׁ֑ךְ וְלֹֽא־מָ֝ר֗וּ אֶת־דברוו (דְּבָרֽוֹ׃) כט הָפַ֣ךְ אֶת־מֵימֵיהֶ֣ם לְדָ֑ם וַ֝יָּ֗מֶת אֶת־דְּגָתָֽם׃ ל שָׁרַ֣ץ אַרְצָ֣ם צְפַרְדְּעִ֑ים בְּ֝חַדְרֵ֗י מַלְכֵיהֶֽם׃ לא אָ֭מַר וַיָּבֹ֣א עָרֹ֑ב כִּ֝נִּ֗ים בְּכָל־גְּבוּלָֽם׃ לב נָתַ֣ן גִּשְׁמֵיהֶ֣ם בָּרָ֑ד אֵ֖שׁ לֶהָב֣וֹת בְּאַרְצָֽם׃ לג וַיַּ֣ךְ גַּ֭פְנָם וּתְאֵנָתָ֑ם וַ֝יְשַׁבֵּ֗ר עֵ֣ץ גְּבוּלָֽם׃ לד אָ֭מַר וַיָּבֹ֣א אַרְבֶּ֑ה וְ֝יֶ֗לֶק וְאֵ֣ין מִסְפָּֽר׃ לה וַיֹּ֣אכַל כָּל־עֵ֣שֶׂב בְּאַרְצָ֑ם וַ֝יֹּ֗אכַל פְּרִ֣י אַדְמָתָֽם׃ לו וַיַּ֣ךְ כָּל־בְּכ֣וֹר בְּאַרְצָ֑ם רֵ֝אשִׁ֗ית לְכָל־אוֹנָֽם׃ לז וַֽ֭יּוֹצִיאֵם בְּכֶ֣סֶף וְזָהָ֑ב וְאֵ֖ין בִּשְׁבָטָ֣יו כּוֹשֵֽׁל׃ לח שָׂמַ֣ח מִצְרַ֣יִם בְּצֵאתָ֑ם כִּֽי־נָפַ֖ל פַּחְדָּ֣ם עֲלֵיהֶֽם׃ לט פָּרַ֣שׂ עָנָ֣ן לְמָסָ֑ךְ וְ֝אֵ֗שׁ לְהָאִ֥יר לָֽיְלָה׃ מ שָׁאַ֣ל וַיָּבֵ֣א שְׂלָ֑ו וְלֶ֥חֶם שָׁ֝מַ֗יִם יַשְׂבִּיעֵֽם׃ מא פָּ֣תַח צ֭וּר וַיָּז֣וּבוּ מָ֑יִם הָ֝לְכ֗וּ בַּצִּיּ֥וֹת נָהָֽר׃ מב כִּֽי־זָ֭כַר אֶת־דְּבַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ אֶֽת־אַבְרָהָ֥ם עַבְדּֽוֹ׃ מג וַיּוֹצִ֣א עַמּ֣וֹ בְשָׂשׂ֑וֹן בְּ֝רִנָּ֗ה אֶת־בְּחִירָֽיו׃ מד וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם אַרְצ֣וֹת גּוֹיִ֑ם וַעֲמַ֖ל לְאֻמִּ֣ים יִירָֽשׁוּ׃ מה בַּעֲב֤וּר ׀ יִשְׁמְר֣וּ חֻ֭קָּיו וְתוֹרֹתָ֥יו יִנְצֹ֗רוּ הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
הודו לה' קראו בשמו - דבר דוד לישראל בנשאם הארון, כי כן כתוב והעד כי עם ישראל ידבר, שאמר זרע אברהם.
פסוק א:
וטעם קראו בשמו – להורות דרך השם כמו אברהם, ויקרא שם בשם ה' אל עולם.
פסוק ב:
שירו - בפיכם.
פסוק ב:
זמרו - בכינור.
פסוק ב:
שיחו - לאחרים.
פסוק ג:
התהללו - הטעם: כי אין לשון שנקרא השם הנכבד בו, רק כנגד מעשיו חוץ מישראל, על כן התהללו גם ישמח לב המבקשים זה השם שלא ידעוהו.
פסוק ד:
דרשו - ישרת אחר דרשו ה' ודרשו עזו, כמו: ויתן לשבי עזו והוא הארון, והמפרש ועוזו כמו בעוזו איננו נכון. והטעם כמו: לשכנו תדרשו.
פסוק ה:
זכרו - בלב.
פסוק ה:
נפלאותיו - הם מעשה שמים וארץ.
פסוק ה:
מופתיו - במצרים.
פסוק ה:
משפטי פיו - בסיני.
פסוק ו:
זרע - אתם זרע אברהם. והזכיר אברהם, כי הוא האב הראשון שהחל לקבל מצות השם, גם הזכיר יעקב כי הוא אבינו לבדו ולא ישתתף עמנו אחר, ככתוב: הלא אלהי ישראל אבינו.
פסוק ז:
הוא - יש לנו להתהלל כי אלהינו הוא לעולם, הוא עומד, הוא שופט כל הארץ.
פסוק ח:
זכר - אמר: זכר כנגד זכרו וזאת הברית הוא ברית בין הבתרים.
פסוק ח:
וטעם זכר – שלא תשכח.
פסוק ח:
דבר צוה - כמו גזר כמו: ה' לא צוה.
פסוק ח:
וטעם לאלף דור – כי שם ישראל לא יכרת, ועוד יירש ארץ כנען לעולם.
פסוק ט:
אשר - הנה פירושו אמר ליצחק: והקימותי את השבועה.
פסוק יא:
לאמר - לכל אחד.
פסוק יא:
לך אתן - בדבור.
פסוק יא:
ולזרעך - במעשה.
פסוק יב:
בהיותם - ידבר על האבות כי מספר בניהם היה מעט גרים ותושבים בארץ.
פסוק יג:
ויתהלכו - כאברהם במצרים ולארץ פלשתים גם יצחק לפלשתים ויעקב למצרים.
פסוק יד:
ויתהלכו - כאברהם במצרים ולארץ פלשתים גם יצחק לפלשתים ויעקב למצרים.
פסוק טו:
אל - זאת היא התוכחה וקראם משיחי כמו נסיכי, אולי כן היה אברהם נביא השב אשת האיש, כי נביא הוא וברכת יצחק ליעקב בנבואה כברכת משה.
פסוק טז:
ויקרא - כמו צוה הגזרות שגזר הכל הם בקריאה.
פסוק טז:
על הארץ - ארץ כנען.
פסוק יז:
שלח לפניהם - לפני יעקב ובניו שהזכיר למעלה, ולמ"ד לעבד בעבור. ויש אומרים: כי פוטיפר עבד היה.
פסוק יח:
ענו - לא הזכיר הפועלים וזה בהיותו בבית הסהר.
פסוק יח:
נפשו - משל בעבור עצמו ותחסר בי"ת בברזל באה נפשו.
פסוק יט:
עד - דרך צחות בשירים עד עת בא דברו. והטעם: שבא דבר החלום כאשר פתר כמו כי יבא דברך.
פסוק יט:
וטעם אמרת ה' צרפתהו – שהשם שם בפיו פתרון האמת, על כן יצא פתרונו צרוף בלי סיג והנה הה"א והוי"ו במלת צרפתהו שבה אל דבר יוסף, וי"מ כי עת בא דבר יוסף לפני השם, אז אמרתו צרפתהו והיא הגזרה שגזר.
פסוק כ:
שלח - ישרת אחר טעם שלח גזר.
פסוק כ:
מלך - הוא מלך מצרים ויפתחהו מהכבל.
פסוק כא:
שמו - וכן אמר: ולאדון לכל ביתו.
פסוק כא:
והנה הזכיר אדון - נגד לעבד נמכר יוסף.
פסוק כב:
לאסור - אחר היותו אסור הגיע למעלה גדולה לאסור שרי פרעה בלא עצת פרעה, כי אם בעצת נפשו.
פסוק כב:
וזקניו - שזקני פרעה שבו כתלמידים לפניו.
פסוק כב:
יחכם - כמו: ומעוף השמים יחכמנו, ילמדם חכמה נעלמה מהם.
פסוק כג:
ויבא - ודבר יוסף היתה סבה שיבוא ישראל במצרים.
פסוק כד:
ויפר - שב אל שלח מלאך והמלה מהבנין הכבד הנוסף.
פסוק כד:
ויעצימהו - יותר מצריו - הם המצרים.
פסוק כה:
הפך, להתנכל - כמו: ויתנכלו אותו, כי בקשו להאביד זכרם.
פסוק כו:
שלח משה - שהוא העיקר שאהרן היה לו לפה, כדרך: ומשה ואהרן עשו.
פסוק כז:
אותותיו - שב אל השם.
פסוק כח:
שלח - אולי ישאל השואל: אם לחשך מקרה איך יהיה שליח אולי יעיר זה השואל משנתו ויראה, כן יהיה דברי אשר יצא מפי אשר שלחתיו.
פסוק כח:
ויחשיך - ארץ חם הכתוב למעלה.
פסוק כח:
ולא מרו - שב אל משה ואהרן, או אל אותותיו. והזכיר מכת חשך, כי בעבורה נתן פרעה רשות ללכת לעבוד השם ואחר כן שב להזכיר המכות והחל מהראשונה.
פסוק כט:
הפך - לא הזכיר דבר התנינים כי לא היתה מכה.
פסוק ל:
שרץ - פועל יוצא כמו ישרצו המים כי מצאנו ארץ לשון זכר, כמו: נעתם ארץ.
פסוק לא:
אמר ויבא – מעצמו והזכיר מכת ערוב לפני הכנים, כי קשה היתה.
פסוק לב:
נתן - ולא הזכיר הדבר והשחין כי לא בקש פרעה ממשה להסיר המכה.
פסוק לב:
ואש להבות - כנגד ותהלך אש ארצה ותחסר אות בי"ת, אש בלהבות או יהיה אש סמוך פעם אש ופעם אש להבות, כדרך: חרבות צורים, אף תשיב צור חרבו.
פסוק לג:
ויך - הזכיר הנכבד מכל פרי העץ שיוכל אדם לחיות בלא לחם אם יאכלם.
פסוק לד:
אמר - גזרה.
פסוק לד:
והזכיר ילק – אולי הוא הקשה במיני הארבה.
פסוק לה:
ויאכל, פרי אדמתם - פרי העץ אשר הותיר הברד.
פסוק לו:
ויך - במצרים לבדם, כי נמלטו בכורי ישראל.
פסוק לו:
ראשית אונים - הבנים הנראים בתחלה.
פסוק לז:
ויוציאם - הם היוצאים כי יסתפק לשומע, על כן לא חשב לפרש ישראל והנה שב למלת ישראל גר בארץ חם, ויוציאם.
פסוק לז:
ואין בשבטיו כושל - עני מוצרך, כמו: והמכשלה הזאת. ויתכן היותו כמשמעו.
פסוק לז:
וטעם בשבטיו – אע"פ שהם רבים.
פסוק לח:
שמח - טעם פחדם, שאמרו: כולנו מתים.
פסוק לט:
פרש - ישוב למלת כל בכור, בעבור שהזכיר על האש להאיר לילה, לאות כי למסך יומם.
פסוק מ:
שאל - ישראל.
פסוק מ:
ויבא - השם שליו להם.
פסוק מ:
ולחם שמים - הוא המן.
פסוק מא:
פתח, מים - ישרת פעם שנית, כמו: והנבואה עודד הנביא וכן הוא הלכו בציות לשון רבים, מן ציה מי נהר.
פסוק מב:
כי - הזכיר הטובות שעשה עם ישראל שהוציאם בכסף ובזהב וכלכלם במדבר, עד שבאו אל הארץ וכל זה בעבור בריתו שהחל, כאשר החל זכר לעולם בריתו והזכיר אברהם לבדו, כי עמו היתה באמת.
פסוק מג:
ויוציא - הטעם בעבור היות מצרים מתאבלים על בכוריהם.
פסוק מד:
ויתן - כי השם קיים בריתו על עדת לאומים.
פסוק מד:
ואמר: ועמל לאומים – בתים זיתים כרמים.
פסוק מה:
בעבור - כי כן כתוב לאברהם על זרעו: והייתי להם לאלהים ובעבור אלה הטובות שעשה השם עם אבותיכם הללו - אתם הבנים.