ביאור פסוקים כ"ג-כ"ה
וַיָּבֹ֣א יִשְׂרָאֵ֣ל מִצְרָ֑יִם וְ֝יַעֲקֹ֗ב גָּ֣ר בְּאֶֽרֶץ־חָֽם׃
וַיֶּ֣פֶר אֶת־עַמּ֣וֹ מְאֹ֑ד וַ֝יַּֽעֲצִמֵהוּ מִצָּרָֽיו׃
הָפַ֣ךְ לִ֭בָּם לִשְׂנֹ֣א עַמּ֑וֹ לְ֝הִתְנַכֵּ֗ל בַּעֲבָדָֽיו׃
(תהילים קה כג-כה)
ננסה להבין את הפסוקים. דוד המלך מספר על השתלשלות המאורעות שהביאו לגלות מצרים, לשעבוד ישראל ולעשר המכות. כאשר ירד יעקב למצרים הגיע לשם בכבוד על פי הוראת פרעה והתיישב במיטב הארץ, בארץ גושן, שהייתה חלק ממצרים. "וַיָּבֹ֣א יִשְׂרָאֵ֣ל מִצְרָ֑יִם" – יִשְׂרָאֵ֣ל, רמז לאנשים החשובים, הם שהגיעו לארץ גושן. וְ֝יַעֲקֹ֗ב, רמז לאנשים הפשוטים.
האנשים הפשוטים לא נשארו בגושן, אלא עברו לגור בְּאֶֽרֶץ־חָֽם. הכוונה, עזבו את ארץ גושן, שם גרו אברהם ושרה, שם שהה יעקב ובניו, ועברו לגור בארץ חם. והרי חם בנו של נח היה מושחת בגזל ובעריות. הגמרא אומרת: "חמישה דברים ציווה כנען(בנו של חם) את בניו: אהבו את הגזל, אהבו את הזימה, שנאו את אדוניכם, אל תדברו אמת, ואהבו זה את זה"(פסחים קיג: בשינוי קל). אם כן האנשים הפשוטים עברו לגור בסביבה של אנשים רשעים בעלי מידות רעות ומושחתות, בארץ חם.
הקב"ה קיים את הבטחתו ליעקב שאמר לו בירידתו למצרים: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם"(בראשית מו ג), "וַיֶּ֣פֶר אֶת־עַמּ֣וֹ מְאֹ֑ד", הקב"ה הפרה (וַיֶּ֣פֶר מלשון פריה ורביה) את בניו שיהיו מרובים, על פי הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד"(שמות א ז) חז"ל אומרים שהיו יולדים ששה בכרס אחד (רמז לדבר: פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאוד, מאוד - שש מלים בפסוק). וַ֝יַּֽעֲצִמֵהוּ מִצָּרָֽיו, עם ישראל היה יותר מרובה מהגויים כלומר הריבוי הטבעי שלהם היה יותר גדול מזה של הגויים.
כאשר עם ישראל מתנהג על פי התורה אין אומות העולם נותנות את דעתם לעובדה שעם ישראל יותר חכם ויותר בריא מהן, וממילא אינן חוששות מפני בני ישראל. אולם כאשר בני ישראל סוטים מדרך ה' מעורר הקב"ה את העמים להתחיל להתבונן בכשרונותיהם של בני ישראל, בהתרבותם, בהצלחתם, בעמדות המפתח שהם תופסים. ואז מתחילים העמים לחשוש שמא בכל זאת עם ישראל חפץ להשתלט על המדינה, לגזול את חיל העמים, לשעבד את הגויים ולנצלם לטובתו. אפילו שאין שום כוונות כאלה אצל בני ישראל בכל זאת העמים חוששים מכך ובהתאם לחששות אלה משנים את מדיניותם לרעת העם היהודי. כאשר יעקב (האנשים הפשוטים) גר בארץ חם (בסביבה גרועה מבחינה מוסרית ורוחנית) והקב"ה הרבה את העם וחזקו מן המצרים, וַיֶּ֣פֶר אֶת־עַמּ֣וֹ מְאֹ֑ד וַ֝יַּֽעֲצִמֵהוּ מִצָּרָֽיו, לכן הָפַ֣ךְ לִ֭בָּם לִשְׂנֹ֣א עַמּ֑וֹ.
נשים לב למלה לִ֭בָּם. כידוע המח הוא איבר השכל והחכמה בעוד שהלב הוא איבר הרגש והבינה. הכתוב לא אומר הפך מוחם לשנוא עמו. כלומר השנאה שהחלו המצרים לטפח כלפי ישראל אין מקורה בשכל. לא היה שום חשש הגיוני שעם ישראל ירע למצרים. במשך למעלה ממאה שנה היו בני ישראל אזרחים טובים ומועילים וגם עתה לא עלה על דעתם לנהוג אחרת. אך הקב"ה הפך לבם. הם החלו לשנוא את עם ישראל ללא כל הגיון והכל נבע מפני שהקב"ה הפך את לִ֭בָּם לשנות את יחסם לישראל ללא היגיון כדי לְ֝הִתְנַכֵּ֗ל (לחשוב כל מיני דרכים ועצות כיצד להרע) לישראל. והכל משום שהחלו לבקר בבית טרטיאות ובבתי קרקסיאות. הקב"ה ראה שעם ישראל עומד בפני סכנת התבוללות משום שהחל מתיידד ומתחבר עם המצרים. מיד נתן בלבם (ללא כל הגיון) לשנוא את ישראל ועל ידי זה דחו המצרים את ניסיונות ההתקרבות של בני ישראל ואף החלו לשעבדם.
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'אמרי חן - שמות'