א הוֹד֣וּ לַ֭יהוָה קִרְא֣וּ בִּשְׁמ֑וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִילוֹתָֽיו׃ ב שִֽׁירוּ־ל֭וֹ זַמְּרוּ־ל֑וֹ שִׂ֝֗יחוּ בְּכָל־נִפְלְאוֹתָֽיו׃ ג הִֽ֭תְהַלְלוּ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂמַ֗ח לֵ֤ב ׀ מְבַקְשֵׁ֬י יְהוָֽה׃ ד דִּרְשׁ֣וּ יְהוָ֣ה וְעֻזּ֑וֹ בַּקְּשׁ֖וּ פָנָ֣יו תָּמִֽיד׃ ה זִכְר֗וּ נִפְלְאוֹתָ֥יו אֲשֶׁר־עָשָׂ֑ה מֹ֝פְתָ֗יו וּמִשְׁפְּטֵי־פִֽיו׃ ו זֶ֭רַע אַבְרָהָ֣ם עַבְדּ֑וֹ בְּנֵ֖י יַעֲקֹ֣ב בְּחִירָֽיו׃ ז ה֭וּא יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ בְּכָל־הָ֝אָ֗רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו׃ ח זָכַ֣ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִית֑וֹ דָּבָ֥ר צִ֝וָּ֗ה לְאֶ֣לֶף דּֽוֹר׃ ט אֲשֶׁ֣ר כָּ֭רַת אֶת־אַבְרָהָ֑ם וּשְׁב֖וּעָת֣וֹ לְיִשְׂחָֽק׃ י וַיַּֽעֲמִידֶ֣הָ לְיַעֲקֹ֣ב לְחֹ֑ק לְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל בְּרִ֣ית עוֹלָֽם׃ יא לֵאמֹ֗ר לְךָ֗ אֶתֵּ֥ן אֶת־אֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן חֶ֝֗בֶל נַחֲלַתְכֶֽם׃ יב בִּֽ֭הְיוֹתָם מְתֵ֣י מִסְפָּ֑ר כִּ֝מְעַ֗ט וְגָרִ֥ים בָּֽהּ׃ יג וַֽ֭יִּתְהַלְּכוּ מִגּ֣וֹי אֶל־גּ֑וֹי מִ֝מַּמְלָכָ֗ה אֶל־עַ֥ם אַחֵֽר׃ יד לֹֽא־הִנִּ֣יחַ אָדָ֣ם לְעָשְׁקָ֑ם וַיּ֖וֹכַח עֲלֵיהֶ֣ם מְלָכִֽים׃ טו אַֽל־תִּגְּע֥וּ בִמְשִׁיחָ֑י וְ֝לִנְבִיאַי אַל־תָּרֵֽעוּ׃ טז וַיִּקְרָ֣א רָ֭עָב עַל־הָאָ֑רֶץ כָּֽל־מַטֵּה־לֶ֥חֶם שָׁבָֽר׃ יז שָׁלַ֣ח לִפְנֵיהֶ֣ם אִ֑ישׁ לְ֝עֶ֗בֶד נִמְכַּ֥ר יוֹסֵֽף׃ יח עִנּ֣וּ בַכֶּ֣בֶל רגליו (רַגְל֑וֹ) בַּ֝רְזֶ֗ל בָּ֣אָה נַפְשֽׁוֹ׃ יט עַד־עֵ֥ת בֹּֽא־דְבָר֑וֹ אִמְרַ֖ת יְהוָ֣ה צְרָפָֽתְהוּ׃ כ שָׁ֣לַח מֶ֭לֶךְ וַיַּתִּירֵ֑הוּ מֹשֵׁ֥ל עַ֝מִּ֗ים וַֽיְפַתְּחֵֽהוּ׃ כא שָׂמ֣וֹ אָד֣וֹן לְבֵית֑וֹ וּ֝מֹשֵׁ֗ל בְּכָל־קִנְיָנֽוֹ׃ כב לֶאְסֹ֣ר שָׂרָ֣יו בְּנַפְשׁ֑וֹ וּזְקֵנָ֥יו יְחַכֵּֽם׃ כג וַיָּבֹ֣א יִשְׂרָאֵ֣ל מִצְרָ֑יִם וְ֝יַעֲקֹ֗ב גָּ֣ר בְּאֶֽרֶץ־חָֽם׃ כד וַיֶּ֣פֶר אֶת־עַמּ֣וֹ מְאֹ֑ד וַ֝יַּֽעֲצִמֵהוּ מִצָּרָֽיו׃ כה הָפַ֣ךְ לִ֭בָּם לִשְׂנֹ֣א עַמּ֑וֹ לְ֝הִתְנַכֵּ֗ל בַּעֲבָדָֽיו׃ כו שָׁ֭לַח מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֑וֹ אַ֝הֲרֹ֗ן אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּֽוֹ׃ כז שָֽׂמוּ־בָ֭ם דִּבְרֵ֣י אֹתוֹתָ֑יו וּ֝מֹפְתִ֗ים בְּאֶ֣רֶץ חָֽם׃ כח שָׁ֣לַֽח חֹ֭שֶׁךְ וַיַּחְשִׁ֑ךְ וְלֹֽא־מָ֝ר֗וּ אֶת־דברוו (דְּבָרֽוֹ׃) כט הָפַ֣ךְ אֶת־מֵימֵיהֶ֣ם לְדָ֑ם וַ֝יָּ֗מֶת אֶת־דְּגָתָֽם׃ ל שָׁרַ֣ץ אַרְצָ֣ם צְפַרְדְּעִ֑ים בְּ֝חַדְרֵ֗י מַלְכֵיהֶֽם׃ לא אָ֭מַר וַיָּבֹ֣א עָרֹ֑ב כִּ֝נִּ֗ים בְּכָל־גְּבוּלָֽם׃ לב נָתַ֣ן גִּשְׁמֵיהֶ֣ם בָּרָ֑ד אֵ֖שׁ לֶהָב֣וֹת בְּאַרְצָֽם׃ לג וַיַּ֣ךְ גַּ֭פְנָם וּתְאֵנָתָ֑ם וַ֝יְשַׁבֵּ֗ר עֵ֣ץ גְּבוּלָֽם׃ לד אָ֭מַר וַיָּבֹ֣א אַרְבֶּ֑ה וְ֝יֶ֗לֶק וְאֵ֣ין מִסְפָּֽר׃ לה וַיֹּ֣אכַל כָּל־עֵ֣שֶׂב בְּאַרְצָ֑ם וַ֝יֹּ֗אכַל פְּרִ֣י אַדְמָתָֽם׃ לו וַיַּ֣ךְ כָּל־בְּכ֣וֹר בְּאַרְצָ֑ם רֵ֝אשִׁ֗ית לְכָל־אוֹנָֽם׃ לז וַֽ֭יּוֹצִיאֵם בְּכֶ֣סֶף וְזָהָ֑ב וְאֵ֖ין בִּשְׁבָטָ֣יו כּוֹשֵֽׁל׃ לח שָׂמַ֣ח מִצְרַ֣יִם בְּצֵאתָ֑ם כִּֽי־נָפַ֖ל פַּחְדָּ֣ם עֲלֵיהֶֽם׃ לט פָּרַ֣שׂ עָנָ֣ן לְמָסָ֑ךְ וְ֝אֵ֗שׁ לְהָאִ֥יר לָֽיְלָה׃ מ שָׁאַ֣ל וַיָּבֵ֣א שְׂלָ֑ו וְלֶ֥חֶם שָׁ֝מַ֗יִם יַשְׂבִּיעֵֽם׃ מא פָּ֣תַח צ֭וּר וַיָּז֣וּבוּ מָ֑יִם הָ֝לְכ֗וּ בַּצִּיּ֥וֹת נָהָֽר׃ מב כִּֽי־זָ֭כַר אֶת־דְּבַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ אֶֽת־אַבְרָהָ֥ם עַבְדּֽוֹ׃ מג וַיּוֹצִ֣א עַמּ֣וֹ בְשָׂשׂ֑וֹן בְּ֝רִנָּ֗ה אֶת־בְּחִירָֽיו׃ מד וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם אַרְצ֣וֹת גּוֹיִ֑ם וַעֲמַ֖ל לְאֻמִּ֣ים יִירָֽשׁוּ׃ מה בַּעֲב֤וּר ׀ יִשְׁמְר֣וּ חֻ֭קָּיו וְתוֹרֹתָ֥יו יִנְצֹ֗רוּ הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
הודו. זה המזמור חברו דוד כשהעלה הארון מבית עובד אדום הגיתי אל עיר דוד, ונתנו לאסף ולאחיו לשורר אותו לפני הארון כמו שכתוב בדברי הימים ושם כתוב זה המזמור עד ובנביאי אל תרעו אלא שיש ביניהם שינוי מעט במלות והענין אחר וכשחיבר דוד זה ספר תהילים כתב זה המזמור והאריך בו בסיפור זרע אברהם עד שנכנסו לארץ ישראל. ושם כתוב שני המזמורים זה המזמור ומזמור שירו לה' כל הארץ, וכן אמרו אלה שני המזמורים תמיד בכל יום לפני הארון עד שהביא שלמה את הארון לבית עולמים ואמר הודו לה'. דברי דוד משוררים והקהל, קראו בשמו, להתפלל אליו, או פירוש קראו בשמו להודות ה': וזהו טעם הודיעו עלילותיו. העלילות שהתעולל בפלשתים על דבר הארון:
פסוק ב:
שירו לו. בפה ובכלי:
פסוק ב:
שיחו בכל נפלאותיו. גם השיחו זה לזה בכל נפלאות הארון ונפלאות אחרים שעשה עמכם:
פסוק ג:
התהללו. אתם תוכלו להתהלל על כל העמים בשם קדשו הנקדש עליכם כמו שנקדש בדבר הארון על כן ישמח לבכם שאתם מבקשי ה'. או כל מבקש ה' ואפילו מן האומות ישמח לבם בהם ה' בבקשם אותו:
פסוק ד:
דרשו. הארון נקרא עוז כלומר דרשו משכן הארון ושם התפללו לפניו וכן בקשו פניו שתתפללו לפניו תמיד:
פסוק ה:
זכרו. בלב נפלאותיו ומופתיו שעשה האל במצרים ובמדבר ומשנכנסו לארץ וכן בדבר הארון בארץ פלשתים כי על נס אחד ועל פלא אחד חייב אדם לזכור המופתים הקודמים:
פסוק ה:
ומשפטי פיהו. כי המכות שהביא במצרים אמר על ידי משה נביאו מתחילה, וכן היו המשפטים באים על מצרים כמו שאמר בפיו:
פסוק ו:
זרע. ובדברי הימים זרע ישראל עבדו והענין אחד: ומה שאמר זרע אברהם. הוא על זרע ישראל לא על שאר זרע אברהם, וכן אמר האל לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, ואמר יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך כי הנה הזרע המיוחד לאברהם הוא ישראל. וכן פירש ואמר:
פסוק ו:
בני יעקב בחיריו. כלומר מי הוא זרע אברהם הם בני יעקב שהם נבחרים משאר זרעו:
פסוק ז:
הוא. אף ע"פ שבכל הארץ משפטיו והוא מנהיג העולם כולו הוא אלהינו ואנחנו עמו:
פסוק ח:
זכר לעולם בריתו. אשר כרת את אברהם, עתה זכר לזרעו לעולם, שנתן הארץ לזרעו לאחר ארבע דורות והוא הדבר אשר צוה כלומר אשר גזר כמו שאמר לאברהם כן קיים הדבר ולזרעו אחריו: ומה שאמר לעולם ולאלף דור. כי לעולם תהיה הארץ לישראל ואע"פ שגלו ממנה עוד ישובון אליה ולא יגלו ממנה עוד לעולם, וזהו לעולם לאלף דור:
פסוק ט:
אשר. ואותו הברית ליצחק היתה כלומר בעבור יצחק כמו שאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, והשבועה היתה בעקידת יצחק, ואמר ליצחק והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך והוא כאילו נשבעתי ליצחק:
פסוק י:
ויעמידה. אותה ברית ואותה השבועה העמידה ליעקב לחק ולישראל ברית עולם כי על זרע המיוחד היתה הברית והשבועה לא על עשו:
פסוק יא:
לאמר. לכל אחד מן האבות אמר כן:
פסוק יא:
חבל נחלתכם. כנגד ישראל:
פסוק יב:
בהיותם. על האבות ועל בני' אמר שהיו מתי מספר:
פסוק יב:
כמעט וגרים בה. כמעט זמן היו גרים בה בארץ, כי הוצרכו לצאת ממנה כמו אברהם שהלך בעבור רעב למצרי' ולארץ פלשתים וכן יצחק לארץ פלשתים וכן יעקב למצרים זהו שאמר ויתהלכו מגוי אל גוי, ואע"פ כן הבטחת האל והאמונה בלב היתה לא הרהרו אחריו:
פסוק יג:
ויתהלכו. מארץ כנען למצרים ולארץ פלשתים:
פסוק יג:
ומממלכה אל עם אחר:
פסוק יד:
מלכים. פרעה ואבימלך:
פסוק טו:
אל. הזהיר להם כמו לאבימלך וללבן, או על ידי נגעים וכן לשאר בני אדם אם היו רוצים לעשקם:
פסוק טו:
במשיחי. נסיכים וגדולים היו, והיו נכבדים אצל המלכים כאלו היו מלכים משוחים:
פסוק טו:
ולנביאי. כי האבות נביאים היו, וה' מדבר עמהם במראה הנבואה ובחלום:
פסוק טז:
וינקרא. הזכיר סיבת רדת יעקב למצרים, וטעם ויקרא כאלו קרא לרעב ויבא על הארץ, כי הגזירות הבאות לארץ מאתו הם:
פסוק טז:
כל מטה לחם. כמו משען לחם ר"ל כל מאכל שישען אדם עליו מנע מן הארץ:
פסוק יז:
שלח. לפני יעקב ובניו, כי כבר זכר האבות וגם הבנים באמרו בהיותם מתו מספר, ומה שאמר שלח, כי האל יתברך סיבב על ידי החלומות אשר חלם יוסף עד שקנאו בו אחיו:
פסוק יז:
לעבד נמכר יוסף. בעבור עבד כלומר להיותו עבד נמכר:
פסוק יח:
ענו. כשנתנו אדוניו בבית הסוהר: וכתוב רגליו. כי שתי רגליו ניתנו בכבל, וקרי רגלו על דרך כלל:
פסוק יח:
ברזל באה נפשו. פירוש ברזל כלומר בשלשלת של ברזל: ואמר נפשו. כי הנפש מעונה בעינוי הגוף:
פסוק יט:
עד עת בא דברו. לפני פרעה שזכרהו שר המשקים אל פרעה ואז אמרת אלוה צרפתהו כי האל סיבב זה בחלום שהראה לפרעה, ולא נפתר אלא על פי יוסף ואז יצא ככסף צרוף לפני פרעה כי אמר לו שר המשקים כאשר פתר לנו כן היה:
פסוק כב:
לאסור שריו בנפשו. שיהיה כח בידו לאסור שריו וגדוליו כמו שהיה כח ביד פרעה: ופי' בנפשו. ברצונו:
פסוק כב:
וזקניו יחכם. לחכמים יקראו זקנים ואע"פ שהם בחורים לפי שהחכמה נמצאת בזקני' ברוב, ופירושו כי יוסף חכם ולמדו חכמי פרעה, כי נמצא חכם יותר מהם:
פסוק כג:
ויבא. בסיבת הרעב לקיום הגזירה שנגזרה בין הבתרים בארץ חם כי מצרים בן חם:
פסוק כד:
ויפר. ה' שזכר למעלה אמרת ה' צרפתהו. אמר כי האל יתברך הפרה את עמו בארץ מצרים מאד:
פסוק כד:
ויעצמהו מצריו. העצימהו יותר מצריו מהמצריים שהיו צריו באחרונה:
פסוק כה:
הפך לבם. הפך במעשיו פעל יוצא ופירוש האל יתברך הפך לבם כי הוא גזר זה ואמר ועבדום וענו אותם או יהיה הפך פעל עומד כאלו אמר נהפך לבם:
פסוק כה:
להתנכל. לחשוב עליהם מחשבות רעות היאך יכלו אותם:
פסוק כו:
עבדו. כי כן נקרא עבד ה' משה עבדי:
פסוק כו:
אהרן אשר בחר בו. לשליחות עם משה:
פסוק כח:
שלח. לא הזכיר המכות על הסדר וגם לא הזכיר כולם כי כתובות הם בתורה והזכיר מקצם לזכר האותות וכן עשה במזמור האזינה עמי תורתי:
פסוק כח:
ויחשיך. החשיך את הארץ:
פסוק כח:
ולא מרו את דברו. כן כתוב וקרי דבריו והעניין אחד אלא שזה כלל וזה פרט:
פסוק כח:
ולא מרו. האותות ושזכר לא מרו את דבר ה' אלא באו עליהם בדברו. או פירוש ולא מרו משה ואהרן את דבר ה' בכל אשר היה שולחם היו הולכים אע"פ שהיה גוער בהם פרעה:
פסוק ל:
שרץ ארצם. זכר ארץ לשון זכר. ואמר שרץ והארץ לא שרצה כי אם היאור, אלא אמר ארצם לפי שבכל מקום שהיו מים בארצם היו שורצים צפרדעים. וכן כתוב על הנהרות על היאורים ועל האגמים:
פסוק ל:
בחדרי מלכיהם. באו בחדרי מלכיהם:
פסוק לא:
אמר ויבא ערוב. רוצה לומר העיר החיות הרעות לבא בכל גבולם כמו שכתוב כל עפר הארץ היה כנים:
פסוק לב:
נתן אש סמוך ללהבות ופעם להפך להבות אש כמו תולעת שני שני התולעת:
פסוק לג:
ויך גפנם ותאנתם. הברד הכה אותם, וזכר הגפן והתאנה בפרט וכן במזמור האזינה עמי תורתי לפי שאלה הם רוב אילנותיהם במצרים:
פסוק לד:
וילק. הוא אחד ממיני הארבה:
פסוק לה:
פרי אדמתם. פרי העשב אשר הותיר הברד:
פסוק לו:
ויך. הפסוק כפול בענין במלות שונות:
פסוק לז:
ויוציאם. טעמו לישראל שזכר למעלה:
פסוק לז:
ואין בשבטיו כושל. שנים עשר שהיו והיו עם רב לא היה אחד בהם שהיה כושל ועני אלא כולם יצאו בכסף וזהב:
פסוק לט:
פרש. משיצאו ממצרים וה' נוסע לפניהם בעמוד ענן יומם וגו': ופירוש למסך. אינו סכך למעלה אלא כמו יריעה לפניהם כי הענן לפניהם היה בלכתם, אבל בנוחם היה עליהם עד שהיה נוסעים ואפשר כי מלת למסך כולל שניהם בלכתם ובנוחם:
פסוק מ:
שאל. ישראל במדבר סין לחם ובשר:
פסוק מ:
ויבא. האל להם שליו בערב לאכול ולחם בבקר לשבוע:
פסוק מ:
ולחם שמים. המן השביעם כנגד מה ששאלו הם:
פסוק מא:
פח. ברפידים:
פסוק מא:
הלכו בציות נהר. במקום ציה וחורב הלכו המים כמו נהר:
פסוק מב:
כי. כל זה עשה להם בזכות אברהם כי הם לא היו ראוים לכך כי היו מריבים ומנסים את ה'. וגם להוציאם ממצרים לא היו ראוים לולי ברית אבות, לפיכך אמר ויוציא עמו:
פסוק מג:
ויוציא. כשהוציאם ממצרים ברינה ובששון הוציאם הם היו שמחים ומצרים אבלים:
פסוק מג:
את בחיריו. בעבור אבותם:
פסוק מד:
ויתן להם. כשהוציאם לא עשה עמהם זו הטובה לבד שהוציאם מעבדות אבל נתן להם ארצות גוים:
פסוק מה:
בעבור. על תנאי שישמרו חוקיו ותורותיו נתן להם את הארץ כמו שכתוב תורה כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם וגו' שאם לא ישמרו חוקיו והיה לאכול ויגולו מן הארץ: