א וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ ב אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ ג וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ ד וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ ה וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ ז וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ ט וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ י וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ יא וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃ יב וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ טו וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ יז וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ יח וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ יט וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ כ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ כב וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ כג וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ כד וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ כה וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ כו וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ כז לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ כח וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ כט וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ ל וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ לא וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ לב וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ לג וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ לד וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ לה וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ לו וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. הא דכפל הפסוק בארץ מגורי אביו וגם בארץ כנען. נראה לבאר כי אברהם קנה שדה בא"י וכן יעקב משא"כ יצחק. והטעם הוא שיהיה לו גירות כי לא היה יכול לילך מא"י ולכך יעקב אף שהיה לו אחוזת שדהו עזבו וגר אצל אביו כדי שיהיה לו ג"כ גירות בא"י. וזהו שאמר שדר במגורי אביו בגירות של אביו ולא בנחלתו כדי שיהיה לו גירות בארץ כנען מבלי צורך צאת ממנו. וגם דר אצל אביו אף ששם היה רק גר כדי לקיים מצות כיבוד אב כי מה שלא קיים בהיותו אצל לבן מפני שהיה בח"ל. ואינו בכלל שמירת התורה ובן נח אינו מצוה על כיבוד אב. אבל בא"י היה יעקב חייב בשמירת התורה ובכיבוד אב. וזה אומרו דלכך דר אצל אביו בשביל היותו בארץ כנען ואיתא במדרש והביאו רש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. נראה לבאר דפירושו הוא דע"י שהעביר יעקב הבכורה ליוסף מזה נסתעף כל הקנאה של שבטים כי טעמו של יעקב שהעביר הבכורה ליוסף הוא כמ"ש הזהר כי מחשבתו הראשונה של יעקב היה ברחל וזה דווקא אם הולכים בתר מחשבה אבל אם הולכים בתר מעשה מה נ"מ במה שהיה מחשבתו תחלה ברחל הא העיקר לבני לאה וז"ש ביקש יעקב לישב בשלוה מכח ברכתו של אביו שמורין על שלוה מאוד וקשה הא מחשבת יצחק לא היה כי אם על עשו וצ"ל דהמעשה הוא עיקר ואם כן מצאו שבטים מקום לערער שאין בבכורת יוסף טענה כי במעשה הנה היא לאה. ולכך קפץ עליו רוגזו של יוסף:
פסוק ב:
אלה תולדות יעקב יוסף. הנה מה שקרא ליוסף תולדות יעקב יותר משאר שבטים נראה דהענין הוא מה שאמר בפיוט סילוף דינה ביוסף והיינו כמבואר במדרש כי דינה עיקר ברייתה זכר היה ונתהפכה לנקיבה. וכן יוסף עיקר ברייתו נקבה היה ונתהפך לזכר וזהו סילוף דינה ביוסף וכבר אמרו חז"ל תלה הכתוב זכרים בנקיבות אשה כי תזריע וילדה זכר ואם כן אין לייחס תולדות השבטים ליעקב כי תולה הכתוב זכרים בנקיבות. אבל יוסף שעיקרו נקבה ותלה הכתוב נקיבות בזכרים א"כ שפיר יתכן תולדות יעקב יוסף:
פסוק ב:
אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. הנה יוסף בבואו לא"י היה בן ז' שנה כנראה מקרא כי אחר שנולד יוסף עבדו אצל לבן עוד ששה שנים ושנה בהליכה והיה בא"י עשרה שנים שאז תופס קדושת א"י בכלל ולכך אמרו חז"ל נשא אשה בא"י ושהא י' שנים וכו'. כי לתפוס קדושת א"י בכלל הכלול עשר קדושות צריך י' שנים ולכך היה יוסף בן שבע עשרה שנה והוא רועה הצאן שהיה מנהיגם ומישרם לרב חכמתו. אבל הוא נער את בני בלהה וזלפה שהיה אצלם משרת ונער והטעם הוא כי יוסף השיג בחכמתו כי יהיה משרת לעבדים. כי מצרים הם עבדים כדכתיב מבית עבדים וכן היה משרת בבית הסוהר לסריסי פרעה. וכן כתיב לעבד נמכר יוסף היינו למי שהוא עבד אבל זאת לא ידע יוסף לאיזה עם יהיה עבד וביקש להתחכם לעשות לדבר ההוא ענין כי צריך תמיד ענין לחול עכ"פ במקצת. ולכן היה משרת לבני השפחות שהם נקראים בפי המון וגם בפי השבטים עבדים וא"כ הרי הוא משרת לעבדים ובזה חשב שיחול מה שנגזר עליו:
פסוק ב:
ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. אמרו חז"ל שאמר שאכלו אבר מן החי וכבר תמהו בממ"נ או שנבלה עשו ח"ו בני יעקב. או שיוסף הצדיק כיזב ח"ו לאביו. ונראה כי הם בקשו לנסות את יוסף אם הוא הולך רכיל ומגלה סוד ואמרו בפניו כמה טוב הוא אבר מן החי ובריא לגוף. וכדומה בשאר דברים בדרך שיחה כמתפאר כאלו אכלו ויוסף האמין כי הדברים כהווייתן ואמר לאביו להוכיחן ולישרם ולכך נאמר דיבתם רעה ולא מעשיהם הרעים רק דיבורם והבן:
פסוק ג:
וישראל אהב את יוסף מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. הרצון בזה כי בכור זקן מכל אחיו הוא לו לפי מחשבתו היה ביוסף וברחל כמ"ש הזוהר. וידוע כי יעקב היה נקרא לפי מעשה ובמחשבה הוא נקרא ישראל. ולכך נאמר בני בכורי ישראל במחשבה היה בכור ולכך נאמר וישראל אהב את יוסף ולא יעקב ועשה לו כתונת פסים. היינו כי העבודה היה אז בבכורים. וא"כ היה העבודה ביוסף ולכך עשה לו בגדי כהונה כאמרו כהן שעשתה לו אמו כתונת פסים עובד עבודת יחיד עיין שם:
פסוק ג:
והנה קצת מפרשים פירשו בן זקונים כי נולד בזקנותו של יעקב אשר כבר חלש כח התאוה וחמדת החומר. ולכך אין בולד כ"כ מס"א ויצה"ר אשר בעון חולל וכו'. והקשו הא בנימין נולד אח"כ ואותו היה לו לאהוב יותר ונ"ל דס"ל להנהו מפרשים דרחל נתעברה מבנימין אחר שבא יעקב לשכם כנראה מקצת מדרשים כי נתעכב שם בשכם וכתיב בבואו לשכם ויבא יעקב שלם. ודרשינן שלם בגופו כי נתרפא ושב חזק לאיתנו הראשון ע"י שינוי השם מן המלאך וע"י ביאת א"י כנודע כי נעשה מזה בריה חדשה. ולכך לעניין עקרה אין שני ח"ל עולין מן המנין וא"כ חזר לתוקפו הראשון דהיה שלם בגופו ואין בדבר שום גרעון. ואם חסרו כחותיו אין זה שלם וא"כ יוסף לבד שנולד מקודם נקרא זקונים:
פסוק ד:
ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו ולא יכלו דברו לשלום. הענין הוא דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח וגו' והיינו כשיש לאדם בלבו תלונה ותערומות חבירו נתרבה השנאה יום ביומו אבל כשמדבר ואומר לחבירו ראה מה זה שעשית לי וחברו יתנצל לפניו או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה אז סרה השנאה ולכך צוותת התורה ובזה יתבטל השנאה מלבבו ושב השלום למקומו ואלו היו השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם וזה ולא יכלו דברו לשלום:
פסוק יב:
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם. ודרשו חז"ל שהלכו לרעות את עצמן. וח"ו לומר עליהם שהלכו להתענג בתענוגי עולם ורק הענין הוא כי כלל הוא במשה ודוד קודם שהגיעו להיות נגידים בישראל היו מתחלה רועי צאן כי כך המידה כאשר יתנהגו בחמלה עם הצאן ויטפלו בהם כן יתנהגו בישראל ולכך נקראים רועים והם שהלכו ולא לקחו יוסף עמהם כי לא בקשו שימלוך יוסף ויהיה להם לרועה כי הם מקרבם יהיו רועים וזה שהלכו לרעות את עצמן. שהם בעצמם יהיו רועים בישראל וא"צ ליוסף לרעות בהם ובפרט כי ידעו שיהיו על ישראל שבעה רועים כדכתיב ואין כהן ראוי למלך ורועה כמ"ש הרמב"ן כי זה היה פגם של חשמונאים וביוד שבטים היו שלשה בכורי פטר רחם שהיו אז כהנים ונשארו שבעה להיות רועים ולכך הלכו לרעות את עצמן והלכו לשכם כי נצצו ברה"ק כי בשכם יתחיל מלכות יוסף שהוא ירבעם שבשכם המליכו את ירבעם ולכך הלכו לשם לבטל זה:
פסוק יג:
ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני. נראה לבאר כי על שכם היה לעשו טענה וגירוי כי היה שייך לשכם החוי כדכתיב וא"כ ענה החוי יורש אותו ומגיע לזרע עשו. ולכך נאמר על שכם אשר לקחתי מיד האמורי ודרשינן זה עשו. ובאמת לכך נתן יעקב ליוסף את שכם כי הוא שטנו של עשו כנודע ולכך חשש יעקב אולי יבואו בני עשו להלחם. ולכך שלח ליוסף כי הוא שטנו של עשו וגם שכם היה מוכן ליוסף כנודע שאסנת היתה בת דינה שהולידה משכם וא"כ היא יורשת את אביה ומגיע לבניה זרע של יוסף:
פסוק יד:
ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. נראה לבאר כי יוסף הוציא עליהם דבה בשלשה דברים האחד שהם לוקחין להם בנות הארץ ודבר זה מבוטל ממה שעשו בשכם כי המה מסרו נפשם והכניסו את עצמן בסכנות עצומות בשביל דינה שהיתה נבעלת לבן ז' עממין ואיך הם יהיו לוקחים מבנותיהם מה שנצטערו הצדיקים על דבר זה ועומדים עליו בנפשותם ולזה הזכירו לו שהם רועים בשכם והשנית שקורין לבני השפחות עבדים ומריבה ביניהם ולכך אמר ראה את שלום אחיך אם שלום ביניהם ואין בהם מריבה וקטגוריא. ועל השלישית שאוכלין אבר מן החי אמר ראה את שלום הצאן כי שלימות הצאן בשחיטה ולא אבר מן החי ולכך אסור:
פסוק יד:
והשיבני דבר. כי יעקב חשב אולי יקראהו אסון רק שלוחי מצוה אינן ניזוקין. רק בגמ' מספקא ליה על החזרה ולכך אמר והשיבני דבר וא"כ לא נתקיים המצוה עד בואו אל אביו והכל הליכה יחשב:
פסוק יד:
וישלחהו מעמק חברון נראה לפרש דחברון היה בהר רק שלא יהיה ניזק בדרך היה מלוהו מן ההר לעמק ושם נפרד ממנו וא"כ לא יוזק. כדאמרי' בפרק עגלה ערופה. ידינו לא שפכו הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה. וזה שאמרו חז"ל כשנפטר יוסף מיעקב היה עוסק עמו בפרשת עגלה ערופה היינו כי שם נלמד מידינו לא שפכו שכל המלווה לאדם אינו ניזוק ולכך נתן לו יוסף זאת לסימן ע"י אחיו שודאי חי שמשם נלמד שאינו ניזק ואיך יתכן שהיה ניזק הלא היה מלוהו מהר לעמק. וחז"ל דרשו מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנא' לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך. נראה לבאר דהיינו כי ע"י הגלות זכו לא"י ולולא הגלות לא היו זוכים לא"י ונמצא היה אברהם קבור בשאינו שלו ולכך מעצה זו נגלה כי אז החל הגלות כמ"ש הת"י בן עוזיאל וזכו לא"י על ידי כך:
פסוק טו:
וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן. לכאורה תמוה איך נתעה בשדה ולמה הקרה ה' כה להתעות. ונראה לבאר כי מאז נפרד יוסף לחוץ לארץ ולא שב וכמו שאמרו ביעקב שקפצה לו ארעא כדי שיתפלל במקום בהמ"ק כן ביוסף הצדיק ביקש הקב"ה שטרם שילך ויתפלל במקום בהמ"ק כי אז הוחל הגלות ובהמ"ק נקרא שדה כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ובפרט כאשר החל הגלות נקרא שדה כנודע ולכך נזדמן לו מן השמים להיות נתעה למקום בהמ"ק לעמוד ולהתפלל שם וזהו והנה תועה בשדה היינו במקום בהמ"ק ולכך מצא שם מלאכים כדכתיב והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. וגבריאל הוא לבוש הבדים ולכך כתיב וימצאהו איש זה גבריאל ושם התפלל יוסף ותפלתו הועלה ע"י גבריאל ולכך שאלו מה תבקש היינו מה עיקר בקשתך והשיב את אחי אנכי מבקש הרצון שיהיו כולם בגדר אחי' וריעות ויאמר נסעו מזה כי הם חשבו אז הגיע זמן בנין בהמ"ק כמ"ש יעקב בלקחו בכורה מעשו איך יהיה רשע זה עומד ומשמש וקודם בנין בהמ"ק צריך מלך כנודע ולכך חשב יוסף למלוך וזהו טוב חלומו אמנם המלאך השיב נסעו מזה. דאין רצונם לענין בהמ"ק דכתיב ביה וזה שער השמים רק נלכה דותינה היינו לקבל התורה שהיה קודם בנין בית המקדש וזה צריך במדבר הפקר מקום שהיו שם בני חורין כאמרם כל העוסק בתורה נקרא בן חורין. ולכך לא הוקם עליהם מלך במדבר. וימצאם בדותן כי בדבר תורה דנו אותו ולא הלכו לפנים משורת הדין כאומרם תורה דכתיב ביה אמת אין הקב"ה הולך לפנים משורת הדין וכן השבטים שעסקו בתורה לא הלכו לפנים משורת הדין:
פסוק יח:
ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. נראה לפרש שראו ברה"ק מרחוק שיצא ממנו ירבעם מחטיא את הרבים ויהיה בעוכרם להסיב לב ישראל. לכך טרם יקרב אליהם להסיתם ולגלגל עליהם רעה גדולה חשבו להמיתו. וזה שהשיא יהודה עצה למכרו לישמעאלים להיות שאתם רוצים להמיתו על שם סופו ונהפך הוא בישמעאל כי שמע ה' קול הנער באשר הוא שם ולא על שם סופו אף שזרעו ישחית למאוד ואיתא במדרש ויתנכלו אותו להמיתו אמר נשסה בו את הכלבים ומלבד מה שפירשו בזה המפרשים נראה לפרש כי אמרו במדרש ויבא עמלק ככלב נדמה להם כי עמלק הוא כלב ועשו נופל ביד יוסף ולכך אמרו יובחנו דבריו אם הוא צדיק לא ישלטו בו כלבים אדרבה לא יחרץ כלב לשונו:
פסוק יט:
ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ר"ל הוא מעורר החלום כי הוא מהרהר כל היום וע"י כן בא החלום וא"כ הוא אשר מורד ביהודה מלכות בית דוד כמ"ש בשל"ה. ובמדרש בעל החלומות רמזו על ירבעם שעבד לבעל והנה עיקר ירבעם היה לעשות טלמסאות להוריד השפע מן השמש וירח וכוכבים כי אמר שבמקדש יורד שפע למעלה מהכוכבים אבל זה יקר מאוד וצריך קדושה ושמירה יתירה והקים הוא חמנים טלמסאות להוריד שפע מהכוכבים ולזה א"צ קדושה רבה ובזה הסית לישראל ולכך כשמעם מחלום יוסף שמש וירח וכוכבים משתחוים לי שפטו כי זה ענין טלמסאות שירד לו שפע מכוכבי שמים והמה משתחוים לו להשפיע לו למטה וזהו שרש פרה ראש ולענה לעבודת ירבעם ולכך אמר הנה בעל החלומות הלזה בא:
פסוק יט:
ויאמרו איש אל אחיו. שמעון ללוי כי שבט לוי לא עבדו לעגלי ירבעם כי עלו מכל א"י לירושלים לבלתי שומע לקול ירבעם וגם שבט שמעון הי' נחלתם מעורב בנחלת שבט יהודה כמבואר בדה"י עיי"ש ברש"י וא"כ היו בכלל יהודה שלא שמעו לקול ירבעם ולכך המה אמרו לעקר ולשרש שורש ירבעם:
פסוק כ:
ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו. נראה לבאר כי ראו גם ראו כי מלך ראשון לישראל צריך שיהיה נהפך בחרב כי תוהו קודם לתיקון והעדר קודם להויה ולכך שאול היה נהרג וכן משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד יהיה נהרג ואמרו א"כ שצריך שיהיה נהרג למה יהרג ביד עובד כוכבים ומזלות לכו ונהרגהו ואל יצא ממנו ירבעם וגם יהיה נהרג ע"י חרבא קדישא כמ"ש שחטא דוד באוריה שנהרג ע"י חרב בני עמון ולא בחרבא קדישא על שמרד במלכות ולכך אמרו לכו ונהרגהו:
פסוק כ:
ואמרנו חיה רעה אכלתהו. נראה דכך היה מקובל בידם דכל מושיע של ישראל יהי' ראשון שולט בחיות כי שמשון מושיע של ישראל הרג אריה וכן דוד גם ארי גם דוב הכה ולכך אלו הוא המלך ומושל ומושיע הוא ישלוט בחיה רעה וכאשר נאמר ליעקב שחי' רעה אכלתהו ישפוט שאין הוא מלך ומושיע אמיתי:
פסוק כ:
ונראה מה יהיו חלומותיו. תמה במדרש אם יהרגוהו איך יתקיימו חלומותיו. ולכך דרשו שרה"ק צוח כן נראה דברי מי יקום ובדרך פשוט יש לומר כי כבר הקשו בממ"נ אם חשבו השבטים חלום של יוסף להבל מה זו קנאה ואם חשבוהו לחלום של אמת מה יועיל תחבולה אבל אמרו ואביו שמר את הדבר שחשב שהגיע תחיית המתים בימיו ויהי' אמו חי כן הוא במדרש וחשבו השבטים גם על יוסף כן שיהרגו אותו כראוי כי משיח בן יוסף יהרג ואח"כ יהיה חי בתחיית המתים וימלוך. וכך חשבו על יוסף בעצמו ששם יהרגהו ואח"כ יחיה בתחית המתים ואז יתקיימו חלומותיו והי' טעמם כי אחר התחי' יפסק ממנו זוהמת היצה"ר ולא יציץ זדון ירבעם ויחלש כחו וזה היה ענינם באמת והכל לטובה יחשבו שאז הכל כמו לעתיד לבא:
פסוק כא:
וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. רצונו בזה שראובן אמר שהוא אי אפשר לו להכות שום נפש כי עבודה בבכורות והי' כהן וכהן אסור לשפוך דם אפילו כדין כמ"ש הזהר שחיטה בכהן אסורה. וגם אתם אל תשפכו דם רק נשליך אותו אל הבור במדבר כי אז החל הגלות והי' כוכב רע כי ילקו במדבר כמ"ש למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם ולכך נשליך אותו אל הבור במדבר אמנם ראה כי מושיען של ישראל יהיה נלקה במדבר במים וחשב ליוסף למושיע לכך יעץ להשליכו לבור שיש בו מים וזהו למען השיבו אל אביו גם שלא יאמר שלכך הגין ראובן על יוסף כדי שיתקיים החלום ואחד עשר כוכבים וא"כ הרי הוא בכלל האחים וא"כ זה לו לאות טוב שלא חטא אבל לא היה דעתו להשיבו אל אביו וע"ז העידה התורה דלא כן הוא רק למען השיבו אל אביו היתה כוונתו ולשם שמים אשרי לו ולנשמתו: