בארץ מגורי אביו. ביאר המקרא על מה לא התנהג יעקב כדרכו לפנות הדרך לפני עשו אחיו. והרי ברכת הארץ עדיין לא הגיעה השעה עד אחר הגלות בארץ לא להם. אלא מפני שהיה ארץ מגורי אביו. ונתקדשה בתורה ועבודה מכבר. ואע״ג דבכ״מ שישב יעקב ובניו היו לעדה קדושה בקביעת הוראת התורה כמו שהיה אח״כ במצרים כמבואר בב״ר פ׳ ויגש. מכ״מ אינו דומה למקום מושרש כבר לקדושה. והרי אפילו לענין קבורה אי׳ בכתובות דקי״א כמו דיפה בא״י יותר מכל הארצות כך יפה בבל שהוא מקום תורה יותר מכל הארצות מכש״כ ישיבה בחיים ודאי טוב להיות במקום מושרש לתורה ועבודה: בארץ כנען. עוד טעם בשביל שהוא ארץ כנען. ויש בזה מצות ישוב א״י ומוכשרת יותר לטהרות הקודש יותר מבכל הארצות: והנה פי׳ הכתוב שישב בארץ מגורי אביו. ולא פי׳ שישב בחברון עיר מגורי אביו אלא שהתרחק עצמו מישיבת העיר עצמה. וישב בפנות העיר סמוך לעמק חברון. והוא כדי להיות בדד כדרכו כמש״כ לעיל ל״ה כ״ז ובכ״מ: והוא נער. משמעות נער משרת כ״פ. והיינו דכתיב במלכים ב׳ ט׳ וילך הנער הנער הנביא. פי׳ הנער הראשון רך בשנים. והנער השני משרת הנביא. וכן ויהושע בן נון נער. משמעו שהיה מתנהג כתלמיד המשמש את רבו כמו שיבואר שם ופי׳ הכתוב כאן שהיה יוסף משמש אותם והם היו משמשים אותו וזהו לשון נער את בני וגו׳ משמשים זה לזה. מש״ה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. שלא התנהגו עמו כראוי מש״ה שנאו המה אותו בני בלהה ובני זלפה. וכ״כ הרמב״ן ז״ל: וישראל אהב. לא כתיב ויעקב אהב ללמדנו שלא היתה האהבה משום דברים גופניים ושמוש טוב אלא שראה בו ענינים רוחניים שראוי לאהבה וכתיב מכל בניו ולא מכל אחיו כמו במקרא הסמוך. מלמדנו דמ״מ לא מצד המעלה לחוד אהבו ביותר אלא מצד שמעלה יתירה של יוסף היה בטבע יעקב יותר משארי בניו אשר מטבע הבנים להשתוות לטבע אביהם כמשז״ל האב זוכה לבנו וכו׳ וכמליצת חז״ל ברא כרעא דאבוה [כמש״כ להלן מ״ח י״ד בביאור מליצה זו] בזה היה יוסף מצוין. אבל בשארי מעלות אפשר שידע יעקב שיש אנשי מעלה בבניו יותר ממנו. והיינו דמבאר הכתוב כי בן זקנים הוא לו. שאוהב היה להשתמש ביוסף כמו זקן הבוחר בא׳ מבניו לשמשו ובוחר במי שטבעו דומה לו ביותר אע״ג שיש אנשי מעלה ממנו בבניו. והיינו משום מדת החסד ואהבת השלום שהיא מדתו של יעקב בהליכות עולם לו ובמדה זו היה יוסף מצוין מכל אחיו כמש״כ לעיל ל״ג ז׳ ולהלן מ״ט כ״ד: כתנת פסים. שהגיע עד פס ידו. או מצוין באריגה כמו פסים. וכ״כ הרמב״ן בפ׳ תצוה ע״פ לכבוד ולתפארת שהוא כמו כתונת תשבץ והכי משמע בשבת ד״י ע״ש בפרש״י. ולהלן כ״ג יבואר עוד דכל אנשי מעלה לבשו כתנות אלא של יוסף היה מצוין: ויראו אחיו. המה בני לאה שלא הביא דבתם רעה. אבל המה שנאוהו מפני הקנאה. שראו בדעתם כי אתו אהב אביהם מכל אחיו. שטעו בדמיונם וחשבו שלא משום אותה מעלה ביחוד שהיא שייך לבנים. אלא אהבו ביותר מכל אחיו אפילו לא היו בניו כלל חושב אביהם שהוא גדול מהם מש״ה באה הקנאה בלבם: ולא יכלו דברו לשלום. לא סבלו דברו עמם לשלום. דכסבורים היו שהוא שונא אותם ג״כ אלא שמסתיר שנאתו וזה לא יכלו לסבול ומשמעות יכול הוא מדת סבלנות דפי׳ כל הוא מדה המחזקת כמו אלפים בת יכיל. והמה לא היה מדתם בסבלנות גדול כ״כ: ויגד לאחיו ויוסיפו עוד. עוד לא הגיע המקרא לספור החלום ופתרונו אלא על הגדת החלום שלו הוסיפו שנאה יהי׳ איזה חלום שיהיה באשר ידוע שאין להגיד חלום אלא לאוהב כדאי׳ פ׳ הרואה. והוא בא להגיד להם חלומו ומראה בזה שחושב אותם לאוהביו. וזה אינו אלא צביעות וחנופה שאינו מתקבל על דעת נקיה. אבל מכ״מ נענו לו עד שהגיע ויאמר אליהם שמעו נא וגו׳. פייסם והפציר בם שישמעו חלומו ולא עלה בדעתם שיהיה דבר מונע להם ושמעו: בתוך השדה. בשדה מיבעי אבל בתוך משמע באמצע כמו לעיל ועץ החיים בתוך הגן ת״א במציעת גינתא. והפתרון ע״ז שכל העולם נמשל לשדה ומרכז הישוב הוא קוטב האמצעי ועיקר הישוב שהכל פונים לשם היה בימים ההם במצרים: והנה תסבינה אלמתיכם. והנה בפ״ע כמראה שלא ברגע אחד ראה זה אחר זה אלא אחר שראה אלמתו קמה ונצבה איזה משך ראה עוד אשר תסבינה וגו׳. וענין תסבינה ולא השתחואה לחוד מראה שמשתדלים בעצמם למצוא חן בעיניו ולהשתחוות לו וע׳ מש״כ להלן מ״ג כ״ו שנתקיים הפתרון גם בזה: המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו. ידוע שמלוכה הוא ברצון ובכבוד וממשלה הוא בע״כ כמו שכתב הראב״ע. והנה יוכל להיות שלבסוף יגבר עליהם וימשול בם. אבל לא ציירו היאך יגיע שיקבלו מלכות שלו ברצון. וכי הוא חכם מהם וזהו מאמרם המלך וגו׳ אם משול. אם יגיע שתמשול בנו אבל המלך תמלוך עלינו. וזהו מפני שראו במאמר והנה תסבינה אלמתיכם ענין מלוכה שיכירו בכבודו כי ראוי הוא לכך: על חלמתיו. שחשדוהו שמהרהר ביום שהוא נכבד וחכם מהם. והרהורו עולה על משכבו ע״כ שנאוהו על החלום: ועל דבריו. על שמצא לב להגיד להם החלום. אמנם לא קנאו בו עתה אחרי שהאמינו שאינו חלום צודק ורק הרהור שלו הוא: ויאמר. לא ביקש שישמעו כי לא היו מתרצים אבל בהיותם עומדים קרוב לאביהם אמר הנה וגו׳. והם לא השיבוהו מאומה וכל חלמא דלא מיפתר כאיגרתא דלא מיקריא כדאי׳ בפ׳ הרואה אבל ויספר אל אביו. חזר וסיפר במעמד כולם ואביו פתר לו: ויקנאו בו. הבינו שזה לא אפשר שהרהר ביום שאביו יראה בטוב להמליכו עליו מפני חכמתו וע״כ חלום צודק הוא. וגם כי הגיע החלום לפתרון כזה: ואביו שמר את הדבר. לא היה רע בעיניו כ״כ דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו וע״ע מש״כ להלן מ״ו כ״ט: את צאן אביהם. מה היה מקרא חסר אלו היה כתוב את הצאן. כמו לעיל ב׳ את אחיו בצאן. אלא בא ללמדנו דעבירה גוררת עבירה שרעו א״ע בצאן אביהם ולא היה להם רשות ע״ז והגיעו לגדולה מזו : ויאמר ישראל. לא כתיב יעקב להגיד כי ברעיון נשגב הגיע לידי כך לשלוח את בנו למקום סכנה וכאשר יבואר: הלוא אחיך. תיבת הלוא מיותר ללמד שסיבת השילוח הוא משום ששמע שרועים בשכם. ששם מקום סכנה רבוצה ממעשה שכם ע״כ פחד ורגז לבבו לדעת מהם וכ״כ רשב״ם: ואמר לכה ואשלחך אליהם. תיבת לכה אינו מדויק לך מיבעי. וכבר נמצא עוד בתורה לכה ואשלחך אל פרעה. ודרשו ברבה ויקרא פ״א ובירו׳ סוכה פ״ד ה״ז אם אין אתה הולך לא ילך אחר. וע׳ ס׳ במדבר י׳ כ״ט. וכזה יש לנו לפרש כאן דיעקב אבינו אם רצה לדעת שלום בניו וכי לא היה לו עבד לשלוח אלא ירא מפני הסכנה גם על העבד. אבל על יוסף היה בטוח על צדקתו שלא יפגע בו אדם רע : ויאמר לו הנני. כבר ביארנו בפ׳ עקדה שזה הלשון מורה על דבר גדול והתבונן גם הוא שדרך מסוכן הוא לפניו אבל הוא בצדקתו ובתומו הלך ויאמר הנני וכפירוש רש״י: וימצאהו איש. אם נחשוב שהיה איש מוזר ליוסף אינו מובן מה שאמר אליו את אחי. ומאין לו לדעת מי הוא ומי המה אחיו. וגם מה השאלה הגידה נא לי איפה הם רעים. מאין לו לדעת. אלא אחת משתי אלה או שהיה איש ידוע להם בחשיבות או הכיר בו שהוא מלאך או נביא שידע כל מה שעם אחיו ובאמת היה ראוי לכתוב וימצא איש שהרי יוסף היה ההולך בדד ומחפש ומצא ולא האיש ההולך לדרכו. אלא בא ללמד שהיה שליח מן השמים לפגוע ביוסף ולהביאו לידי כך והלך האיש וימצאהו באותו מקום: נסעו מזה כי שמעתי. תיבת כי הוא מוזר כאן. ושמעתי אומרים מיבעי לכתוב. כי אין זה טעם על הנסיעה. אלא בע״כ הראה לו בדברו כונה שניה מזה וכפי הדרש נסעו מזה. ממה שאתה אומר את אחי. לא כן בדעתם כי שמעתי אומרים וגו׳ כפרש״י. והנה היה לו ליוסף מקודם להתבונן אבל כך גזרה ההשגחה שלא התבונן כלל. ולהביא לענין הנרצה. והנה יש להתבונן דלפי הפשט מבואר שנמכר יוסף בדותן ולא בשכם והלא ברבה מבואר דמש״ה קברו את עצמות יוסף בשכם משום שגנבו אותו בשכם וצ״ל דהבור שהטילהו לשם היה בין שכם ובין דותן והוא קרוב לשכם ובתחומה אבל לפי הכונה הנעלמת במשמעות דתינה מבואר דהלכו סביבות שכם ושם נמכר יוסף: ויתנכלו אותו להמיתו. יפה פי׳ הספורנו שנתמלאו נכלים באשר חשבו כי גם הוא מלא נכלים עליהם. אבל בפי׳ להמיתו נדחק מאד. והנראה שה״פ שכ״כ חשדו את יוסף בנכלים עד שראו בצדק כי ראוי הוא להמיתו: החלמות הלזה. משמעות הלזה הוא מאוים ומצוין כמש״כ לעיל כ״ד ס״ה בשם ב״ר. ופי׳ האיש החולם חלומות נוראים כאלה: ונראה מה יהיו חלומותיו. ע׳ פרש״י בשם המדרש. ואין הכונה שלא אמרו האחים דברים אלו כלל אלא ה״קרו הופיע. דאאל״כ דממ״נ אם שמעו האחים הב״ק וכי שוטים היו להלוך נגד דעת עליון. ואם לא שמעו מה זה מודיענו המקרא והרי כבר ידענו שהחלומות היו צודקים וכעין נבואה. אלא אין המקרא יוצא מ״פ. שיצאו הדברים מן האחים אבל לא מדעתם וה״ז כדאי׳ בב״ר פ׳ תולדת שלשה דברים המה ברשותו ש״א ושלשה אינו ברשותו ש״א. הפה וידים ורגלים ברשותו ש״א כו׳ וכשאין אדם זוכה ניטלין ממנו ונעשין שלא ברשותו כך יצא מפיהם דברים שמראין להם לראות מה יהיו חלומותיו וה״ז כמו ב״ק. אבל המה לא שמו לב לדבר. וכך גזרה ההשגחה להשיב חכמתם אחור מבלי הבין מה שמדברים. אמנם בא הכתוב ללמדנו דעת שיש לאדם לשים לב על מוצא שפתיו שלא ברצונו ודעתו: ויאמר לא נכנו נפש. לא כתיב ויאמר אליהם כמו בקרא הסמוך אלא מתחלה בא ראובן בקול רעש גדול ומדבר אל עצמו היו לא תהיה לא נכנו נפש ואחר שהבינו שלא יוכלו להלוך נגד רוחו ודעתו של ראובן הוסיף לדבר אליהם בנחת והסביר להם מדוע בא בחזקה נגדם: אל תשפכו דם. אזהרת ה׳ שבא בפי׳ שופך דם האדם וגו׳ קשה לעבור מאזהרה הנלמדת מן הדין ומש״ה קיי״ל במ״ק פ״ג באושא התקינו אב״ד שסרח אין מנדין אותו היינו משום דכתיב בפי׳ ונשיא בעמך לא תאור וכן הרבה ועיין מש״כ בס׳ ויקרא י״ג מ״ה ובכ״מ שהעונש ב״ש גם כן חמור יותר ע״כ אמר אל תשפכו דם אפילו אם הוא חייב אלא השליכו אותו אל הבור וימות תחתיו ברעב ובחוסר כל. הזה אשר במדבר. שלא ישמע קולו בעיר וימשכו אותו. אמנם הוא כוון בזה להרחיק המקום ממקום מושבם ויוכל אח״כ להשיבו אל אביו בלי ידיעתם. ויד אל תשלחו בו. אחר שתשליכוהו הבורה שוב אל תשלחו בו יד להכותו וכדומה ולא לעשות בו תרי דיני: למען וגו׳. כדי להבין המקרא כ״ט הקדים הכתוב שלא כוון ראובן שימות תחתיו אלא מתחלה השכיל להרחיקו מהם. והיינו להציל אותו מידם ואח״כ להשיבו אל אביו. דבאמת היה בדעת ראובן שלא להאשים את יוסף על חלומותיו ועל דבריו שנראה שאינם מהוגנים וכמו שאמר ראובן להאחים אח״כ הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ופירושו שכ״ז אינו אלא מעשה ילדות וכן קרא אותו בזה הלשון הילד איננו. אבל לא היה יכול ראובן להוציא מלבבם האשם ע״כ הפיס דעתם בדברים הללו: את כתנתו את כתנת הפסים. פרש״י את כתנתו זה חלוק והוא ממ״ר וצ״ל שהיה לבוש על בשרו שתי כתנות דזה ודאי א״א לומר שהציגוהו ערום וכך נמכר אח״כ אלא כמש״כ. אבל לפי פשוטו היינו כתנתו היינו כתונת הפסים והכי מוכח מלשון המקרא ל״א ול״ב והא דכתיב פעמים הוא משום שהיה בזה שהפשיטוהו החלוק שני טעמים דבאמת היה הנהוג לכל אנשי המעלה ללבוש כתונת על בגדיו כמו שהיו אח״כ כהני ה׳ אפילו שלא בשעת עבודה לובשים מעיל. ובשמואל כתיב ומעיל קטון תעשה לו אמו. וכל האחים לבשו כך אך של יוסף היה כתונת פסים חשוב ומצויר באריגתו כמש״כ הרמב״ן ס״פ תצוה. והנה הנהוג היה כשהיה איש המעלה אשם והגיע לעונש גופו. אזי מסירים תחלה ממנו אות המעלה שלו. וכענין דאי׳ בירושל׳ הוריות פ״ג נשיא שחטא מעבירין אותו ואח״כ מלקין אותו ע״כ כשבאו להעניש את יוסף הסירו מעליו את כתנתו אפילו אם לא היתה של פסים. ועוד טעם אחר את כתונת הפסים. טעם מיוחד שהיה כתונת הפסים ורעה עינם לראות הכתונת עליו וגם כי נדרש הי׳ להביאה לאביהם כמו שיבואר במקרא ל״ב: והבור רק. בלי אבנים שלא יוטל ויהא נפצע ראשו: אין בו מים. השגיחו שלא יהי׳ נטבע במים שיהא כאלו הרגוהו בידים: וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו. מספר הכתוב בשבחם של שבטי יה שגם בכל חמתם ופעולתם לרעה ליוסף מכ״מ לא יכלו לישב במנוחה מרוב התפעלות על המקרה שבא לידם ועל החמלה שהרי בכה והתחנן להם כמבואר להלן מ״ב כ״א. ע״כ גם בשעה שישבו לאכול וידוע שישיבתם היתה על הארץ כמנהג המדינה וא״כ א״א לראות מרחוק. אבל המה נשאו עיניהם וראו מרחוק. והיינו משום שעמדו בתוך האכילה כמשתאה לראות דבר מה יסכן להם לאותו מעשה: אורחת ישמעאלים באה מגלעד. צפונית מזרחית של א״י: להוריד מצרימה. הוא מערבית דרומית לא״י: נכאת וצרי ולט. המשאות קטנות כדרך נושאי סמני רפואות. והיה אפשר להרכיב את האדם על הגמלים והיה זה טובה ליוסף שמעדו רגליו מרוב צער ולא יכול לילך: מה בצע. בסנהדרין ד״ו אי׳ דמש״כ ובוצע ברך נאץ ה׳ זה יהודה שאמר מה בצע. מבואר דפירשו חז״ל מה בצע. מה פשרה היא זו שאמר ראובן. ובצע הוא לשון ביצוע הדין וכמו בצע אמרתו. ואמר שאין זה פשרה שלא לשפוך דם בידים אלא להשליכו אל הבור וימות תחתיו. סוף סוף אנו הורגים אותו. אלא וכסינו את דמו. שאם היינו הורגים אותו בידים היה דמו נשפך לארץ ועתה כסינו את דמו אין זו פשרה אלא כך יש לעשות הפשר ונמכרנו לישמעאלים. והמה אם יכוהו כדרך אדון המכה ורודה בעבדו: וידנו אל תהי בו. לא אנחנו המכים אותו: כי אחינו בשרנו הוא. אח מן האב נקרא סתם אח. ואח מן האם נקרא בשר. משום דבשר הולד מכח האם בא כדאי׳ ספ״ג דנדה. ומש״ה אהבה לאח מן האם רבה מן אח מן האב כדכתיב בתהלים תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי ופי׳ ברבה פ׳ תצא אם תדבר באח מן האב סופך שגם בבן אמך תתן דופי. אע״ג שהוא נגד הטבע ותכונת בני אדם. ואמר יהודה אשר יוסף גם אחינו מן האב גם בשרנו מן האם שהרי רחל ולאה אחיות הן. וא״כ שארם גם מן האם ע״כ אין לנו לצערו בידים : וישמעו אחיו. התבוננו כי כן דבר יהודה. וכ״כ רש״י ות״א: אנשים מדינים סחרים. שהלכו במדבר עם אותה אורחת ישמעאלים והגמלים שהרי א״א לילך במדבר בלי אורחה גדולה והמה הלכו רגלי ומש״ה לא ראו מרחוק אלא הגמלים הגבוהים. והמה המדינים שהלכו רגלי נטו מן הדרך לקול יוסף או שלבבם דפק להם להסתכל בזה הבור: וימשכו. המדינים. והאחים שראו שמחו בזה כי נעשו רצונם בלי אמצעות עצמם ואלו לא דבר יהודה כך לא היו מניחי׳ למשוך ולמכור אלא הניחוהו בבור עד שמת אבל משהוחלט אצלם לעשות כן היה להם לנחת כשנעשה ע״י המדינים. והיינו דאי׳ בב״ר פ׳ פ״ד שנגנב יוסף שתי פעמים. היינו האחים גנבוהו מאביהם. והמדינים מן האחים. ומכ״מ אמר יוסף כשנתודע לאחיו כי מכרתם אותי הנה. משום שהמה גרמו לדבר וידעו מעשה המדינים ולא מיחו עליהם. ה״ז כמו שעשו המה. וכן פי׳ הרשב״ם: ויביאו. הישמעאלים: וישב ראובן אל הבור. למשוך את יוסף בחשאי להשיבו אל אביו והיה שעה מוכשרת לכך [ומה שלא היה באותה שעה שמכרוהו ע׳ פרש״י. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר י׳ י״ח שכך היה דרכו להתבודד] בשעה שהיו כולם רחוקים מאותו מקום: והנה אין יוסף בבור. וכסבור שנהרג: הילד איננו. עתה שב אל דברו לומר שהוא איש אלא ילד. ואינו חייב עונש כלל: ואני. שע״פ דברי נשלך לבור ונאבד ואלו לא נשלך לבור הרי לא הי׳ מניח להרגו ולמכרו בשום אופן אבל עתה שעל פי עצתי יצאה קלקלה זו: אנה אני בא. לאיזה מקום אהי׳ גולה כדין הורג בשוגג. וכמו שכבר אמר ה׳ לקין על שהרג בשוגג נע ונד תהיה בארץ עי״ש: ויקחו את כתנת יוסף וישחטו וגו׳. לפי הספור היה ראוי לכתוב וישחטו שעיר עזים ויקחו את כתנת יוסף ויטבלוה בדם. אלא הכתוב מלמד שאינו מדבר בקיחה מה שברשותם כדי להטבילה מיד סמוך לקיחה אלא בשביל שהיתה הכתונת מושלכת בארץ במקום שהפשיטו אותה מעליו ולא רצו להשתמש בה כלל למען לא תהיה להם למזכיר עון או צער עתה ראו בעצה והלכו ולקחו את הכתונת קודם ששחטו השעיר שאם ישחטו תחלה ואח״כ ילכו ליקח הלא בין כה וכה יבלע הדם בארץ מש״ה לקחו תחלה את הכתונת ואח״כ וישחטו שעיר עזים וגו׳ ומש״ה לא כתיב כאן לשון הפסים דאפילו לא היה של פסים לא השתמשו בו תחלה: וישלחו. כפי׳ הספורנו שחתכו אותה בשלח כדי שתתראה שזאבים וכדומה חתכוה בשיניהם: את כתנת הפסים. בשביל שהיתה של פסים עשו כן דבזה יכירה אביהם וכ״כ הרמב״ן: טרף טרף יוסף. חזר ואמר כמתמיה ע״ז שהרי הוא שיער שיוסף בטוח להנצל אפי׳ מאנשים רעים ומכ״ש מטריפת חיות שאינם בעלי בחירה כמש״כ לעיל י״ג. והנה לא לבד מאנשים נטרף אפילו מחיה רעה נטרף יוסף מש״ה אמר שתי פעמים טרף טרף. ומש״ה מזכירו בשמו: שמלתיו. כבר נתבאר כ״פ שהמה בגדי כבוד. וקרע יעקב כל בגדי כבוד שהיה לו וכדאי׳ כיב״ז במ״ק דכ״ד דר׳ יוחנן קרע על ר״ח תליסר מני היינו אפילו לא היה לובשם אז. וכך עשה יעקב. אבל ראובן שהיה בשדה לא היו שמלותיו בידו מש״ה לא קרע אלא בגדיו שהיה לבוש אז: וכל בנותיו. ע׳ מש״כ להלן מ״ו ז׳ בזה: כי ארד אל בני אבל. כדבר דוד המלך על הילד אני הולך אליו. כך אמר יעקב כי ארד אל בני במותי באבלותי לקבר: ויבך אתו אביו. היה ראוי לכתוב תחלה ויבך. אלא בא ללמדנו שלא נהג בכי ג׳ ימים אלא בכה אותו כ״ז שהיה אבל עליו: והמדנים. המה סרסרים שהיה בזה העסק של עבדים שנדרש לאנשי ריב ומדון: אל מצרים. במצרים מיבעי אלא כדאי׳ ברבה לדימוסיא של מדינה שכך היה הנהוג דמי שבא למכור עבד וקשה עליו להמתין עד שיזדמן קונה לזה היה עסק המדינה שקנוהו עד שיעמידו על שוק המקח כ״פ עד שיהי׳ נמכר. ופוטיפר היה ממונה על זה העסק. ועיין להלן ל״ט א׳:
