פסוק ב:רעה אח אחיו, רעי עם אחוהי, הוא לא כמ"ש ר"ע ספורנו שהיה מנהיג ומורה אותם במלאכת המרעה,
פסוק ב:והוא נער, והוא רבי, ע' רמב"ן שהיה לו גי' אחרת וז"ל "וא"ת והוא מרבי עם בני בלהה" ואמר כי מיום היותו נער הוא עמהם הם גדלוהו כאב כו'.
פסוק ב:את דבתם רעה, ית דבהון בישא. ע' באוגיר שכ' ששבוש הוא וצ"ל "טבהון" בטי"ת, אמת שבת ליסאבאן נמצא כן, וכן בת' יונתן, וכן מצינו בתהלים "דבת רבים" (ל"א י"ד) ת' "טיב ביש דאמרינן עלי עממין סגיאין" אבל בכמה כ"י מצאתי "דבהון" בדל"ת, ולכן נראה שבת' בבלי הוא בדל"ת ובת' ירושלמי הוא בטי"ת.
פסוק ג:כי בן זקנים הוא לו, ארי בר חכים הוא ליה. הוא כמ"ש רש"י מרז"ל "כל מה שלמד משם ועבר מסר לו" וע' במס' קידושין (דף ל"ב) ע"פ "והדרת פני זקן, וריה"ג אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה" ושם ת' "מן קדם דסבר באורייתא תקום ותהדר אפי' סבא" משום שלדעתו אתי "זק"ן וגלי דשיבה כולל כל השיבות בין שיבת התורה בין שיבת הימים, ולקמן (מ"ד, כ') בבנימין לא ת' כן רק "בר סבתין" אפשר ששינה פה משום ביוסף לא יכול לתרגם סבתין, כי בנימין היה לו קטן מיוסף אבל בבנימין נכון לומר כן, ועוד דהכא כתיב "בן זקנים הוא לו" ע"כ ת' "בר חכים הוא ליה" שהיה בעיניו בר חכים. באשר מסר לו את תורתו וחכמתו ואפשר שזאת היתה סבת שנאתם אותו, כמ"ש הכתוב "וישראל אהב את יוסף וגו' כי בן זקנים הוא לו" וכמו שמפ' אח"כ "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו [ר"ל במה שמסר רק לו את תורתו וחכמתו] וישנאו אותו".
פסוק ד:ולא יכלו, ולא צבן. ת' פה ולא צבן משיה שהיתה בבחירתם, וכמ"ש רש"י. לא כן לקמן (מ"ה ג')ת' "ולאיכילו" מפני שבאמת לא היה ביכלתם, כאשר יבאר הכתוב אח"כ, כי נבהלו מפניו".
פסוק ח:המלך ותמלך עלינו אם משל תמשל בנו, המלכו את מדמי לממלך עלנא או שולטן את סביר למשלט בנא. מה הבדל שבין "את מדמי" (שהוראתו רק רעיון ומחשבה לא החלט ממש)ובין "את סביר" (שהוא החלט גמור, כמו "מר סבר" שבכל הש"ס) דייק הראב"ע לומר "אנחנו נשימך מלך עלינו או אתה תמשול עלינו בחזקה (מיני תרגומא).
פסוק טו:וימצאהו איש, ואשכחיה גברא. הוא כפשט הכתוב ולא כמ"ש רש"י "גבריאל" ויצא זה לרז"ל משנוי הלשון שהוא שאלהו "מה תבקש" בלשון עתיד, והוא השיב לו "אנכי מבקש" בל' הווה, והת"א לא חילק ות' "בעי" בשניהם.
פסוק יז:נלכה דתינה, ניזיל לדתן. בעברית בא ביו"ד כמו מן דותיים. ובאמת בספר יהודית מצינו עיר שנקרא שמה דתַיִם ובא ע"מ זוגי. אבל מת"א נראה שלא חילק בין דֹתַן לדֹתַיִם, ועי' במלכים ב' ו' י"נ.
פסוק יח:ויתנכלו אתו להמיתו, וחשיבו עלוהי למקטליה. עי' ספורנו שפי' אותו מוסב על יוסף להמית אֶחָיו. ואפשר שגם תרגומו סובל פירושו.
פסוק כ:ונראה מה יהיו חלומותיו, ונחזי מה יהון בסוף חלמוהי. מדהוסיף מלת "בסוף"נראה שכוונתו שאינו ע"ד לעב והיתול כמו שחשבו קצת מפרשים ורק כמ"ש רש"י בשם רז"ל.
פסוק כד:ויקחוהו, ונסבוהו. אף כי בבע"ח ת' תמיד "דבר" ת' פה "ונסבוהי" משום שהיה בעיניהם כבלתי בעל חי כי השליכוהו בעל כרחו.
פסוק כה:וישבו לאכל לחם, ואסחרו למיכל לחמא. כוונתו להסב בדרך סעודה.
פסוק כה:ולט, ולטוס Latus אבל במס' שבת (פ"ז) כ' הרע"ב שהוא צינוו"ר ועי' נדה דף ח'.
פסוק כו:מה בצע. מה ממון מתהני לנא. ערש"י. ואפשר שגם פה ערבוב ב' פירושים. הפי' הא' "מה ממון" והפי' הב' "מתהני לנא".
פסוק כו:וכסינו את דמו. ונכסי על דמיה, ובנ"א את דמיה. לפי הנוסחא הראשונה, הפעל "וכסינו" הוא ל' העלמה ור"ל למה נצטרך לכסות ולהעלים? ולנוסחא הב' כפשוטו, לכסות בעפר את דמו.
פסוק לג:טרף טרף יוסף מקטיל קטיל יוסף. ולקמן אם טרף יטרף" (שמות כ"ב י"ב) ת' "אתברא יתבר" אפשר ששינה פה משום כבוד אדם ואפשר שמלת "קטלא" הונחה בעצם וראשונה רק על מיתה, ומלת "תברא" תחילת הוראתה רק על הטלת מום, והראיה כי על פרעה תפרע [שהוא לדעת המפרשים כמו פרעה נכה] תרגם "פרעה תבירא".
פסוק לה:ארד אל בני. אחות לות ברי. ר"ל "ארד לשאול אל בני כי כבר מת. ויש גי' "על בני" ר"ל על דבר בני. וכן פירש"י.
פסוק לז:שר הטבחים, רב קטוליא. עי' רמב"ן שבחר יותר בדעת אונקלוס שהוא השר הממונה על האנשים המחויבים מיתה מצד המלכות מבדעת רש"י שהוא שוחט בהמות המלך בעבור היות בית הסהר בביתו, ועי' בהרא"ם שקירב יותר את דעת ידש"י מדעת הת"א, יען כי לא מצאנו לשון טביחה על הריגת אנשים בשום מקום, ופי' "טבחת לא חמלת", (איכה ב' כ"א) שהרג אותם כטובח בהמות בלי חמלה כו', ואין טענה מאריוך רב טבחיא (דניאל ב' י"ד) דלשון ארמי' לחוד ולה"ק לחוד עכ"ל, ול"נ שבאמת היו השרים הממונים להרוג בהמות לבישול בבית המלך. ג"כ חגורי חרב להרוג אדם המורד במלכות, ולכן נבוזראדן שהיה שר צבא (מ"ב כ"ה ח) ואריוך דנפק לקטלא (דניאל ב' י"ד) נקראו שרי טבחים, ובארמית "רבי קטוליא" (עי' במיני תרגומא שהרבה לתמוה על הרא"ם ז"ל מה שהסתפק עצמו בדחיית ראיה אחת שהביא הרמב"ן ז"ל מפסוק "טבחת לא חמלת" ולא זכר הראיה השנית שהביא הרמב"ן מקרא "הכינו לבניו מטבח" (ישעיה י"ד כ"א), ועוד פסוקים רבים שמצינו לשון טביחה אצל אנשים, וסיים "ופליאה שנעלמו מעיני המזרחי" ולמעלה מזה תמה גם על הרמב"ן שברצותו להביא ראיה אל דברי רש"י, הרחיק עדותו מקרא דשמואל (ש"א ט' כ"ג כ"ד) ולא הביא ראיה מקרא דטבוח טבח (בראשית מ"ג ט"ז) "וטבחו" (שמות כ"א ל"ז) "שורך טבוח" (דברים כ"ח ל"א) אבל האמת עד לעצמו, שגם הרמב"ן גם המזרחי צדקו שניהם בדבריהם, כי הרמב"ן הביא ראיה לדברי רש"י מהשם "טַבָּח" המונח רק על שוחטי בהמות, ולא יכול להביא ראיה מהפעל "טבח" יען כי הוא הונח באמת ג"כ על הריגת האדם בבזיון כאחת הבהמות, והראיה כי בחפצו אח"כ לאמת את דעת אונקלוס, אמר "ומצינו לשון טביחה להריגת אנשים "הכינו לבניו מטבח כו'. וסיים "וראיה לדבר הכתוב בדניאל לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלא לחכימי בבל" כי על הכתובים הקודמים לא סמך עצמו להביא ראיה מהם, יען כי מהם אין ראיה באמת, באשר כי שם נמצא רק הפעל ולא השם "טַבָּח" ולכן גם המזרחי ז"ל ברצותו לאמת ולקיים את דברי רש"י ז"ל, לא שת לבו אל כל הראיות שהביא הרמב"ן, ואשר כל כתבי הקדש מלאו מהם, ובחדא מחתא מחתינהו, כי מלת "טביחה" כשבאה על הריגת אנשים, ענינה הריגתם בבזיון כאלו היו חיתו שדי ורק על הראיה האחת מן "אריוך רב טבחיא" ענה ואמר כי משם אין ראיה כי לשון ארמי לחוד ולה"ק לחוד.