פסוק א:וישב פרש״י ז״ל אחר שכתב לך וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דהך קרא דוישב מיותר הוא דהא שמענו בפ׳ דלעיל ויבא יעקב אל יצחק אביו וכולי ואם לומר דאכתי תמן הוה להא נמי לא צריכה דהא חזינא מקראי דלקמן וישלחהו מעמק חברון וכו׳ דהתם הוה מותביה לכך פי׳ דמשום דלעיל כתיב וישב עשו בהר שעיר וכו׳ ואלה תולדות עשו וכו׳ הילכך כתב ה״נ וישב יעקב וכו׳ אלה תולדות יעקב וכו׳ לומר בא וראה מה בין ישובי עשו ותולדותיו לישובי יעקב ותולדותיו שהללו חשובים להאריך בהם ומ״ש וכן אתה מוצא וכולי וכשבא לנח האריך בו אין הכוונה לומר במה שהאריך לספ׳ בענין המבול והנמשך אליו דאותו ספור אינו ענין פרטי לנח אלא ספור כולל על כל העולם אלא נר׳ דכוונתו דתכף כשבא הכתוב לספר לידתו של נח האריך בו יותר מכלם דבכלם כתיב בקצרה ויחי שת וכו׳ ויולד את אנוש ויחי אנוש וכו׳ ויולד את קינן וכן לכלם וכשבא לנח כתיב ויחי למך וכולי ויולד בן ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו וכולי ומאריך שם גם בסיפור תולדותיו של נח ב״פ דבתחילה כתיב ויולד נח את שם וכולי והדר כתיב ויולד נח שלשה בנים את שם וכו׳ והיינו האריכות ומה ששינה רש״י לשונו בי׳ דורות שמנח ועד אברהם ואמר קצר בהם ולא כתב כדלעיל פ׳ הוליד וכו׳ כוונתו לומר שבדורות אלו השניים קצר טפי מן הראשונים דבראשוני׳ לכל הפחות כתב לכל א׳ מקרא בפ״ע הכולל כל ימי חייו ומספר מיתתו כגון ויהיו כל ימי אנוש חמש שנים ותשע מאות שנה וימות וכן לכל א׳ וא׳ משא״כ בדורות האחרונים דקצר אפי׳ זה ולא הזכירו ויש טעם נכון לדבר דשניים גרעי טפי שהרי הראשונים לא היה להם ממי ללמוד אבל האחרונים אע״ג דחזו משפט דור המבול והו״ל ללמוד ולישר מעשיהם אפ״ה ראו ולא לקחו מוסר. ומ״ש רש״י ומשהגיע אצל אברהם ולא כתב ומשבא לאברהם כמ״ש גבי נח רצונו לומר דמיד בתולדו׳ תרח התחיל הכתוב להאריך טפי מכלהו שהרי כתיב ויחי תרח וכו׳ ויולד את אברם וכו׳ ושוב כתיב ואלה תולדות תרח וכולי וימת הרן וכולי כל הפרשה והטעם לפי שהיה אברהם מעורב עם תולדות תרח א״כ לא היה יכול לכתוב ואלה תולדות תרח אברהם בלבד ולהניח השאר שהרי כולם תולדות תרח היו ולכך הוצרך להאריך קצת גם בשאר תולדות תרח בשביל אברהם אלא שבשאר תולדות תרח סופר ישובם בקצרה ויקח תרח וכולי ויבאו עד חרן וכו׳ ואחר כך מספר והולך כל ענין וישוב אברהם בדרך ארוכה וה״ז ממש דומה לדהכא שבשביל שכתב לעיל ואלה תולדות יצחק לא היה יכול לפרש ענייני יעקב בלבד שהרי עשו ג״כ מתולדות יצחק מש״ה כתב תחילה ישובי עשו וכולי בקצרה ואחר כך מספר והולך כל ענייני יעקב בארוכה והשתא א״ש המשל דמייתי רש״י מהמרגלית שנפלה בין החול שהרי כשהזכיר תולדות תרח ממילא נפל המרגלית שהוא אברהם בין החול נחור והרן וה״נ אחר שהזכיר תולדו׳ יצחק נפל המרגלי׳ שהוא יעקב בין החול והיינו עשו ולפיכך הוצרך למשמש בחול וכו׳ ולפי דרכנו יובן היטב סיום המשל דקאמר משליך את הצרורות וכו׳ שהרא״ם ז״ל כתב שאין בו ענין על הנמשל אלא הוא תשלום המשל לבד והוא דוחק ובדידן ניחא במאי דאיכא למידק דפתח בחול ומסיים בצרורות אלא ה״ק דכשנפל׳ המרגלית בחול צריך לכוברו בכברה שכל החול דק דק נופל למטה ואותו הדק אינו צריך משמוש כלל רק לכוברו בלבד וזהו משל על דורות הקודמים לצדיק שאין כתוב בהם רק פ׳ הוליד וכו׳ ובחול הגם העשוי רגבים וצרורות שנשאר למעלה עם המרגלית צריך בו גם המשמוש כדי לברור מתוכם המרגלית והנמשל בזה הם אחי הצדיק הנכללים בתולדות אבותיו כמו נחור והרן אצל אברהם ועשו אצל יעקב ובהם צריך גם משמוש דהיינו קצת ביאור טפי משאר הרשעים וכדאמרן:
פסוק ב:אלה וכולי ואלה של וכו׳ דק״ל היכי כתיב תולדות יעקב יוסף לבד לכך פי׳ דאלה קאי על הישובים והגלגולים שהוזכרו בפ׳ דלעיל בתיבת וישב וכאן חסר בכתוב מלת של וה״ק אלה הישובים והגלגולים של תולדות יעקב וכן ביארו המפרשים. ומה שהביא רש״י המדרש תלה הכתוב וכולי מפני כמה דברים וכולי הוצרך לשלשתם משום דאילו לטעם ראשון ק׳ שהרי בנימין נמי בנה של רחל ועוד דאין ל׳ הכתוב נמשך יפה אחריו בן שבע עשרה שנה וכו׳ ולטעם השני אמת דתו ל״ק מבנימין ומיהו אכתי אין ל׳ הכתוב נמשך אחריו דאילו לטעם ב׳ א״ש שאז נשטם ובקשו אחיו להרגו וה״ט שרש״י בחר להביא אלו הב׳ דברים נשטם וכו׳ טפי מכלהו מאי דאיתא במדרש ע״ע משום דלהקש זה בלבד הוא דא״ש המשך הפסוקים והוא קרוב לפשוטו ומ״מ מאחר שאין זה דבר כדאי לגרום לחשבו לעיקר תולדות יעקב מש״ה מייתי גם הטעמים הקודמים. ומ״ש זה נשטם וזה נשטם ביעקב כתיב לעיל בפ׳ תולדות וביוסף כתיב בפ׳ ויחי וישטמוהו בעלי חיצים ומ״מ ק׳ במאי דהדר ואמר זה אחיו מבקש להרגו וכו׳ שזה כפל הענין במילו׳ שונות. ואפ׳ דה״ק דמצינו בעשו חלופי דעות דמתחילה לא היה לו אלא משטמה דהיינו נטירה בלב ולא היה רוצה להרגו עד שיקרבו ימי אבל אביו שלא לצערו והדר חזר מדעתו והיה הולך לקראתו עם ת׳ איש להרגו ה״נ גבי יוסף עם אחיו היו חלופי דעות ששמעון ולוי היו רוצים להרגו כדפי׳ רש״י לקמן גבי ויאמרו איש אל אחיו אבל האחרים היו משטימין אותו אבל לא רצו להרגו אלא למכרו. ומ״ש ועוד נדרש בו וישב וכו׳ אין להק׳ דכיון שדרשה זו היא על וישב הו״ל לאתויי בקרא דלעיל דאדרבא ה״ק ועוד נדרש בו בפ׳ דאלה תולדות ג״כ דפי׳ תולדות אין ר״ל בנים רק מקרים דבשביל שביקש לישב בשלוה באו עליו המקרים הללו. אך ק׳ דמהיכא למדו שביקש לישב בשלוה אי מתיבת וישב הא בכמה דוכתי מצינו כן ולא דרשו מידי כמו וישב יצחק בגרר וישב ישראל בארץ מצרים וישב ישראל בשיטי׳ וכן רבים ותו דאדרבא בסנהדרי׳ פ׳ חלק דרשי׳ דכל מקום שנא׳ וישב הוא ל׳ צער ונר׳ שדרשו כן מיתורא דקרא כדלעיל א״נ מדכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו והול״ל וישב יעקב בחברון ותו אמאי נקט ל׳ מגורי באביו אלא ה״ק במקום שאביו היה גר בארץ הוא היה רוצה להיות תושב בישוב ושלוה ומיהו ק׳ במאי דקא מתמה צדיקים מבקשים לישב בשלוה ואמאי לא והלא לכל ב׳ הסברות שנאמרו בגמר׳ דברכות גבי צדיק וטוב לו ביעקב הוה שייך הטוב שהרי היה צדיק גמור וגם צדיק בן צדיק. ונר׳ דמ״מ כיון דשכר מצות (מדינא) בהאי עלמא ליכא ממילא מאי דיהיב קב״ה לצדיקים גמורים בהאי עלמא הוא מתנה בעלמא אין לו לצדיק לבקש הטוב אלא אי אתי ממילא הנה מה טוב והיינו דקאמר ביקש יעקב לישב בשלוה ולכך קפץ וכו׳ וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לא דיין וכו׳ אלא שמבקשין וכו׳ בשלמא מה שמבקשים להיות מתוקן להם לעולם הבא ניחא דמדידהו קא אכלי מיהו בהאי עלמא אין להם לבקש דבר שאינו שלהם דאי נמי יהיבנא להו מתנה בעלמא היא כי עם ה׳ החסד:
פסוק ב:והוא נער וכו׳ דאל״כ מאחר דכבר כתיב בן י״ז שנה השתא מ״ש והוא נער ממ״נ ק׳ אם האמ׳ הוא שעדין נקרא נער א״כ לא היה צריך לכתבו ואם אינו נקרא עוד נער כ״ש דקשה מש״ה מתרץ שעושה וכו׳:
פסוק ב:את בני וכו׳ לפי שהיו וכו׳ ובהכי מדוייק מאי דכתיב את בני וכו׳ נשי אביו דאטו לא ידענא דנשי אביו נינהו אלא ה״ק שהוא היה מקרבן באמרו שאין נקראים עבדים שהרי גם אמותיהם של אלו נשי אביו הוו:
פסוק ב:את דבתם וכו׳ שהיו אוכלין וכו׳ שלשתן נפ״ל מרעה מג״ש כמ״ש הרא״ם ז״ל ומ״מ ק׳ ממ״נ דחלילה מלהאמין שהשבטים הצדיקים היו עושים דברים הללו וכ״ש שאין לחשוב על יוסף הצדיק שהיה מוציא דיבה לשקר והרא״ם ז״ל פי׳ ע״פ דרכו ע״ש ואענה גם אני חלקי בההיא דאמ״ה היינו דבחולין פליגי איכא מ״ד חוששין לזרע האב ואיכא מ״ד אין חוששין ואמר רב משרשיא התם למ״ד אין חוששין בן פקועה שגדל ובא על בהמה דעלמא אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה כלל והשתא אינהו סברי כמ״ד אין חוששין והיו אוכלים כה״ג ולעולם ע״י שחיטה ויוסף סבר כמ״ד חוששין וכיון דלא מהניא להו שחיטה חשיב כאבר מן החי א״נ הוו פליגי בפלוגתא דרב ועולא בר״פ בהמה המקשה גבי הוציא עובר את ידו והחזירו מותר דרב סבר אבר עצמו אסור ועולא סבר אבר עצמו מותר והשתא אינהו סברי כעולא ויוסף סבר כרב וכפי האמת דעולא אתותב ע״ש. וטעם שהיו קוראים עבדים לבני השפחות היינו להיכר ולסימן לפי שהיו הראשונים מקפידים מאד ליוחסין ובני לאה היו מחזיקי׳ עצמם למיוחסים טפי מבני השפחו׳ דאע״ג דיעקב גיירן מ״מ תחילתן שפחות הוו וסברי דאיכא קצת פגם ולזכר עולם לבניהם אחריהם שלא יתערב זרעם בזרע בני השפחות היו קוראים אותם ככה וכההיא דקצצה דמס׳ כתובות ויוסף סבר דלא שייך זה קודם מ״ת דמהו ייחוסן של לאה ורחל טפי מזלפה ובלהה הא כלהו נמי בנות לבן ארמאה הוו ולידתן שלא בקדושה והיינו גיורת היינו שפחה משוחררת וההיא דחשודין על העריות במדרש איתא לפי שהיו תולים עיניהם בבנות הארץ ובהא נמי נר׳ דפליגי בההיא דאי׳ בגמ׳ בתרי רבנן דהוו אזלי באורחא אמר חד מנייהו לא ניזיל באורחא דזונות אלא ניזיל בארחא דע״ז דקטיל יצריה וא״ל אידך אדרבא ניזיל בדזונות ונכפי יצרין וה״נ אינהו היו תולין עיניהם בבנות הארץ כדי להתאוות ולכפויי יצרא ויוסף סבר דאין לעשות כן דמגרי יצה״ר בנפשיה ומה שנענש יוסף לפי שלא הו״ל לספר לאביו במוציא דיבה אלא לפי דעתו הו״ל להוכיח דאולי יקבלו ממנו ומיהו איכא למידק במ״ש שנענש בושחטו וכו׳ שהליקוי לא היה באבר מן החי ותו מנ״ל שאכלו אותו השעיר ונר׳ דמאחר שכוונת׳ היתה כדי שיעקב יחשוב שנהרג מאיזו חיה ושיתיאש מלבקשו א״כ אדרבא טפי הוה עדיף שלא יוציאו את דמו ע״י שחיטה בסימנים אלא לעורפו ולהמתין עד שימות ואח״כ להוציא את דמו ולטבול הכתונת דהא חזינ׳ בפ׳ כלל גדול גבי הצד חלזון דכל כמה דאית נשמה טוב לבלול טפי מדם המת וכיון שהיו רוצים להראות שכבר מת לא הו״ל לטבול בדם שחוטה דאכתי אית ביה חיות אלא מוכח שרצו לאכול אותו השעיר ולכך הוצרכו לשחטו ש״מ שלא היו חשודין על אבמ״ה לאכול בלא שחיטה דא״כ לא היו נמנעים מלעשות כן זאת הפעם עכ״פ הואיל והוא עדיף להו לפי כוונתם:
פסוק ג:בן זקונים שנולד וכו׳ זהו על פי פשוטו דהכי משמע לישנא והוא ההפך מדכ׳ כחיצי׳ וכו׳ כן בני הנעורים ומשום דא״כ ק׳ שהרי בנימין היה בן זקונים טפי ואע״פ שיש לתרץ דאה״נ שגם לבנימין היה אוהב הרבה כדכתיב ונפשו קשורה בנפשו שגם הוא בן זקונים ומ״ש כאן כי בן זקונים הוא ר״ל לגבי שאר אחיו הרועים בצאן שנזכרו בפסוק דבנימין קטן הוה ולא זז מאצל אביו מ״מ אכתי עיקרא דמלתא דחיקא שאין האהבה תלויה בזה לכך לא בחר אנקלוס בזה ולפירושו נמי ק׳ דהול״ל בן זקן כמו והדרת פני זקן א״נ בן זקנה ואי רצה לומר זקונים לרמוז מה שלמד משני זקנים שם ועבר הול״ל זקנים מאי זקונים לכך מייתי ד״א שזקונים רצה לומר זיו איקונים ופי׳ זה פשיטא שאינו קרוב לפשוטו של מקרא לכך מייתי נמי מאי דלעיל:
פסוק ג:פסים וכולי כמו כרפס וכו׳ דמפרש״י בפ״ק דמגילה כרים של פסים ומה שהוצרך רש״י להביא האגדה הוא לתרץ הרגש א׳ בפ׳ דהו״ל ויעש לו וכו׳ ואמאי כתיב ועשה דמשמע נמי לשון עתיד לכך מייתי האגדה והפי׳ שנתן הקדוש ברוך הוא בלבו של יעקב לעשותה של פסים טפי ממין אחר לרמוז בה צרותיו שהיה עתיד לעבור עליו:
פסוק ד:ולא יכלו וכולי דאל״כ מאי קמ״ל כיון דכתיב וישנאו אותו סגי שהכל בכלל:
פסוק ז:מאלמים וכו׳. וכמוהו בל׳ משנה וכו׳ הוצרך להביא ג״כ מל׳ משנה דאל״כ בין הכא ובין התם מנ״ל שהם עומרין דילמא שיבלין ומקריין אלומים ומאלמים אלומים ר״ל קוצרין שבלים מש״ה מייתי מלשון משנה דמוכח בהדיא שהם עמרין מדקתני נוטל ומכריז לפי שיש בהן סימן ול׳ משנה לאו דוקא דברייתא היא בפרק אלו מציאות:
פסוק ח:ועל דבריו וכו׳ דליכא למימר ועל דבריו על סיפור החלום שהיו חושדים אותו דדילמא בערמה סיפרו משום דק״ל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא ולכך סיפרו להם כדי שיאמרו לו המלוך תמלוך וממילא יתקיים זה הפתרון דא״כ אדרבא אם כוונתו לרעה מאחר דקי״ל כל החלומות הולכין אחר הפה לא הו״ל להגידו לאחיו דדילמא יפתרו אותו בענין אחר שיהיה רע לדידיה ואי משום דהוכרח דאל״כ חלמא דלא מפשר וכו׳ הו״מ להגידו לאביו שהיה אוהבו ויפתרנו לטוב או לאחיו בני השפחות ולא לאחיו בני לאה א״ו מדספר אותו לאחיו ש״מ שהיה הולך בתמימות וא״כ לא שייך לומר שבשביל זה שנאוהו לכך פי׳ על דבתם. ומ״מ ק׳ דשנאת הדבה הול״ל בתחילה לעיל שהרי הדבה היתה קודם החלום וי״ל דבשלמא בתחילה לא היו שונאים אותו על הדבה דסברי דילמא לפי דעתו אנו חוטאים ומה שלא הוכיח אותנו פנים בפנים היינו לטובה לפי שיודע שהוא קטן מכלנו ואנו חשובים ממנו ואינו כדאי להוכיחנו ולפיכך הוא מגיד לאבינו כדי שהוא יוכיחנו אבל השתא שסיפר להם החלום וידוע דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו א״כ ש״מ שהוא מחזיק עצמו בעיניו לגדול ממנו וא״כ למה לא הוכיח אותנו פנים בפנים לפי דעתו אין זה כי אם רוע לב ואין דעתו במה שסיפר לאבינו אלא להוציא עלינו שם רע ולכך השתא שנאוהו על הדבה:
פסוק י:ויספר וכולי לאחר שסיפר וכולי והיה זה להוציא מלבם מה שהוא היה מהרהר ביום דאטו ס״ד שיהרהר זה על אביו ולא די שהרהר אלא דחציף אפיה לספרו לו אלא מזה יראו שבתמימות לבו הולך:
פסוק י:הבא נבא וכו׳ והוא לא היה יודע וכו׳ לפי״ז משמע שתמיהת יעקב היא תמיהא קיימת ולא היה להוציא מלב בניו לבד דהא השתא אכתי לא קס״ד הא דאין חלום בלא דברים בטלים וא״כ כיון דלדידיה א״א באמו לפי שכבר מתה והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה א״כ ממילא כשם שזה שקר כך הכל שקר אבל זה א״א כלל שהרי כתיב אח״כ ואביו שמר את הדבר אלא אמיתות הענין דפי׳ ראשון זה הוא מהמדרש דהכי איתא התם כך היה אבינו יעקב סבור שתחיית המתים מגעת בימיו וכולי ולא היה יעקב אבינו יודע שהדבר מגיע וכו׳ עכ״ל הרי שאף המדרש סבור שהכל היה להוציא מלב בניו אלא דסבור שבדעתו של יעקב היה שיתקיים גם באמו ע״י תחיית המתים וניחא ליה למימר הכי ולא לומר דלעולם היה יודע שתתקיים ע״י בלהה אלא שנתכוון להוציא מלב בניו משום דדייק המדרש דא״כ הכי הול״ל הנבא אני וכולי ומאי כפל הדברים הבא נבא ע״כ הכי ר״ל הבא תחילה שתחזור אמך לבא לעולם הזה ע״י תחיית המתי׳ ושוב נבא כלנו להשתחוות כן היה בלבו וכוונתו לומר זה אלא שאמרו בלשון גערה ותמיהא להוציא מלב בניו דודאי לא תיסק אדעתייהו הא דתחיית המתים וממילא יאמרו כשם שא״א באם כך הכל בטל ולא יתקנאו בו כל זה לפי שיטת הב״ר אבל הש״ס דידן בברכות עבר בדרך אחרת דלעולם אמך ר״ל אם ממש ולא סבר יעקב שיבא תחית המתי׳ בימיו ודיוק דהבא נבא לא דרשי שדברה תורה כל׳ ב״א. א״נ לומר כשם שא״א ביאת אמך כך א״א לכל הביאות ואמר כן להוציא מלב בניו אבל האמת דסבר יעקב דהך דהאם אה״נ דבטל הוא ומ״מ השאר קיים דאין חלום וכו׳ והראיה שידע יעקב דאין חלום בלא וכו׳ ממאי דאיתא בזהר בפרשת ויצא על פס׳ וידר יעקב וכו׳ א״ה כיון דכלו האי אבטח ליה קב״ה אמאי לא האמין דאמר אם יהיה אלהים וכולי אלא אמר יעקב חלמא חלמנא וחלמין מנייהו קשוט ומנייהו לא קשוט וכו׳ ועוד מבאר הדבר בפ׳ זו על פי׳ ויחלום וכו׳ ת״ח כל חלמא דאיהו כדקא יאות מהאי דרגא קא אתיא וע״ד לית חלמא דלא יתערבון בהדיה מילין כדיבן כמא דאיקימנא ובג״כ מנייהו קשוט ומנייהו כדיבן ולית ליך חלמא דלא אית ביה מהאי גיסא ומהאי גיסא וכו׳ עכ״ל הרי דכיון דידע יעקב דמנייהו קשוט ומנייהו כדיבן ידע נמי דלית לך חלמא דלא יתערבון וכו׳ דהיינו הך. ולפי דרכנו אתה למד דמאי דמסיים רש״י ויעקב נתכוון וכו׳ קאי על כל ב׳ הפירושים בין לשיטת הב״ד ובין לשיטת הש״ס:
פסוק יב:לרעות וכולי שלא הלכו וכולי ההרגש הוא דהול״ל וילכו אחיו לשכם לרעות וכו׳ אלא ודאי דההליכה לא היתה אלא לרעות את עצמן ופירש הרא״ם ז״ל שאין הכוונה לרעות עצמן לאכול דא״כ מה בא ללמדינו אלא שהלכו להתייעץ היאך יתנהגו עם יוסף שההנהגה נקראת רעייה ע״כ ובבקשת המחילה לא השגיח בעין חכמתו דבמדבר רבה סוף פ״ג דאיתא בהדיא מלמד שלא הלכו לרעות אלא לאכול ולשתות וכו׳ ע״ש ול״ק מה בא ללמדנו דברור דקמ״ל מאי דאמור רבנן מלי כריסיה זיני בישי דמתוך זה קלקלו למכור את יוסף ולא ידעתי מה יפרש הרב בצאן אביהן דכתיב בתר הכי דלדידן ניחא דר״ל לרעות עצמן עם הצאן לאכול לשבעה ושוב מצאתי להרב הנח״י שהק׳ כן על הרא״ם ע״ע:
פסוק יג:הנני ל׳ ענוה וכולי פי׳ הרא״ם ז״ל לא ל׳ ענייה דומיא דאברהם אברהם ויאמר הנני מפני שכבר היה מדבר עמו ולא שייך ל׳ ענייה וכו׳ ובמחילה מכבודו הרמה לא ידענא מאי קאמר דהתם באברהם נמי פי׳ רש״י כדהכא שהוא ל׳ ענוה ול׳ זימון ואה״נ דהכי הוא בכל המקומות ולכך לא הוצרך רש״י לכתבו בכלם כמו ביצחק ובמשה אבל הכא אצטריך לאשמועינן רבות׳ דאע״פ שהיה יודע שישנאו אותו:
פסוק יג:מעמק חברון והלא וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דלא הול״ל אלא וישלחהו סתם ושפיר ידענא דמאתריה דהוה ביה מהתם שלחיה ומה שהביא ראייה דחברון בהר מדכתיב ויעלו בנגב אין להק׳ דדילמא ויעלו בנגב היינו קודם הגעתם לחברון שהיו שם הרים גבוהים באותה הדרך דבשלמא משום דא״י גבוה מכל הארצות. כמו שהקשה הרא״ם ליכא לפרושי הכי אחר המחילה. דהא כתיב קרא אחרינא ויעלו ויתורו ומכל מקום דילמא ויעלו כדאמרן אבל חברון לעולם בעמק היתה ותדע דמש״ה כתיב ויבא ולא כתיב ויעל ונראה דראייתו היא מדלא כתיב ויבא לחברון אלא מדכתיב עד ש״מ דה״ק ויעלו בנגב ויבא כך בדרך עלייה עד חברון ש״מ דחברון למעלה בהר:
פסוק טו:וימצאהו וכו׳ דייק הכי מדלא כתיב וימצא איש ש״מ דזה האיש מבקשו ומצאו ומי הוא זה אם לא מלאך:
פסוק יז:נסעו וכולי הסיעו עצמן וכולי הפשט בזה הכתוב רחוק ודחוק טובא חדא דא״כ הול״ל בקצרה הנס בדותן א״נ הלכו לדותן ועוד דמאי מזה מפה הול״ל ועל הכל ל׳ כי שמעתי אומרים וכו׳ אינו מיושב כלל שאין כאן נתינת טעם אלא ב׳ דברים הם והכי הול״ל נסעו מזה ושמעתי אומרים וכו׳ לכך מייתי הדרש׳ לעיקר ועוד יש הכרח לדרשה זו ממאי דכתיב ואת עצמות יוסף וכו׳ קברו בשכם וטעמא מאי אלא הוכרח כמ״ש ז״ל דמשום דבשכם מכרוהו וכו׳ ומוכרח שאין דותן שם מקום דא״כ לא היה בשכם אלא בדותן ואמאי לא קברוהו בדותן:
פסוק יח:אתו כמו אתו וכו׳ הוצרך לזה משום דויתנכלו הוא מההתפעל ולא שייך בו אותו שהוא משמש פועל יוצא כמ״ש הרא״ם ולכך הוצרך לפ׳ כמו אתו ומשום דאתו כתיב חסר והוי כמו אתו להודיע כוונתו הוצרך לומר אתו עמו ועדיין אין הענין מובן והוצרך לסיים כלומר אליו ורצה לומר עם גופו של יוסף ועל דבריו נתמלאו הם ערמומיות וזהו אליו כלומר ענינו כמו אליו דהיינו בשבילו:
פסוק כ:ונראה וכו׳ עפ״י ההרגש הוא דאין דברים הללו נמשכין אחר ואמרנו חיה רעה אכלתהו דמשמע טעם מה שיאמרו חיה וכו׳ בזה יראו מה יהיו חלומותיו ואין לזה טעם דהכי הול״ל ועתה לכו וכולי באחת הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו ובתר הכי לכתוב ואמרנו חיה רעה וכו׳ לכך פי׳ שהם לא אמרו ונראה וכולי אלא לכו וכו׳ עד אכלתהו. ומונראה ואילך הכתוב מסיים כלו׳ דרוח הקדש השיבה כן:
פסוק כב:למען הציל וכו׳ רוח הקודש וכו׳ דק״ל למה הוצרך לכתוב למען הציל וכו׳ פשיטא דכיון שאומר שלא יכוהו נפש שבזה היה מצילו מהם לכך פי׳ דרוח הקדש וכו׳ כלומר דאיכא למידק יתורא בכתוב למען הציל וכו׳ להשיבו אל אביו דהיינו הך ובחד מנייהו הוה סגי אלא דקמ״ל קרא דבשביל שני דברים אמר כן ראובן לא משום שהיה אוהב את יוסף דלעולם איהו נמי הוה סגי ליה אלא היה מתיירא מן החטא דאף על פי שהוא לא יסייע בהריגתו אפ״ה לא ינצל בשביל זה מהעונש לפי שלהיותו גדול שבכלם היה בידו למחות בהם וידוע שכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בשבילם זאת ועוד אחרת היה חושש שמא יודע הדבר לאביו שהרגוהו ויתלה כל הסרחון עליו באמרו שהוא רצה להרגו טפי מכלהו שהיה מתקנא מחמת הבכורה שניטלה ממנו וניתנה ליוסף כדכתיב ובחללו יצועי אביו כו׳ וז״ש רש״י שלא אמר זאת אלא להציל אותו וכו׳ ולא מחמת אהבה ורק להציל אותו וכו׳ ומסיים אמר אני בכור כלו׳ וא״כ אם יתגלה הדבר לאבינו יאמר שאני עשיתי כן מפני הבכורה ואפי׳ לא יודע הדבר לאבינו אפ״ה אני גדול שבכלם וכל מי שיש בידו למחות וכו׳ אם כן עכ״פ בין למעלה בין למטה לא יתלה הסרחון אלא בי ובזה מובן שפיר כפל הלשון שבדב׳ רש״י אני בכור וגדול וכו׳ דפשיטא שכיון שהוא בכור ידוע שהוא הגדול ולדרושנו ניחא. והשתא יש להבין לישנא דקראי וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש כלומר אמר ראובן בלבו בודאי אני אהיה ניצול מהחטא בפועל שאני לא אסייע כלום בהריגתו וזהו לא נכנו דפ׳ שהם יכוהו אבל אני לא אהיה עמהם. ומיהו אפ״ה איני ניצול לא מהעונש בב״ד של מעלה ולא מאבי מטעמי דאמרן ולכך ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם ולא כתיב אל נשפכה דם אלא אל תשפכו ובתר הכי מפ׳ קרא למה אמר כן למען הציל אותו מידם שלא יהיה הוא נתפס על ידם כדאמרן. ועוד להשיבו אל אביו כדי שלא יתלה הסרחון בו. ומ״ש במדרש שא״ל הקדוש ברוך הוא לראובן אתה פתחת בהצלת נפשות תחילה חייך שאין מפרישין ערי מקלט בתחילה אלא בחלקך שנאמר את בצד וכולי יש לפרש הכוונה שראובן לא עשה כמו יהודה דאף על גב דאיהו נמי אמר מה בצע כי נהרוג וכו׳ מכל מקום לא אמר כן אלא בשעת מעשה אחר שכבר נמסר יוסף בידם מה שאין כן ראובן שלא המתין שיבאו לידי מעשה אלא בתחילה קודם שבא יוסף אף על פי שעדיין לא היה צריך מכל מקום נזדרז להציל קודם הצורך חייך דהכי נמי בערי מקלט יפרישו בתחומך תחילה קודם הצורך שהרי ידוע שהערים שהפריש משה לא היו קולטות עד שנבדלו אותן שבארץ כנען כדאי׳ במכות והביאו רש״י בפרשת ואתחנן:
פסוק כג:את כתנתו וכולי שהוסיף וכו׳ הוכרח דאל״כ הרי הלשון כפול דלא הול״ל אלא את כתונת הפסים לכך כתב ששנים היו ולפי״ז לא דמי את קמא לאת בתרא דקמא ר״ל את כפשוטו ואת בתרא הוי פירושו עם כלו׳ שהפשטוהו כתנתו עם כתנת הפסים שניהם יחד ואפשר כדי למהר הדבר אי משום שנאה ואי משום פחד דלא ליחזו אינשי ויגידו לאביהם:
פסוק כד:והבור רק וכולי ממשמע וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא מאי קמ״ל קרא לכתוב זה ומשני דקמ״ל זכותו של יוסף שניצול מהנחשים וכו׳ ועל מה שהקשה ממשמע שנאמר וכו׳ ליכא למימר דהבור רק ר״ל משאר דברים דא״כ ואין בו מים הול״ל ומ״ש אבל נחשים וכו׳ ואפילו הכא ל״ק מדכתיב והבור רק דמשמע לגמרי דרק לא מיירי רק ממים. וצריך לומר שהם לא ידעו שהיו שם נחשים ועקרבים דא״כ היכי כתיב בראובן למען הציל וכו׳ וכ״כ הרא״ם ודלא כהנח״י ע״ע:
פסוק כה:וגמליהם נושאים וכו׳ ההרגש שמבחוץ דהל״ל וגמלי׳ נושאים מאי וגמליהם אלא הכתוב עצמו כמתמיה אמר בא וראה מתן שכרן וכו׳ וגמליהם של ערביים אע״פ שאין דרכן בכך היו נושאים נכאת וכו׳:
פסוק כה:ולוט לוטיתא וכולי ולא ידענא היכא מתנייה ומ״מ מתוך דברי רש״י נרא׳ שהם ב׳ פירושים ואפשר דהא דקאמר לוטיתא הוא המסטיכי שפירשו במדרש שהוא מין שרף כדפירש בערוך ומ״ש ורבותינו פירשו וכו׳ היא ממתני׳ דפ״ח דשביעית הורד והקטף והלוטם ונר׳ שזהו פי׳ אונקלוס:
פסוק כט:וישב וכולי שהגיע וכולי ד״א וכו׳ דלפי׳ ראשון ק׳ דהול״ל וישב ראובן שמה וילך אל הבור אם איתא שהלך לו לגמרי לבית אביו ולפי׳ שני נמי ק׳ דאמאי הלך לו למקום אחר והיה יכול ללבוש שק שם אצל אחיו ולא להניח את יוסף ולהעלימו מעיניו מאחר שהיה יודע מה שהיו שונאים אותו אחיו וכל כוונתו היתה להצילו ואם יצטרך שלא להניח שק באותו יום לפי שתשובתו אז היתה בצנעה כמ״ש התו׳ בב״ק מה בכך הא קי״ל העוסק במצוה פטור מן המצוה וכ״ש במצוה כזו שיש בה פיקוח נפש דבשלמא לפי׳ ראשון היה חושש שאם לא היה הולך ביומו יצטער אביו שלא ידע משלומם ועוד שמא ירגיש בדבר מאח׳ שלא יראה ראובן לבא כדרכו ואולי יצטער ויוכל לבא לידי סכנה ולכך הוכרח לילך אבל לפי׳ בתרא קשיא. אך מה שק׳ לפי׳ קמא עוד דמאחר שהיה הולך בכל יום אחד מהם אצל אביו כבר היה יודע משלומם ולמה זה הוצרך לשלוח את יוסף לידע משלומ׳ ואפשר לומר שהשימוש הזה היה לכלכל ולתקן כל צרכי הבית וקודם שהלכו מאתו הכינו כל הצורך לאיזה ימים קצובין ואותו היום הגיע הזמן הקצוב והיה מגיע תחילה לראובן לילך יום א׳ להכין עוד לאיזה ימים והן אמת שלא היה מן הראוי שימתין ראובן מלילך עד אותו היום ממש אלא הו״ל למיזל יום א׳ קודם הצורך או לפחות להשכים ולילך בבקר אבל היה מן השמים שישהא מלילך כדי שיבא יוסף והוא ימצא שם להצילו והשתא א״ש דכיון שראה יעקב שלא בא ראובן בבקר שלח מיד את יוסף לראות מה היה הדבר שלא בא ואיברא שדחוק קצת אבל טפי נר׳ רחוק מ״ש הנח״י דצ״ל שיעקב לא היה מאמין להם דמהיכא תיתי שלא הו״ל להאמין:
פסוק לג:חיה וכו׳ סופו שתתגרה וכו׳ אע״ג דרש״י גופיה בפרש׳ ויחי על פירוש מטרף בני עלית פי׳ ממה שחשדתיך חיה רעה אכלתהו שיהודה נמשל לחיה גור אריה מ״מ איכא למדרש תרוייהו דאי ליהודה לחוד הו״ל לכתוב חיה לחוד ואי לאשת פוטיפר הול״ל רעה לחוד ועי״ל דאי ליהודה לחוד הול״ל אכלתו דמדכתיב אכלתהו ש״מ למדרש תאכלהו דאתויי דדין אינון אתויי דדין. ומ״ש שהחרימו וכו׳ ויצחק היה יודע וכו׳ אין להק׳ דמאחר ששתפו השכינה עמהם היאך ידע זה יצחק די״ל שהחרם לא היה אלא שלא לגלות ליעקב והכי הוא בהדיא בפרק ר״א אמרו נחרים בינינו שאין א׳ ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו והטעם דסגי להו בזה דכיון שהקב״ה הסכים בחרם לא יוכל שום אדם לעבור ודומה למאי דקי״ל מנודה לרב מנודה לתלמיד ולכך לא פחדו שמא הקב״ה יודיע ליצחק ושיצחק או איזה נביא אחר יגיד ליעקב מטעם האמור וז״ש יצחק היאך אגלה והקדוש ברוך הוא וכו׳ ממילא גם אני בכלל האיסור:
פסוק לה:וכל בנותיו וכולי ונשאום וכולי צ״ל לדעת ר״י דמש״ה בני לאה נשאו התאומו׳ של בני השפחות ושל בני רחל וכן להיפך דכיון שאינם אחים אלא מצד האב שרי לבני נח ואף על גב שהם היו מקיימים את התורה מ״מ הא עדיפא להו טפי מלישא כנעניות הואיל ומדינא היו שרו להו ומ״מ צריך להבין לאיזה תכלית הוצרך רש״י לכתוב כאן ונשאום דכיון שאינו אלא לפ׳ וכל בנותיו הוה סגי ליה לומר תאומות נולדו עם כל שבט ותו לא. ואפ׳ שכוונתו בזה למסבר טעמא אמאי לא הוזכרו לעיל בפרשת וישלח כמו שהוזכרה דינה וניחא ליה בהאי שלא הוזכרו לפי שהיו נשואות לאחיהם והם טפלות להן ודוחק:
פסוק לה:וימאן וכו׳ וסבור שמת וכולי הקשו המפרשים ז״ל דא״כ מזה היה יכול יעקב להרגיש ולידע דודאי חי הוה מדלא הוה מקבל תנחומין דאילו הוה מת בודאי היה משתכח מן הלב שהרי נגזרה גזרה על המת שישתכח מן הלב דודאי יעקב היה יודע דבר זה וי״ל שהיה דן בדעתו דכיון דקי״ל שצדיקים במיתתם קרואים חיים שאין מיתתם מיתה באמת אלא אסיפה וגויעה וכדאמרי׳ גבי יעקב גופיה יעקב אבינו לא מת הילכך חשב בדעתו דמש״ה לא הוה מתנח׳ דעל המת נגזרה גזרה וזה קרוי חי:
פסוק לה:ויבך וכולי יצחק וכו׳ כבר כתיבנא לעיל דהקדוש ברוך הוא גלה לו ולא חשש שמא יגיד ליעקב דהא מכיון שידע שאין רצונו של מקום שידעהו יעקב חס ליה לאבא קדישא לעשות הפך רצונו וזה נר׳ יותר ממ״ש הרא״ם ז״ל שהשבטים גלו לו. ונר׳ עוד לומר שהקדוש ברוך הוא לא גילה אלא שהיה חי ולא עוד ומ״מ לא ידענא מי הכריח לרז״ל לומר שיצחק ידע אי משום דלא כתיב ביה ויתאבל הא לא חייל עליה אבלו׳ על בן בנו והלכך לא שייך לכתוב ביה אלא ויבך ואפשר משום דאל״כ כוליה יתירא דמאי קמ״ל באמרו ויבך וכולי פשיטא שהיה בוכה בראות צרת בנו א״ו דהא גופה קמ״ל ועוד דביצחק נמי שייך קצת אבילות דקי״ל כל המתאבל עליו מתאבל עמו בפניו:
פסוק לו:הטבחים שוחטי וכולי לא ניחא ליה לפרש כתרגום אנקלוס רב קטולייא אף על גב דאשכחן נבוזראדן רב טבחים דהתם ודאי רצה לומר רב קטוליא וכמו אריוך רב טבחיא דהכא דבר הלמד מעניינו הוא דומיא דשר המשקים ושר האופים דבמידי דאכילה נינהו ה״נ כן ואפשר דמש״ה כתיב הכא שר הטבחים והתם רב הטבחים:
