א וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ ב אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ ג וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ ד וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ ה וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ ז וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ ט וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ י וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ יא וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃ יב וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ טו וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ יז וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ יח וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ יט וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ כ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ כב וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ כג וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ כד וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ כה וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ כו וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ כז לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ כח וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ כט וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ ל וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ לא וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ לב וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ לג וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ לד וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ לה וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ לו וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ה:
י"ל ענין מכירת יוסף שקדושי השם שבטי ישורן יעשו כדברים האלה ונראה לומר כי מידן דיינוהו בקטלא וכל מה שעשו עפ"י דין עשו לפי דעתם. והוא כי בוודאי החלום שסיפר יוסף לא היה חלום חזון אנשים המונים ובודאי חלום נבואה הי' כדרך שחלם את יעקב והנה ה' נצב עליו ויאמר וגו'. וסיפור החלום היה הגדת הנביאות וכמתנבא שהמלוכה יצא ממנו וכן היה באמת שלבסוף כשנתחלק מלכות בית דוד היה המלכות משבט יוסף והשבטים היו מקובלים שהמלוכה לא יצא מיוסף וחשבוהו כנביא שקר בכדי להטעות את אביו לימסר לו הברכות וכמ"ש הרב בעל עקידה כי עיקר הברכות שבירך יצחק את יעקב היה יעבדוך עמים הוה גביר לאחיך והמתנבא מה שלא נאמר לו חייב מיתה ובדין הי' רצונם להמיתו אמנם יהודה וראובן חשבוהו לאחד מן השבטים ולזה אמרו אחינו הוא והיינו שהוא נמנה בין השבטים משא"כ שאר השבטים שחשבוהו לנביא שקר וחייב מיתה לא נמנה אצלם במנין השבטים כלל ולא קראוהו בשם אחיו כלל רק בעל החלומות ויהודה אף שחשבו שהוא מכלל השבטים היה דעתו עכ"פ למכרו שלא יטעה את אביו לקבל הברכות בהיות שראה שקיבל אביו את דבתם רעה שהביא אצל אביהם ואותו אהב לזאת גם דעתו היתה מסכמת למכרו למקום שלא נודע מקומו. וידע כי לא יוזק ליוסף מאומה כי גמירי דלא כלי שבטא וראובן שלא הי' ירא מזה כלל שהוא בכור ולא הי' ראוי להורישו לאחר כי לא יוכל לבכר כתיב ובתוך הברכות העיקרית היא ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגורך ולא הי' יכול להוריש את חלק בכורה לאחר. וכמו שפרשתי בפ' תולדות גבי יצחק ועשו לזאת יעץ שישליכוהו לבור של נחשים כי זאת ידוע שלא יזיקוהו משום דגמירי דלא כלי שיבטא ונבואת יוסף בחלומו הי' אמת שהחלום של האלומות הי' מורה על המלוכה שהי' לו במצרים מחמת התבואה ולזה היה לו במחזה הנבואה האלומות וחלום השני הי' מורה על משיח בן יוסף שיהי' באחרית הימים ולזה הי' מראין לו שהשמש והככבים משתחוים לו דהיינו שיהי' מלך על ישראל:
פסוק ה:
ועוד נראה כיון שהשבטים לא יצאו מכלל בן נח להקל ובני נח אזהרתן זו היא מיתתן ונהרג ע"פ קרובים וכיון שהעיד יוסף עליהם לפני אביו שאוכלין אבר מן החי ושאר דברים שחייבין עליהם מיתה חשבוהו להרגו וכמאמרם ז"ל הבא להרגך השכם וכו':
פסוק ח:
המלך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו וגו' להבין הענין כפל הדברים מלוכה וממשלה נאמר כי מלוך הוא על ענין חסיון שחוסים תחתיו כל בני מלכותו להושיעם מאויביהם ומצרותיהם והמשפיע כל צרכיהם ולזה ה' מלכנו הוא יושיענו ומשול נאמר על מי שיכול להכריח חבירו נגד רצונו וכן מי שבכחו לכוף האחר לעשית כרצונו נקרא מושל ושליט כמאמרם כל הקודם בבריאה שליט בחבירו ולזה נאמר בהקב"ה מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור כי כל העולמות אפי' מלאכים הנאצלים חוסים בצל כנפיו והקב"ה משפיע עליהם מטובו ולולא השפעת טובו עליהם כלים מאליהם ולזה נקרא מלך כל העולמים אמנם לא יקרא מושל על כל העולמות העליונים להיותם מוכרחים בעשייתם ואינם בעלי בחירה ונקראים משרתיו עושי רצונו ולא נמצא זמן לומר שמוכרחים נגד רצונם כי הם לא ישנו את תפקודם משא"כ עולם ההויה וההפסד והן בעלי בחירה והן מתאוים שיהי' כפי רצונם והקב"ה לוכד חכמים בערמ' ועצותיהם יסכל ומוליך יועצים שולל ולזה מכנין עליו שם מושל שפועל שליטתו ולזה אמר וממשלתך בכל דור ודור והכוונה שבדורות שבעולם עשיי' ניכר ממשלתך ולזה אמר גם כן כי לה' המלוכה ומושל בגוים והיתה לה' המלוכה פי' בעולם הזה ניכר בגוים מלוכה וממשלה משא"כ בעולם התיקון שיהי' לעולם הבא וכולם יהיו כמלאכי מעלה עושים רצונו והיצר הרע יאבד מן העולם ולא יהיה שום שליטה לאחר רק והיתה לה' המלוכה ולזה אמרו השבטים המלוך תמלוך עלינו ג"כ בכפל פי' וכי אתה תהי' המלך אשר בצלך נחי' או המשול תמשול פי' אם אתה תהי' ביכלתך למשול עלינו בעל כרחינו לשנות את רצונינו ובזה יתפרש מאמר חז"ל (ברכות ג' ב') בשעה שעונין יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו אוי להם שגלו מעל שלחן אביהם. והקשה מהרש"א שתפס מקודם לשון מלך ועל הגלות תפס לשון אב ויתפרש עד"ז דבאמת כשהמלך נותן פרס לעבדיו הוא שכר עבודתן משא"כ האב הנותן לבן אינו תשלומי שכר רק ברחמיו נותן ולהיפך כשמענישין כשהמלך מעניש נקרא עונש של נקמה משא"כ אב המעניש לבן הוא רק על דרך הלימוד שמלמדו להטיב. וכדרך שמכין לאיש הנופל בחלשות להחיותו. ולכך בעת שמשפיע הטובה בזמן שבית המקדש קיים קורא עצמו מלך שברחמיו עושה עצמו כאלו היא צריך לעבודתינו ולקיים מצותיו אף שאם יצדק מה תתן לו מ"מ ברחמיו מחשב הטיבה שמשפיע בתשלומי שכר עבודתם כמו שהי' צריך לו ובשעת העונש הוא רק כמו אב ובן:
פסוק יד:
לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן וגו'. במדרש אמרו מכאן שחייב אדם לשאול בשלום מי שיש לו הנאה ממנו והוא תמוה. כי הלא שאל בשלום צאן שלו ולהנאתו שאל. לכן נראה דבלאו הכי קשה כיון שהניח צאנו ביד בנים הראוים לשמרם לענין מה הוצרך לשאל בשלומם. הי' לו להמתין עד בואם מן השדה ולשאול אותם וכי בכל יום ויום ובכל רגע שלח לשאול בשלומם. ולזאת נראה דעיקר שלים נאמר על שלימות תורתם ואמונתם אם המה מוחזקים בתורת ה' וביראתו והנה מצינו ברפב"י, שחמורו לא היתה אוכלת דבר שאינו מעושר וע"כ הטעם מפני גודל השפעת קדושה שהי' בביתם עד שהי' השפעת הקדושה גם על בעלי חיים שבביתם וכן בפיוט קינות בשבר ציון בך כל חי' ועוף חכמו עדי כחמורו של ר' פנחס בן יאיר הי' חמורך וכן בשבטים שבטי ישורון שהי' מעלתם גדולה יותר מרפב"י ודאי גם הצאן לא אכלו שום איסור כחמורו של ר' פנחס בן יאיר ונמצא בהצאן ובעלי חיים ניכר צדקות הבעלים ולזה אמר יעקב לראית את שלום הצאן פי' אם לא נתפרצו באכילת גזל ואיסור ולזה אמרו במדרש שחייב אדם לשאול בשלום מי שיש לו הנאה ממנו כלומר שיראה שמי שיב לו הנאה ממנו שיהי' אליו שפע הקדוש שע"י הצאן הי' יכול לראות את צדקת האחים כי בזה שלא ירצו לאכול את האיסור יוכר מעלת הבעלים ונראה לי ג"כ פירוש מה שאמרו חכמינו ז"ל דגמליו של אברהם היו הולכין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים והוא תמוה וכי בכל בהמה ותי' ועוף היה תולה זמם שלו ולפי הנ"ל אתי שפיר שהיו ניכרין שמעצמם לא היו אוכלין של אחרים מפני קדושתו של אברהם ונחשב כאלו היו זמומין שאפילו הלכו אצל שדות אחרים לא היו נוגעין בהם: