היה רעה. כמו רועה ישראל האזינה, אני ארעה את צאנו, שענינם הנהגה לימוד והדרכה, וטעמו שיוסף היה המנהיג ומלמד את אחיו בעניני הצאן כי היה מבין ויודע בדברים הנצרפים אל הצאן ואל רעייתם יותר מכל אחיו:
והוא נער. כמו גחזי נערו (מ"ב ד') כלומר משרתו, וטעמו שהיה יוסף מתנהג במדת ענוה ושפלות לשרת את בני בלהה וזלפה אף שהם בני השפחות, כש"כ שלא התגאה על אחיו בני הגבירה (רי"א), ויודיענו בזה כי חלומותיו המורות על התרוממותו לא היה הרהורי דיומי כי אם חלומות נביאיות, ולשכר ענותנותו, כי לפני כבוד ענוה, ועקב ענוה עושר וכבוד:
דבתם. הכנוי אינו ע"ד רוב הכנויים בשמות המורים על התיחסות הפעולה להם במה שהם פועלים אותה כמו ואני תפלתי (תהלים ס"ח) וכן ומשמרתם הארון והשלחן (במדבר ג') אבל הוא בכאן ע"ד התיחסות הפעולה להם בשהם פעולים ממנה כמו ושמחתים בבית תפלתי, וטעם דבתם לדבר הרעה שבהם (רמ"א):
דבתם רעה. תיב"ע טיביהון ביש, פירש דרכם ומנהגם הרע (איהרע באֶזע אויפפיהרונג. אייגענשאפטען). כמו בתרגום שיר השירים (פ' שובי השולמית) מה טיבכון נביאי שיקרא פי' הערוך מנהגכם ודרככם. וכן מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין, כלומר הלכות גטין וקדושין, כי לשון הלכה הוא ג"כ מענין הליכה (כמ"ש בערך הלך) דבר שהולך ובא, שישראל מתהלכין בו, ומזה מה טיבו של עובר זה (פ"ק דכתובות) כלומר עסק (כמ"ש התי"ט בשם התשבי), וכן בלשון ערבי נקרא ההולך, דבה. והנה הכתוב סתם במה היה דרכם ומנהגם רע, ורבותינו פירשוהו שאכלו אבר מה"ח, ושחשודים על עריות, ושקורים לבני השפחות עבדים. ויש לכלול בלשון רעה ענינים אלה, ענין מזונות כמו האלהים הרעה אותי, דתרגומו דזן יתי, וענין זנות כמו ורועה זונות יאבד הון, וענין ממשלה כמו רועיהם התעום. אמנם רש"י פי' דבתם לשון דבור, מן דובב שפתי ישנים, ופי' ויבא יוסף את דבתם, שהביא הענינים שהיה מדבר לאביו עליהם, לא הדבורים שדברו הם כי הם לא דברו מאומה רק הוא היה מדבר עליהם, וכאילו אמר, ויבא יוסף את הענינים שהיה דבורו בהם על אחיו רעה כמ"ש הרא"ש, ולפי"ז לשון המקרא דחוק מאד, ורלב"ג פי' דבתם רעה, דבריהם הרעים שהיו האחים מדברים דברים מגונים, וספרם יוסף לאביו, ורע"ס פי' דבתם רעה, באמרו לאביו שאחיו מפסידים בבלי דעת מלאכת המקנה ומרעה הצאן, אמנם לכל הפי' מלת רעה מיותר כי כל דבה רעה היא, ולא הזכיר הכתוב רעה רק להפליג, גם היה ראוי לומר הרעה בה"א כמשפט הלשון אחרי שמות הכנויים, כי הכלל במשפט הלשון, שבהתלוות תאר אל מתואר הבא באחד הכנויים בלי גזרת כח השופט כלל, שלא נחייב ולא נשלול עתה דבר מדבר בפועל, כ"א נשקיף במחשבותינו על העצם המתואר כך וכך, אז אין התואר נשוא המאמר כ"א חלק מחלקי הנושא או הנשוא, ד"מ דרכיו הרעים, מעשיו הטובים, בזה אין רעים וטובים נשואי המאמר, אבל אם נאמר דרכיו רעים, מעשים טובים, בזה רעים וטובים הם נשואי מאמר, וטעמו דרכיו הם רעים מעשיו הם טובים, וא"כ כאן לפי' המפרשים היה ראוי להיות הרעה בה"א הידיעה, ועמ"ש במקץ (מ"ב י"ט), אחיכם אחד. גם כמה טרחו המפרשים ליישב מעט איך נכשלו יוסף ויעקב בעון לה"ר שהוא ככופר בעיקר וכע"א וגלוי עריות ושפ"ד, והמקבל לה"ר יותר מן האומרו, כי לא הזכיר הכתוב שגער בו יעקב מלטמא שפתיו בדברים מגונים כאלה, וגם אם האמת כדבריו, היה מן הראוי להזכיר שהוכיח יעקב את בניו ההולכים בדרך לא טובה. ועוד שכפי המבואר מן המקרא לא גרם יוסף שום שנאה בלבב אחיו בהבאת דבתו עליהם, כי מעדות הכתוב היתה תחלת שנאתם בו על שראוהו אהוב לאביו יותר מכל אחיו עד שעשה לו כתונת הפסים (והא דכתיב על חלומותיו ועל דבריו, כבר פי' רמב"ן ושאר מפרשים, על דבריו, כלומר על שהוא מספר החלום כמתהלל לפניהם, ודלא כרש"י שפי' על דבתם שהיה מביא עליהם); ולולי דמסתפינא הייתי אומר ע"ד הפשט שאין המכוון במקרא מענין דבור לה"ר, כי יש לפרש דבתם כמו שנאתם, דבלשון ארמי נקרא השונא בעל דבבא (ומזה לדעתי, מוציא דבה הוא כסיל (משלי י"ד), כלומר מוציא השנאה ומגלה אותה, הפך מה שאמר ברישי' דקרא, מכסה שנאה שפתי שקר, והוא כפל ענין במלות שונות, ומגנה את המכסה שנאתו בלב, והמגלה אותה בפה, כי שניהם רעים ומתנגדים ליישוב החברה, ולדעת התורה המצוה באהבת רעים), כי יוסף מצד התפארו בספורי חלומותיו לאחיו היה מתעורר שנאתם עליו, ומזה התגלגלה מכירתם אותו, ועי"ז גרם צער ואבל גדול לאביו, זהו המכוון לדעתי במ"ש, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, כלומר רעה ויגון הביא יוסף לאביו על ידי השנאה והדבה שהיה ביניהם. ואחר שאמר מקודם וישב יעקב, שישב בשלוה והשקט אמר אחריו בדרך כלל שקפץ עליו רוגזו של יוסף ומסבת בניו באה עליו רעה ויגון והמקרא שלפנינו הוא הכלל מן הפרט שנאמר אחריו. אמר כאן בדרך כלל, שמצד דבה ושנאה נתגלגלה רעה ליעקב, ואחריו מבאר פרטי השנאה וסבתה, ופרטי הרעה שקרה ליעקב ממנה, (ויש לגמגם קצת ע"ז מנגינת הטעם), ומ"מ תראה דוגמתו (מקץ מ"א י"ב) איש כחלומו פתר, דטעמו למפרשים שם לכל איש פתר כענין חלומו, אף דאיש כחלומו מחוברים במרכא טפחא, וכן כי זה שנתים הרעב (ויגש מ"ה ו') אף שהרעב יותר מחובר למה שאחריו, מ"מ מוטעם בטפחא וענין לה"ר שהזכירו קדמונינו הוא מדשני קרא לשון שנאה המוזכר באחיו ואמר כאן לשון דבה שהמובן בו גם ענין לה"ר, והיא ע"ד כוונה שני', אמנם ברהיטת לשון הספור דקרא על פשטי' נ"ל כמ"ש:
אל אביהם. לא התנהג יוסף ככל מוצאי דבה שכוונתם לבייש את מי שנאמר עליו ולהבאיש ריחו בעיני זרים, אבל הוא לא הביא הדבה כ"א אל אביהם, והוא יחפש בדרכיהם וידריכם בדרך הישרה כאב אל בנים:
וישראל אהב. הודיע לנו שלא נאשים את יעקב למקבל דבה, ומסבה זו אהבו על כל בניו והחזיקו לכשר מכולם, כי אמנם ביושר לבב היתה אהבתו אליו להיותו לו בן זקונים, והעדיפו אותו על אחיו לא היה רק בעשותו לו כתונת פסים, כי כתונת הוא המלבוש התחתון שבכל המלבושים בלתי נגלה כמעט, כאמרם ז"ל (בב"ר פפ"ד) כתונת הפסים הוא התחתון (הנ"ל):
בן זקנים. ת"א בר חכים, ר"ל שמצא בו אביו טעם זקנים לא טעם נערים שבנינם סתירה לרתיחת טבעם ומיעוט התבוננותם בדרכי השכל. והודיענו בזה מעלת יוסף שבהיותו עם אחיו הבחורים היה נער, ובהיותו אצל אביו הזקן היה לו בן זקונים בשובה ונחת ומתינות כמנהג הזקנים (רי"א):
כתנת פסים. לאות שהוא יהיה המנהיג בבית ובשדה, כענין והלבשתיו כתנתך, וכאמרם בב"ק בגדול אחי כי היכי דלשתמעון מלי' (רע"ם), כי אחר שהכירו אביו היותו גדל הערך מאחיו, רצה שיהיה מלבושו בערך עליהם לכבוד ולתפארת, כי בימים ההם היו המלבושים נערכים כפי מעלת האיש, ולכן פרעה הלבישו ליוסף בגדי שש למעלתו (רי"א):
ולא יכלו. יש נמנע מן הדבור מסבת חסרון היכולת והכח, כמו ולא יכול יוסף להתאפק, ולא יכלו אחיו לענות אותו, ויש נמנע מסבת המוסר והמצוה, לא יוכלון המצרים לאכול את העברים, ולא יכלו לעשות את הפסח (בהעלותך), וכאן יש לפרשו באחד משני פנים האלו, אם מסבת מניעת היכולת שמגודל שנאתם אותו היה להם בלתי אפשרי לדבר עמו דבורי שלום, אם מסבת המוסר והמצוה שלא היו רוצים להיות מן הכת הדוברים בפיהם שלום עם רעיהם ורעה בלבבם, וזה דעת רז"ל שהודיענו בזה שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב. ולכונה זו שינו המתרגמים אונקלס ויב"ע לתרגם ולא צבון, להקטין שנאתם, שלא נמנעו מדברי שלום מסבת גודל השנאה רק מסבת רצון נפשם לבל יעברו על חוק המוסר לבלי התקרב אליו בפיהם ובלבם ירחקו ממנו. ויראה שפי' המתרגמים מלת יכלו ענין החפץ ורצון, מן ותכל דוד המלך (ש"ב י"ג), וכמו שתרגם הירושלמי ויכל א' ביום השביעי וחמד, אשר ממנו אמרו המסדרים האלקיים חמדת ימים אותו קראת; ואף שמסתבר יותר לפרש ולא יכלו לגנותם, מעדות הכתוב עליהם לכו ונהרגהו, מ"מ ניחא להו לרבותינו לפרשו לשבחם, ונ"ל שיצא להן כן ממלת דברו בהתחברות הכנוי אל הפעל, ולא אמר דבר עמו במלת הכנוי בפ"ע, כי הבדל בין זה לזה הוא שבמלת הכנוי יורה על הפרט דוקא, ובהתחברות הכנוי אל הפעל כולל הכל, כמו ואכלתם אותו בחפזון, ממעטין ממלת אותו אותו נאכל בחפזון וגו' (כמבואר בשלח לך בבואכם אל הארץ), ואם היתה כוונת המקרא להודיענו שמסבת גודל השנאה נמנעו מדברי שלום היה ראוי לומר דבר עמו, להורות על הפרטי, ומדאמר דברו יורה ע"כ לכלול שבכל עניניהם היו מתנהגים במדה טובה זו להיות פיהם ולבם שוים תמיד, ומזה סמך גדול למ"ש בויתנכלו אותו להמיתו. ורי"א פי' דברו לשלום, כאשר היה יוסף נותן להם שלום לא יכלו האחים לסבול ולשמוע דבריו, כי אף שהיה מרגיש בשנאתם הוא היה רודף אחר השלום, והיה מקדים להם תמיד שלום, לא יכלו כמו לא אוכל און ועצרה, גבה עינים וגו' אותו לא אוכל, שענינם מניעת היכולת לסבול ולנשוא, וכמו נלאתי כלכל (ירמיה כ') וחסרי פ"י עם נחי ע"ו משתתפים לרוב בהוראותיהם:
ויגד לאחיו. גם בזה הודיע מעלת יוסף, אף שהרגיש שהם שונאיו ואין דרך להודיע חלום לשונא, מ"מ היה מתחבר אליהם לרדיפתו אחר השלום, ולספר להם חלומותיו להורות נטיית אהבתו אליהם, גם להסיר שנאתם עליו מלבבם כי מן החלום שהוא אחד מס' בנבואה, יראו כי גם מן השמים יבדילוהו למעלה וכבוד, ומתת אלהי הוא אליו, ואינו מקרה בלבד מה שאביו ירוממהו ויאהבהו יותר משאר אחיו רי"א:
ויספר אתו. אף שראה יוסף כי נתוספה שנאתם עליו מחמת החלום הראשון, בכל זאת לא נמנע מלהודיעם חלום שני, כי חשב שבחלום הראשון לא הועיל להם להכיר ההסכמה השמימית לרוממו עליהם ולהסיר שנאתם, כי כן דמו בנפשם, שהחלום אינו חלום נבואיי כ"א מהרהורו דיומו, או שמעצמו המציא החלום ההוא כדי להכעיסם, אמנם החלום השני שיש בו דברים הנוגעים גם לאביו, שאין בו חשש שישקר בו ושיתגדל על אביו ויקניטנו, לכן הודיעו אותו להם לעורר דעתם שהנבואה השמימית גזרה גדולתו, ותתקרר דעתם להסיר שנאתם. והודיע הכתוב שבאמת הגיע יוסף בזה אל תכלית מבוקשו, כי הכירו שהיא נבואה אמתית ומן השמים הסכימו לרוממו עליהם, ופסקה שנאתם, רק ויקנאו אותו קנאת הכבוד והרוממות:
השמש והירח. לרש"י הירח הוא על בלהה שגדלתו כאמו, והרמב"ן טען כי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה גם זלפה, כי הכתוב אמר בספור שבעים נפש מלבד נשי בני יעקב ולא הזכיר מלבד נשיו ונשי בניו וגו' אבל ענין החלום השמש רמז ליעקב, והירח רמז לבני ביתו כל נשיו שבהן היו תולדותיו וכו', ע"ש. והנה למה שכתב הרמב"ן בפרשה ויגש, אחרי שהזכיר שם יוצאי ירך יעקב, ונשי בניו היו ג"כ יוצאי ירכו (למ"ד לאחיותיהם נשאו השבטים) לכן אמר שם מלבד נשי בני יעקב, ע"ש. א"כ טענתו כאן אינה טענה, והנה ראיתי לרבותינו (במדהנ"ע ר"פ ויצא) שאמרו, אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש, הא אתחזר על יעקב, דשלטנא דיעקב בקדמיתא הוה שמשא, ואתחזר ההוא שלטנא לעשו ואתעבר מניה דיעקב, אמר אל תראוני שאני שחרחרת, דהא אתיהיבת לי שלטנא דסיהרא דהיא אוכמא לעידנין וזמנין ששזפתני השמש כד אתעבר מני שלטנא דשמשא. ע"ש (ובעקדה פ' בא מבואר הענין ברחבה) לפי"ז השמש והירח שניהם מוסבים על יעקב:
ויתנכלו אתו להמיתו. דעת המפרשים ויתנכלו נתמלאו נכלים וערמומית כי תרגום להרגו בערמה (שמות כ"א) למקטלי' בנכילו, וענינו המחשבה הרעה הצפונה בלב, ויהיה המעשה ממנו בערמה, ומלת אותו לא פרשו ככל אותו שבמקרא המורה על הפעול, כי פועל התנכלות עומד הוא, ובפרט ההתפעל לא יהיה לעולם יוצא, לכן אמרו כי מלת אותו פה הוא בעקום אליו, ערש"י ובשאר מפרשים, והדוחק מבואר, מלבד זה לפירושם המאמר למותר, למה לו למקרא להודיענו מחשבותם הרעה, הלא הודיענו דבר שפתותיהם שהוציאו בפה מלא, לכו ונהרגהו, ומחשבתם נכרת מתוך מוצא פיהם והוא יותר גרוע ממחשבה; לכן נ"ל שיודיענו מאמר זה אמתות כוונת האחים בדבורם ובמעשיהם עם יוסף אחיהם, שלא היו כ"א דבורים ופעלים מדומיים לעיני יוסף שרצונם להמיתו ולהעבירו מן העולם, ושלא היתה כוונתם כ"א לאיימו ולהפחידו, כי ענין אחד להתנכלות ולערמה, הערמה היא הסתתרות והתעלמות המחשבה והפעולה מזולתו, וכן הוא ההתנכלות שהוא משותף במובנו עם שם כלי שהוא הקף חיצוני המסתיר והמכסה בחללו ובפנמיותו דבר מה, ויש שלשה מיני ערמה ונכילות, הא' הוא גנאי באמת כשיהיה תכלית בקשת הערמה להרע אל הזולת כמו להרגו בערמה, הב' ערמה לשבח והוא כשיהיה תכלית הערמה להסתיר הענין כדי שלא יתנזק מאחרים, כמו לתת לפתאים ערמה, אני חכמה שכנתי ערמה, הג' ערמה משותפת בשבח וגנאי, והוא כשהנגלה מן המעשה נראה גנות והנסתר במחשבת העושה היא לשבח, עד"מ מערים אדם ואוכל, הנה האכילה בלתי מעושר היא פעולה הנגלית והנראית גנות בעברו על מצות ה', אמנם הנסתר בפעולה זו והוא ההכנסה דרך גגין וחצרות הוא שבחו, כי בד"ז אין בפעולת האכילה שום איסור, ומזה המין אמרו הוי ערום ביראה, שמסתתר במעשיו ובענינים הנוגעים בעבודת ה', באופן שהנגלה ממעשיו איננו משובח בערך הסתתרו במחשבתו הרצוי, ומזה המין ג"כ בא אחיך במרמה, שהנגלה נראה פעל מגונה ובסתר פעולתו היתה משובחת כמבואר שם בענין הבכורה, וממין הערמה הזאת דבר הכתוב כאן, והמובן במלת ויתנכלו פעל ערמה המשותפת בגנאי ושבח, חצניותו גנות, ותוכן פנמיותו שבח, וכבר ידענו שבנין התפעל יורה ג"כ על פעל מדומה, והוא המתאר עצמו בתואר שאין בו באמת, שילביש סתרו המשובח בבגד פעל מגונה, כמו מתרושש והון רב, שכב על מטתך והתחל (ש"ב י"ג), והנה תראה שבהתפעל כזה יש פעולה עומדת עם פעולה יוצאת, כי יפעול בפעולתו המדומית על זולתו, שיתפעל האחר מפעל המדומה לחשבה לפעולה אמתית, (ויש רבות במקרא הוראת התפעל לפעל יוצא, כמו והתגר בו מלחמה, ויתעללו בה, הנה חרחור הריב הזלזול והבזיון הם פעלים יוצאים, וכן והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אשר ת"א ותחסנון, וכן כלי עץ תתחטאו הכלים הם הנפעלים, וכן עודך מסתולל בעמי הוא יוצא לאונקלס ורש"י ורשב"ם), והמכוון לפי"ז במאמר ויתנכלו אותו להמיתו, באו עליו בערמה לרמות אותו בדעתו, בכדי שידמה בנפשו מדבוריהם וממעשיהם שכוונתם להמיתו (זיא שטעללטען זיך איהם אלס ווארען זיא ארגליסטיג איהן צו טאֶדטען, זיא פערזעצטען איהן אין טיישענדער מיינונג טאֶדטען צו וואָללען), ובא הכתוב הזה בתחלת הספור להודיענו, שכל מה שיסופר אח"כ מדבוריהם וממעשיהם בענין זה, לא היה באמת בלב שלם ובנפש רע כ"א דבור ופעול מדומה לעיני יוסף, וגם אם בשפתותיהם הוציאו בקול לאזני יוסף לשפוך דמו ארצה, לבם לא כן דמה באמת, רק כוונתם היתה להפחידו ולהפיל עליו אימת מות, ולזה לא אמר הכתוב ויתנכלו עליו, שא"כ היה משמעותו מין הערמה הראשונה תוכו כברו והוא להרגו באמת ע"י שסוי כלבים וכדומה להתראות בנגלה לנקיים, אבל אמר מלת אותו אשר יורה בכ"מ על הפעול, כי יוסף היה הפעול מן הערמה, כמבואר, וכאשר יבאו לפנינו בביאור הכתובים הבאים בזה:
בעל החלומות. קראהו בעל החלומות שהוא בעל והשליט בם, החלומות לא באו לו מעצמם לולא היה רעיוניו תמיד למשול בנו, לכן על משכבי' סליקו, דומה לזה נוקם ה' ובעל חמה, ואמרו בב"ר שאינו כבשר ודם שהחמה מושלת עליו לעשות יותר מטבעו אבל הוא ית' הוא בעל החמה ואדון עלי' לקצר ולהאריך ולמנעה כרצונו (הנ"ל):
החלומות הלזה. לרש"ד מלת הלזה הוא לזכר העומד מרחוק, הזה לזכר הקרוב, ולנקבה הזאת, אבל הלז בלי ה"א באורו כמו ההוא, ויאמר על הרחוק לזכר ונקבה, ע"כ. ומה יענה על ההר הטוב הזה, ועל לשונמית הזה (מ"ב ד'), אמנם לשון רש"י יותר מדוייק שכ' (ש"א י"ד), כל הלז והלזה שבמקרא אינו לשון הזה (דיעזער), אלא מדבר שכנגדו (יענער), והוא מראהו באצבע, ע"כ. ומקרא דדניאל (ח' ט"ז) ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז יראה בעליל שאינו מרוחק כ"כ עד שאין השמיעה תשלוט בו (ע"ש רש"י), וא"כ היה יוסף יכול לשמוע הדברים אשר יצאו מפי אחיו לכו ונהרגהו, וזאת היתה כוונת האחים כאשר יבואר:
לכו ונהרגהו. אחרי שהודיעתנו התורה במאמר ויתנכלו, שלא היתה כוונת האחים להרגו באמת, כ"א לרמותו בדעתו ולדמות שנמסר בידים למיתה, ובלבם לא חשבו עליו רק להחרידו ולהפחידו אימת מות, ולנסות את מאמר חלומותיו אם הם הרהורי ורעיוני לבו לבד או הן צודקות נבואיות (כמבואר במה שקדם), עתה חל עלינו להבין באמרם זה לכו ונהרגהו וגו' מילי דמשתמעי לתרי אפי, ובאמת הוא מאמר הסובל שתי כוונות מתחלפות משותפות בגנות ושבח, והוא זה: אופן הגנות הוא, נהרגהו ממש בידים לשלוח בו יד רצח, וכדי להסתיר ולהעלים מעשה הרצח נשליכהו באחת הבורות, ונאמר אסון קרהו בדרך וחיה רעה אכלתהו, וסיימו דבריהם במליצת הקטנה ובדרך לעג, עתה אחרי נפלו בבאר שחת, על מי ימלוך, מי זה ישתחוה אליו ומה תהיינה חלומותיו. הנה התכוונו האחים האלה להראות כדרך שופכי דמים באמת, לפרסם בקול זדון לבם עד שישמעם יוסף וידמה בדעתו כי יפול בידיהם באמת למות, אמנם כמו שיובן אופן הגנות ממאמרם זה, ככה יובן בו אופן השבח, לפי המסתתר והמתעלם במחשבות לבבם שאינם רוצים רק לנסות דברי חלומותיו, והוא זה "ונהרגהו" נסבב עליו אופן שיוכל למות בו, והוא כי נשליך אותו אל אחת הבורות מקום הסכנה אשר מדרך הטבע נוכל לומר עליו חיתו יער תאכלנו, ובזה נראה בנסיון מה הנה חלומותיו, אם נבואיות או הרהורים בעלמא, כי אם הן רק מדומיות הנה גם אם ימות בבאר שחת אין חמס בכפינו, כי לא שלחנו בו יד רצח ולא הכינו אותו מכת מות, כ"א גרמא בעלמא עשינו להביאו למקום הסכנה, להזכר לו שם עון רשעו בהבאת דבה, וגירא דלי' הרגתהו ומידו זאת תהיה לו, כי מצד לישנא בישא גברא קטילא הוא, בן מות הוא מצד הבאת הדבה, ולא יגרע גרמא דילי', ואם חלומותיו הן צודקת נבואיות הנה עצת ה' תקום, ואין מעצר להושיע נביאו המיועד להיות מלך ומושל, ועתה אם ינצל מפח זה הטמון לרגליו, אז נדע כי יד ה' עשתה זאת, ופועל ידי יוצר, נרצה לקבלו עלינו למשול ולמלוך עלינו, הנה בדרך השבח במאמר זה נבאר מלת "ונהרגהו" הגרם והסבה אל ההריגה והמיתה, כי כן מצאנו הרבה פעלים שאין הוראתם פעולה ממשית רק שימת סבה וגרם אלי', כמו מעלתם בי (דברים ל"ב) פירש"י גרמתם למעול בי, וכן על אשר לא קדשתם אותי פירש"י גרמתם שלא אתקדש, וכן אל תכריתו את שבט (במדבר ד') פירש"י אל תגרמו להם שימותו, וכן אתם המתם את עם ה' (שם י"ז) דת"א אתון גרמתון דמית עם ד' ועל דוד שסבב סבובים להציג את אורי' מול פני המלחמה נאמר (ש"ב י"ב) ואותו הרגת בחרב בני עמון, ויש פעלים דומים הרבה שהם פעלים מסבבים, והנה במאמר יהודה בזה הענין "מה בצע כי נהרוג את אחינו", מלת נהרוג שם הוא לכל המפרשים ענין הגרם והסבה, ולזה אני אומר גם כאן מלת ונהרגהו פי' ע"י הגרם והסבה, ובדרך זה הוי"ו של ונשליכהו הוא וי"ו מבארת משפט הקודם, המתורגם (נאֶמליך), כמו וי"ו של ועשה כרוב אחד מקצה מזה (שמות כ"ה), וכן וכל פטר חמור, וכל פטר שגר בהמה, וכל בכור האדם, כל הווי"ן האלה הם וי"ו הביאור אל הקודם לו והעברת כל פטר רחם, ודומין לזה הרבה במקרא, זהו הנ"ל בכוונת דברי האחים, אחת דברו ושתים זה שמענו מהם, המדומה והנגלה מדבריהם לפי השקפה ראשונה, והמסתתר במחשבותיהם לפי המכוון באמת, וכמו שהודיעתנו התורה תחלה במאמר ויתנכלו וגו', שהתיעצו כך ביניהם לדבר לפניו ולעשות עמו ענינים לרמותו ולהערימו, וכדמות רמז מצאתי לדברי אלה במכדרשב"י, כי אמר שם על פ' זה משמעון ולוי דאינון מסיטרא דדינא קשי' נפקה רוגזא לתרין סטרין חד דאתברך וחד דאתלטי, ע"ש קרוב לדברינו להבין במאמר האחים כונה משותפת בגנות ושבח:
וישמע ראובן ויצלהו. ראובן לא היה עם אחיו בהתיעצם על יוסף מקדם להתנהג עמו בדרך ערמה לבד, ולא ידע כלום מהתנכלותם אותו קודם מאמרם לכו ונהרגהו, לכן חשב לאמת הכונה הראשונה הנראה מדבריהם שרוצים לשלוח בו יד רצח, לכן השתדל להצילו מידם, ויעץ להם להשליכו הבורה ולא ימיתהו בידים, תדע שכן הוא מלשון המקרא שאמר וישמע ראובן שהוא מיותר, כי מי לא ידע שדבורו אליהם היה אחר שמעו דבריהם, אבל בא להורות שלילת שמיעה אחרת זאת שמע, ר"ל אמרם לכו ונהרגהו בא לאזניו, אבל מענין אחר לא שמעו ר"ל התיעצותם מקודם להתנכל מזה לא ידע, פקח עיניך אתה הקורא המשכיל וראה כי רבותינו הרגישו בזה, אמרו ברבה וישמע ראובן והיכן היה, רי"א כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה ע"כ והדברים נאמנים. (וברש"י הועתק מאמר זה ע"פ וישב ראובן אל הבור, והוא משגגת המדפיסים, כי הורכבו שם ברש"י שני מאמרים הנאמרים ברבה ע"כ שונים), ויש עוד ראיה לזה שמאמר ראובן אליהם לא היה היפך כוונתם האמתית באמרם לכו ונהרגהו, שאם היתה המכוון האמתי במאמר האחים להרגו באמת, אך מעצת ראובן חזרו האחים ממחשבתם הרעה והודו לדבריו, ה"ל לקרא לומר גם כאן "וישמעו אחיו", כאמרו (בפ' כ"ז) אחר דברי יהודה מה בצע, וזה יורה לנו בביאור שלא נתחדש לאחים כלום מדברי ראובן, כי כדבריו גם הם חשבו לעשות לבלתי המיתו, כ"א להשליכה לבד הבורה, ומניעת שליחות יד רצח בו, גם מעצת נפשם היתה לא מעצת ראובן לבד, ולא נתחלפו אלא בתכלית השלכתו הבורה, כוונת האחים היתה להניחו שמה במקום הסכנה ולעזבו אל המקריים אם ינצל או לא כדי לאמת חלומותיו, וכונת ראובן היתה להצילו ולהשיבו אל אביו:
אין בו מים. אבל נחשים ועקרבים יש בו (רש"י) לפי מדרש רבותינו שהיו נחשים ועקרבים בבור צריך לומר שהם לא ראו אותם שהיו בנקיקי הסלעים, שאם היו רואים אותם ושאינם מזיקים ליוסף היה הדבר ברור שנעשה לו נס והוא צדיק גמור והשם חפץ להצילו ואיך יגעו בו (רמב"ן). והטור טען עליו כי אף אם לא יחשבוהו לצדיק מ"מ רשע לא היה ולא היה חייב מיתה ואפ"ה בקשו להרגו כי השנאה מקלקלת השורה. ע"כ, ואין זו טענה לפי המבואר במאמר ויתנכלו אותו להמיתו שלא היתה אמתת כוונתם להמיתו רק לאיימו ולהפחידו אימת מות, וכונתם הראשונה לא היתה רק להפילו הבורה כדי למנעו מלבוא אל בית אביו, וכמאמר יעקב ברצונם עקרו שור, שלא רצו לעשות לו רק כמו שעושים בשור שמעקרים אותו ר"ל שמנשרים פרסות המונעו מהליכה, כמבואר שם:
מה בצע כי נהרג. לכל המפרשים המכוון במאמר זה, מה ממון נתהנה אם נהרגהו, וגם צריכים אנו לכסות ולהעלים את מיתתו, כי לא נוכל להתפאר בה בשביל צערו של אבינו, והנוהג שבעולם כשאדם מתנקם משונאו, אין הנקמה חשיבה בעיניו אם לא יוכל להתפאר בה (כמ"ש הרב בחזקוני). הנה דברים כאלה כמדקרות חרב בלב כל איש משכיל, להעלות בדעתו מחשבה בזויה ונמאסת כזו, למנוע עצמם מרציחת האח מחמת שלא יוכלו להתפאר בעולת ידיהם, ולבחור תחתיו למכרו כדי להרויח ממון על ידו, ומה המה עשרים כסף לתשעה אחים בני יעקב, אשר העיד עליו הכתוב מרוב עושר ונכסים אשר לו ככתוב ויפרוץ האיש מאד. לא כן אנכי עמדי, ולדעתי דברי יהודה אלה הם תוכחות מוסר אל אחיו לגנות מעשה השלכתם אותו אל הבור, אשר בנקל יוכל לבוא בה לידי סכנה ע"י פריץ חיות וכדומה מהמזיקים, והגדיל יהודה בעיני אחיו גרם מיתתו כאלו המיתוהו בידים ממש, כמו שהוא האמת שאין בין ההורג את חברו בידים ובין המסבב עליו המיתה כ"א דינא רבה ודינא זוטא. ועתה שמע תחלה פתרון המלות הבאים בדברי יהודה, והוא זה, "בצע" כטעם בצע אמרתו, וכמו יבצע מעשהו, והוא לשון הבאת דבר אל גמר תכליתו ותרגום מה בצע (וועלכע אויספיהרונג!). וכסינו, אין פי' העלם כדי שלא יתראה, אבל הוא לשון מכסה ומלבוש (כי לשון כסוי נאמר פעם על המכסה על הדבר כמו וכסהו בעפר, ופעם על המתכסה כמו ותכס בצעיף), ופי' וכסינו, נכסה אותנו כלומר נעשה לנו מכסה ומלבוש (וויר ווערדען אונס איינהיללען מיט זיינעם בלוטע), ויש א"כ בדברי יהודה מליצה נפלאה, והוא, ידענו כי כל הנהגה שיתנהג האדם בה נקראת בדרך מליצה מלבוש או בגד, כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כי כמו שהמלבוש המכסה את הגוף בו יתראה לעיני אדם, כן תתראה מדת הנפש מפעולה והנהגה חיצונית, כשיתנהג האדם למשל בפעולותיו במדת הכעס נאמר עליו לבש מדת הכעס, כי יתראה לעיני אדם בלבוש זה, כשיתנהג במדת הנדיבות נאמר שלבש לבוש נדיבות, וכן לבוש קנאה, ה' מלך גאות לבש וכדומה הרבה במקרא, הנה על הרשעים הגמורים אשר לא ידעו בושת על החמס שבכפיהם אמר המשורר בדרך מליצה, יעטוף שית חמס למו (תהלים ע"ג) כלומר יעשו להם מן החמס עטיפת קשוט להתפאר, ואמר הנביא (ישעיה נ"ט) ולא יתכסו במעשיהם מעשי און, ר"ל אין ראוי להם לעשות מכסה ומלבוש מן החמס שבידיהם ולהתראות בה, ומליצה זו עצמה אמר יהודה פה, מה בצע כי נהרג את אחינו, כלומר הביטו נא אחי וראו התכלית שיולד לנו מהסבת והגרמת מיתה לאחינו "וכסינו את דמו", תכלית זו יהיה לנו לעשות לנו מכסה ולבוש מדמו, כלומר רשמי כתמי דם אחינו בכנפי בגדינו ימצאו תמיד, ולעולם נגד עינינו יסובבנו והחמס לא יתעלם ולא יסתתר ממראה עינינו ולבנו, כאלו תמיד דמיו יהיו צועקים נגדינו אתם הוא ששפכתם הדם הנקי, ובזה תמיד לא נמצא מרגוע לנפשותינו. ועל המליצה הנפלאה הזאת הכוללת מוסר גדול כזה אמר ריב"א (ברבה על פסוק זה) בשבח יהודה הכתוב מדבר, כי אין לך שבח גדול מזה, (ודברי מת"כ על מאמר זה דחוקים), להוכיח את פני האחים בדברי תוכחה ומוסר היורדים תוך חדרי לבם. וכמדומה כי על המבין בדברי יהודה כוונת הרוחת ממון אמר ר"ש (סנהדרין ו') כל המברך (מגדף כמו ברך נבות) את יהודה ה"ז מנאץ (ע"ש מהרש"א ח"א). והטור בפירושו מביא בשם המדרש, אמרו לו לבצוע את המוציא אמר להם למה לנו לבצוע ונהרוג את אחינו. ובמ"כ פירש בעת שישבו לאכול לחם ורצו לבצוע אמר יהודה מה יתרון לנו לברך על הבציעה כי נהרוג את אחינו, וע"ז נאמר ובוצע ברך נאץ ה'. ע"כ, ועל כוונה זו יש לפרש גם סיפא דקרא, וכסינו את דמו, וכסינו לשון אכילה, מלשון הכוסס את החטה, ויש דומה לזה בעברי, כמבואר אצל מכסת נפשות, תכוסו על השה, וטעמו כל אכילתנו יהיה מעורב עם דם אחינו, והכונה איך ינעם אוכל לנפשותינו בשעה שאחינו משוקע בצער ונטוי למות:
לכו ונמכרנו. אין טעם נמכרנו מקח וממכר לקבל כסף מחירו, כי מה להם לתשעה אחים בני האדם הגדול במעט ממון זה, אבל ענינו מסירה ונתינה לרשות אחר הוא (פרייזגעבען), כמו וימכר ה' את ישראל ביד יבין, וכמש"ל בפסוק מכרה כיום, והתכוין יהודה בזה למסור את יוסף לרשות אחרים להיותו עבד למו, ובזה יכנע לבבו בקרבו, ולא תהיה דעתו רמה עליו עוד למתרומם על אחיו ולהתגאות בממשלת מלך עליהם. זהו הנ"ל בענין האחים האלה בני יעקב עם יוסף אחיהם ולא היתה כונתם רעה כ"כ כאשר נראה מכל המפרשים, ואח"ז בא הכתוב להודיענו, כי גם עצת יהודה לא עלתה בידיהם, ומהש"י היתה נסבה למנוע מהם גם את זאת, המה לא מכרוהו כלומר לא מסרוהו בידי אחרים להיות עבד למו, כי בתוך כך עברו אנשים מדינים ושמעו קול יוסף בבור, הם המה אשר משכוהו ממנו והם המה מכרוהו מיד לישמעאלים, וכ"כ הרב"ח ושאר המפרשים, דלפי הפשט האנשים העוברים משכוהו מן הבור ומכרוהו לא האחים, כפשוט לשון המקרא ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו וגו' וימכרו, דמשיכה ומכירה מוסבות על אנשים מדינים דקרא, ומה לנו להוסיף על המקרא ולומר כי וימשכו וימכרו חוזר על בני יעקב שאינם נזכרים במקרא זה, ומה שאמר להם יוסף, אשר מכרתם אותי מצרימה פי' הסבותם אל המכירה, כי ע"י השלכתם הבורה מרוחק מבני אדם במקום הפקר, הוסבה המכירה, וכמש"ש רב"ח. הנה עפ"י המכוון בענין האחים כמבואר בזה, נמדדו במדה אשר מדדו לו' המה הפילוה באימה ופחד, ונמדדו ממנו ג"כ עד שנחרדו ממנו ויצא לבם. הם התיעצו והסכימו בעת אכילתם למסרו תחת יד אחרים להכניעו כעבד, ונמדדו שבעת אכילתם הוסב עליהם בדבר הגביע לאמר ליוסף הננו עבדים לאדוני וגם יהודה אמר ישב נא עבדך עבד, ודי בזה:
ואני אנה אני בא. אנה אברח מצערו של אבא (רש"י), ואין לשון בא מתיישב בזה, ולדעתי מלת אנה שם מן אנה לידו, לא תאנה אליך רעה והוא ענין מקרה, ויפה נופל ע"ז לשון אנה כי האיש המשוקע באיזו צער ומקרה רע הוא במעמד התשוטטות רעיונותיו הנה והנה למצוא מרגוע לנפשו, ותרגומו (איך געראטהע אין פערצווייפלונג):
