בין שני עולמות
לאחר שהגיע יעקב אל הארץ ונשלמה מלאכת בניין ביתו בהופעת אחרון בניו, הגיע הזמן לברר את הכוחות המיוחדים הנדרשים לבניינו השלם של בית־ישראל בצורתו הראויה.
ראינו כי ביתו של יעקב הופיע בשתי קומות, בדמותן של רחל ולאה. עניינה של רחל הוא בניין עולמם הארצי של ישראל ושכלולו במידות המתוקנות הראויות לו, כדוגמת צניעות וטהרה, על מנת לאפשר על ידן את הופעת האורות העליונים מלמעלה. בזאת תתאפשר הגשמת התכלית הראויה לישראל, להביא להתפשטות העניין הא-להי המיוחד על כל עממי תבל.
עניינה של לאה, לעומתה, הוא בירור הבחינה הרוחנית המיוחדת לישראל, העתידה להתגלות במתן תורה ובחיי הקודש שיימשכו בארץ, בדרך שאיננה מקבלת שום השפעה מאומות העולם, כנאמר בדברי בלעם: "הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃"(במדבר כג ט).
מובן מאליו שאין הדרכים סותרות זו את זו בעצם מהותן, כיוון שלשם השפעה על האומות שומה עלינו להיות אומה היונקת את כוחות חייה מתוכה ושומרת את סגולתה הא-להית מכל סיג העלול לטשטש את דמותה האצילה. על־כן, אף־על־פי שרחל ולאה היו שתי נשים חלוקות זו מזו בהופעותיהן הנגלות, הרי שתיהן יחד בנו את בית־ישראל האחד.
האפשרות לפיה ניתן 'לחתוך' בין שתי בחינות אלו ולחלקן חלוקה גמורה, הנה מוטעית ביסודה, והטבע הישראלי השורשי מתגבר בכחו על כל ניסיון ליצור חלוקה שכזו.
יעקב העדיף את רחל על פני לאה, מתוך הידיעה כי עיקר שליחותו בעולם־הזה עתידה להתברר על ידה. ייתכן שבהעדפתו זו עמד על פשר מאמציה של רבקה אמו, שהשתדלה בדרן־לא־דרך לשמור עבורו את ברכת הארץ המבורכת בשם א-להים.
אמנם בשל מצבו הירוד של העולם, שלא זכה עדיין להשתחרר מקללת האדם הראשון, "אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ"(בראשית ג יז), לא הייתה אפשרות להגיע אל התכלית היעודה בימיו של יעקב. כך ניתן להבין מדוע הסתלקה רחל עם הכניסה לארץ־ישראל, בעת הולדת בנימין בנה, שהיה צעיר השבטים, אך גם זה המשלים את מניין שבטי בית־ישראל ואת מדרגתם הרוחנית כעם ד'.
בפרקנו ובפרקים הבאים מתברר שהתפתחותן של שתי המגמות היסודיות כרוכה במתיחות קשה בתחילת הדרך, מתיחות שעניינה בירור הייחוד שבכל אחת מהן. גם כאן ניתן לראות כי המגמה העיקרית מתרכזת בחיי הקודש הארציים, הנמשכים מרחל ומתגלים בבנה יוסף, שסיפורו תופס מקום מרכזי גם ביחס לסיפורו של יהודה, שצאצאיו עתידים להתגלות כמלכי ישראל. יוסף הוא הבבואה המשלימה את אישיותו של יעקב, כדברי רש"י בשם מדרש אגדה:
"אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף" - כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף.
"כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ" - שהיה זיו איקונין שלו דומה לו.
(רש"י בראשית לז ב-ג)
דרכו של יוסף, דרך מימוש הקדושה העליונה בחיי העולם־הזה, הנה מסובכת וקשה ומתוך כך אף מסוכנת ביותר. כמו רחל לפניו, שמתה בדמי ימיה, גם יוסף השקיף פעמים אחדות אל פני המוות ונתעכב ביד שוביו־אויביו, אלו העתידים לקבל את תיקונם על ידו באחרית הימים. אמנם עדיף כחו של יוסף מכחה של רחל, כי בעוד רחל הייתה נתונה חסרת אונים לגורלה הקשה, הנה יוסף הצליח בסופו של דבר לעמוד מול האיומים שהתעוררו כנגדו פנים אל פנים.
עוד נראה בפרקנו ובפרקים הבאים כיצד ההבטחה הא-להית שניתנה ליעקב, בדבר ההשגחה הצמודה אליו להגנתו ולהצלחתו, "כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃"(בראשית כח טו), מתקיימת בכל המצבים המסובכים בחייו של יוסף: "וַיְהִ֤י יְ-הוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ... וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה יְהוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ׃"(בראשית לט ב-ג).
כמו בחייו של יעקב כך גם בחייו של יוסף, אין פירושה של ההבטחה שחרור גמור מכל סיבוך או צרה, אבל יש בה כדי להעמיד את נושאה אל מול הקמים עליו לשלוט בו ולאבד את זהותו ולמנוע מהם להפיק את זממם.
יוסף שומר על אצילותו וצדקת דרכו הן בהיותו בין אחיו, החושדים אותו בכוונות זרות, והן כאשר הוא שרוי בתוך טומאת מצרים המקיפה אותו ומאיימת על עצם חייו במידה ולא יכניע את עצמיותו המיוחדת.