פסוק א:וישב יעקב. אז"ל בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא וכו', אם כן וישב יעקב וי ששב לעוקבא ולרמיותא, כי הרמאות הוא לעולם הזה, לא די מה שרימהו בבטן שאמר לו אחי יש לפנינו שני עולמות העוה"ז ועוה"ב, עוה"ז יש בו אכילה ושתיה ובנין בתים ונטיעות גנות ופרדסים ובעילות צורות נאות, ועולם הבא אין בו שום דבר מאלו, טול אתה העוה"ז ואני עוה"ב, זהו שאמר הנביא בבטן עקב את אחיו, שרימהו שייפה העולם הזה בפניו, לא די זה אלא שעשה הרמאות של המקלות עד שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד, לא אמר ויפרץ יעקב אלא האיש, כי מאחר שנתפשרו שיתן לעשו עולם הזה והוא יקח עוה"ב מה לו בצאן ובבקר ובגמלים, לזה לא קראו בשמו אלא האיש, ורצה להתישב בארץ מגורי. אביו, בארץ שהיה לו מגור מסביב, כי לזה שלח אותו פדנה ארם, לזה קפץ עליו רוגזו של יוסף. ויהיה פירוש תולדות מאורעות, כמו כי לא תדע מה ילד יום. יוסף כלומר יוסיף לו ה' מאורעות וגליות, וז"ש ארמי אובד, הרמאות שבאבי היא סיבה שירד למצרים ולשאר גליות, ולזה וירד מצרימה מצרים הרבה ולא אמר מצרים, ועשה יעקב אבינו כן ללמד לבניו שלא ישתדלו בעסק העוה"ז שהוא מחלקו של עשו, שכל עסקי העוה"ז הם חיי שעה ועש"ו גימ' שע"ה ע"ה כי כן בחר עשו, יעקב גימ' חי"י עול"ם הב"א, וילמדו מיעקב שנאמר ויעקב נסע סכותה לשבת בצל סוכה ולא יאבד ימיו ויבטח בבנין בתים שנמצא טורח בעולם שאינו שלו. ואפשר שכנגד ד' פעמים שרימה לעשו וללבן נגזר על בניו שישבו בגלות ד' פעמים, והד' פעמים שרימה לעשו ולבן הם, אחת בבטן שייפה לו העוה"ז בפניו, ושנית בבכורה, ג' בברכות, ד' בצאן שלקחו ע"י המקלות, וכן אמר במדרש תהלים ותשקמו בדמעות שליש זה לשונו, רבי אלעזר אמר שלש דמעות הוריד עשו מעיניו אחת מעין ימין ואחת מעין שמאל והשלישית קשורה לו בין עיניו שלא הוריד שאלמלא הורידה לא היו יוצאים מתחת ידו לעולם, שלוש אינו אומר אלא שליש. ד"א אמרו ישראל לפני הקב"ה רשב"ע בשביל ג' דמעות שהוריד עשו מעיניו השלטתו מסוף העולם ועד סופו ונתת לו שלום בעוה"ז אנו שדמעותינו יורדות ביום ובלילה כלחם עאכ"ו שתמלא עלינו רחמים, לכך נאמר האכלתם לחם דמעה ע"כ. ואין אנו נגאלים עד שימחו אותם דמעות שנאמר ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים אז וחרפת עמו יסיר וגו':
פסוק א:עוד וישב יעקב וכו', לפי שאמר ויקח עשו את נשיו וילך, אל ארץ, תרגום לארע אחרי, והכתוב לא אמר אלא אל ארץ, לומר שארצו שהיא ארץ שעיר היא נקראת ארץ, לא ארץ כנען שהיא ארץ עבד אלא ארץ מלכים, כמו שבירכו אביו הנה משמני הארץ יהיה מושבך זו איטליא של יון, שאין טללי ברכה נפסקים משם לעולם, והלך שם מפני יעקב, או כמו שאז"ל מפני הבושה ששנאו ולא עלה בידו, וזהו מפני יעקב אחיו שאינה בו שאמרו כך יעשה לאחיו שנולד עמו בשליא אחת, כי היה רכושם רב והוא להוט אחר הממון, או כמו שאז"ל גם כן שברח משטר חוב של גרות המוטל על זרעו של אברהם שנאמר כי גר יהיה זרעך, ולזה לקח את נשיו ואת בניו ואת כל נפשות ביתו, ולזה לא אמר אל ארץ אחרת, לפי שאמר כי גר יהיה זרע בארץ ולא להם, וארץ שעיר היא ארצו ונחלתו והלך לשם לבנות לו ארצות ונחלות ויצאו ממנו אלופים ומלכים, אבל יעקב היה הפך ממנו כי הוא קבל עליו הגרות, ולזה אמר וישב שנתיישב על לבו קבלת הגרות, בארץ מגורי אביו בארץ כנען, אע"פ שהיא ארץ עבד בחר בה, ולא פירש באיזה ארץ והיא חברון, כי כן אמר ויבא יעקב אל יצחק אביו קרית ארבע היא חברון אשר גר שם, ולזה לא פירש אותה לומר שאינה נקראת ארץ, לפי שהקצוה לבית הקברות, ולזה אמר וישב ששם הישוב ולא בזה העולם כי זה העולם אין לו יישוב אלא גר, כמו שאמר כי גרים ותושבים אתם עמדי, היישוב שלכם הוא עמדי בעוה"ב, א"כ לזה ישב שם, כמו אותה מדינה שהיו קבריהם על פתחי בתיהם כדי שידעו סופם ואחריתם, ולהיכן נסיעתם כי ישב יעקב במקום קבורתו ובחר לו יישוב חי"י עול"ם הב"א, בגימ' יעקב. זהו וישב יעקב בארץ כנען, בארץ שהולכים התגרים לעשות סחורה לעוה"ב כמו וחגור נתנה לכנעני. ואמר אלה תולדות יעקב יוסף, לומר שאינו כמו עשו שהעמיד אלופים ומלכים אבל בני יעקב היו רועים, ואפילו יוסף שהיה אהוב לאביו והיה בן זקונים והיה מעונג ומפונק והיה לו כתונת פסים והרועה במדבר אין לו מקום ליישוב ושלא תתלכלך הכתונת ובפרט אם מצוי שם קוצים וברקנים שהיה מתקרע בהם, עם כל זה היה רועה את אחיו, לא תאמר מחוסר ידיעה היה עושה כן או ממיעוט שנים שהיה קטן, בן זקונים היה בר חכימי, והיה בן י"ז שנה, והיה רגיל את בני בלהה ואת בני זלפה, אע"פ שהם בני השפחות היא היה רגיל עמהם והיה חולק להם כבוד כאלו הם בני הגבירות, וזהו שאמר נשי אביו, ואפילו הכי היה יפה תואר והרועה פניו מושחרים מהשרב ומהשמש ועכ"ז היה רועה, א"כ אלה תולדות יעקב דומים לאביהם, לא כמו תולדות של עשו שהם אלופים ומלכים ובחרו להם מדינות וכרכים, ותולדות יעקב בחרו להם המדברות מקום ההתבודדות להתבודד בעבודת השם ית', ולא מחמת חולשה עשו כן כי קטן שבהם היה יותר גבור מכל בני עשו, ואילו היו רוצים היו מולכים על כל העולם, ובפרט יהודה שהיה גור אריה יהודה וכמה הפליגו חז"ל בגבורתו כשלקח יוסף לבנימין א"כ הוא לבדו היה יכול למלוך על כל העולם כ"ש בהתחברם יחד, אלא היו דומים לאבותיהם שמאסו בעולם הזה והנאותיו שכולו חיי שעה ובחרו בחיי עוה"ב, לא כמו עשו שבחר לו חיי שעה כשאמר הלעיטני שישב המאכל במעיו שעה ונתעכל, וכן עש"ו בגימ' שעה ע"ה, ואם כן אלה תולדות יעקב לפסול עשו ותולדותיו:
פסוק ב:ויבא יוסף את דבת"ם רע"ה. דב"ת מרע"ה שאמר שהיו דובבים במרעה והיו פוסקים מד"ת, ולזה לא אמר ויוצא יוסף אח דבתם כמו שאמר ומוציא דבה הוא כסיל, או כמו ויוציאו דבת הארץ, אלא ויבא שהביא הדברים שהם אמת, ולזה אמר אל אביהם ולא אמר אל אביו, אלא אל אביהם כלומר שאינם כמנהג אביהם בהתבודדות:
פסוק ב:ובזוהר אמרו בארץ מגורי אביו, כמו מגור מסביב, שכל ימיו היה ירא מחטא כבוד אביו שעזבו והלך לו כ"ב שנה, אלה תולדות יעקב יוסף ג"כ ישב כ"ב שנה שלא היה יודע בו וכל אותם הימים היה אונן עליו, שהצדיקים גובה מהם בעוה"ז כדי לזכותם לעולם הבא:
פסוק ג:וישראל אהב וגו'. כשראה כך אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקני"ם גימ' ר"ז, כלומר רזי חכמה, וכן ר"ז בא"ת ב"ת ע"ג, חכמ"ה גימ' ע"ג, ועשאו זר לשלחן ולארון ולמזבח, כי הוא שלו"ם הבית והוא מפייסה לכ"י, פסים מלשון פיוסים, וכתונת הם הבגדים שפורסים על הארון שנאמר ופרסו עליו בגד כליל תכלת, והבן שאמר כליל תכלת כלי"ל גימ' צ' והוא התשיעי, ועל השולחן בגד תולעת שני, ועל מזבח העולה בגד ארגמן, והסוד ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה, ובזה תבין שלא אמר ויעקב. אהב את יוסף אלא וישראל והבן, ולזה על ישראל רביע שהוא רומז על ישראל סבא, והכל ברמ"ז, פסי"ם גימ' ק"ץ, רמז לו שהקץ על ידו שהוא משיח בן יוסף:
פסוק ד:ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וגו' וישנאו וגו'. כי כל מה שהוא רחוק ומכוסה נקרא שנאוי כמו שאמר הזוהר על פסוק וירא ה' כי שנואה לאה, ולזה לא יכלו דברו לשלום לשל"ם כתיב שראו שלימותו ומדתו:
פסוק ה:ויחלום יוסף חלום. חולם, וכבר ידעת סוד חיר"ק שור"ק חול"ם כל אחד היכן רומז, אמר להם יוסף אני עולה דרך הקו למעלה לנחלה בלא מצרים היא נחלתו של יעקב אביו:
פסוק ו:ויאמר אליהם שמעו נא, לשון בקשה על דרך הפשט אמר להם החלום כדי שיתקיים בהוצאתו בפה כמו שאמרו כל חלמא דלא איתאמר כאיגרתא דלא מקריא, ולכן היה מבקש מהם שישמעו לו החלום, וזהו וישנאו אותו על חלומותיו ועל דבריו, לא די החלום אלא שהיה מוציאו בפה כדי שיתקיים. והנה אנחנו מאלמים וכו', אמר להם אין החלום בא אלא מבריאות נפש כמו ותחלימני ותחייני, והנה אנחנו מאלמים לא אמר והנה אנחנו מאספים עמרים או מעמרים עמרים אלא מאלמים אלומים, אמר להם ברמז כל דאלים גבר, ואמר קמה וגם נצבה, א"ל למאי דסליק מיניה, מה שאמר קמה ונצבה, מלך תמלך, ב"פ בזמן גואל ראשון ובזמן גואל אחרון שהוא מלך המשיח, ומה שאמר מאלמים אלומים ב"פ אמרו אם משול תמשול בנו ב"פ אחד כשירדו למצרים פעם ראשונה שאמר להם מרגלים אתם ואסף אותם אל משמר ג' ימים, ופעם שנית בענין הגביע, א"כ המלוך אינה בספק אלא בודאי, אבל במשול תמשול אמרו אם לפי שהיו בטוחים בגבורתם כמו שאירע ביהודה כשלקח בנימין. וא"ת הואיל והחלום הולך אחר הפה איך פתרו אותו שאמרו המלוך תמלך אע"פ שא"ל בה"א התימה כבר יצא הפתרון כמו שאמר הזוהר אמרו פשריה וגזרו גזרא, נוכל לומר שא"ל המלוך, אם תמלוך לא יחרה לנו ממלכותך כי אדרבא נשמח שאנו אחיו של מלך, אבל לא תמלוך עלינו, וכן היה שמלך על כל העולם ולא עליהם כמו שגזרו אומר במאמר תמלוך לעתיד:
פסוק ו:ובזוהר ז"ל אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטא עליה עד לא יחות למצרים דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמיתא יכלי מצראי לשלטא לעלמין עלייהו דישראל ואתקיימא ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שליטו עלוי ואע"ג דיוסף הוה מלכא לבתר ומצראי הוו עבדין ליה אשתכחו דישראל שליטו על כלהו ע"כ. א"כ יהיה פירוש המלוך תמלוך עלינו לומר אם יהיה המלכות לך הוא בסיבתנו לפי שאנו שולטים עליך קודם:
פסוק ט:ויחלום עוד חלום. אמר להם ספקתם על משול תמשול הנה חלמתי חלום עוד שממנו תבינו שאין ספק בדבר, ולזה כשספרו לאחיו לא אמר שום דבר, ואחר שספר לאחיו ספר לאביו ולאחיו ביחד כדי לקיים החלום שהוא השמש והירח וי"א כוכבים, כי ספור ראשון לאחיו היה להסיר הספק וסיפור שני לקיימו, ולזה לא סיפר לאביו חלום הראשון כי אין לאביו בו חלק. ויגער בו אביו, א"ל אין זה חלום כי דבר שא"א אין אדם רואה אותו כמו שאמרו בגמרא מעולם אין רואה אדם פיל נכנס בנקב של מחט כן החלום שלך אי אפשר לפי שמעולם לא ראית אב ואם משתחוים לבן, ועכ"ז ויקנאו בו אחיו. מצאתי כתוב שאמר ויקנאו בו, לא אמר אותו כמו שאמר ויקנאו אותו פלשתים, בו בחילוף א"ת ב"ש שי"ן פ"ה ועם ה' אותיות גימ' שכינה, והנעלם ה"ס שכינה תתאה ולזה נתקנאו בו אחיו:
פסוק יג:ויאמר ישראל אל יוסף וגו' לכה ואשלחך. יש לשאול מאחר שיעקב היה יודע שאחיו שונאים אותו כמו שאמרו במדרש כשהיה יעקב אבינו זוכר הדברים מעיו מתחתכים אמר יודע אני שאחיו שונאים אותו ואני אומר לו לך נא ראה, א"כ למה שלחו, אע"פ שהכל הוא מאתו ית' כמו שאמרו במדרש וישלחהו מעמק חברון וכי חברון בעמק היא ולא בהר היא אלא להשלים עצה עמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר נאה שקבור שם, ועבדום וענו אותם ת' שנה, ועכ"ז יעקב מה ראה, אלא כשראה שהלכו לשכם אמר עתה הם זוכרים אברהם זקנם שבא לשכם שנאמר ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם שנטה שכמו לסבול עול התורה ועול המנות והם ג"כ יטו שכם כי שם המקום יזכירם, וזהו אומרו הלא אחיך רועים בשכם שם המקום יזכירם ולא ישכחו האחוה ולזה אמר אחיך וגו', ויבא שכמה הוא ג"כ נטה שכמו לקבל עולם ולנהוג בהם כבוד שהם גדולים ממנו, ולזה אמר את אחי אנכי מבקש גם נטה שכמו לקבל עולו של אביו ושלא לעבור על דבורו, וגם נטה שכמו לקבל עול מצות לא תעשה, שכמ"ה בגימ' שס"ה, ולזה ויאמר לו הנני, ויבא שכמה, ואמר שאחיו ג"כ לא יעברו על שס"ה מצות:
פסוק טו:וימצאהו איש. אז"ל ג' מלאכים נזדמנו לו וכו' ומה אמרו לו, ראשון וימצאה אי"ש נוטריקון אי"ן ירא"ת שמי"ם, והנה תע"ה עת"ה, בשדה בעצ"ת שפיכו"ת דמי"ם ה"ם. והשני אמר לו מ"ה תבק"ש, ה"ם בקש"ת, בקשתות הם באים לנגדך, מ"ה תבק"ש תקש"ב ה"ם, אומרים המ"ת בק"ש, כלומר המות אתה מבקש, ויאמר את אחי אנכי מבקש, זכר אחוה אין בלבי עליהם, הגיד"ה גי' ז"ך, נ"א ל"י, בגימ' צ"א, שם כ"ו ושם ה"ם מסר לי אבי איני מפחד מהם. והג' אמר לו נסעו מזה, האחוה שאתה אומר הם עזבוה, והמקום ג"כ שהיה מזכירם לקבל עליהם עולו של מקום נסעו ממנו והם מבקשים נכלי דתו"ת, דתינ"ה, תנ"ה י"ד, שהם אומרים נתן בו יד, וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן, דתן, יש להם דת לעצמן:
פסוק יח:ויתנכלו אותו להמיתו. אמרו במדרש שאמרו נשסה בו הכלבים, כוונתם לומר הוא אמר והנה קמה אלומתי נשסה בו הכלבים לבדוק הדבר וכששסו ולא נשתסו אמרו ודאי הדבר אמת, הנה בעל החלומות הלזה בא, לקיים חלום בא. או כמו שאמר המדרש היידי לי' אתי וטעין חלומות, אולי חלומות אחרים חלם ובא לאומרם, ואמרו בעל, הכוונה היא לומר שמרוב ההרהור בא לו חלומות עד שנעשו לו כטבע:
פסוק כ:ועתה לכו ונהרגהו. בלשון רבים, אמרו התורה אמרה כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וכו' ומת הגנב ההוא, לזה לא יתעסק בו אחד אלא כולנו יחד ואי אפשר להמיתנו כי העולם אין לו קיום אלא בי"ב שבטים כנגד י"ב מזלות, והם לא ידעו שהקב"ה ארך אפים ונפרע מהם אחר כמה דורות, ואמרו לכו ונהרגהו ונשליכהו, אמרו הוא חלם ב' חלומות חלום אחד אמר והנה קמה וכו' נהרגהו, וחלום שני אמר משתחוים ונשליכהו, ובזה יתבטלו חלומותיו. ולזה אמרו ונראה מה יהיו חלומותיו, אמר להם ראובן אם אתם כוונתכם לבטל החלום לבד ואין הכוונה לנקום א"כ השליכו אותו הבורה הזה אשר במדבר, אם אתם רוצים לבטל דבורו, כי לזה שנאוהו על חלומותיו ועל דבריו, על הדבור שהיה מדבר לקיים החלום בהשלכתו לבור יתבטל דבורו, ולזה אמר אשר במדבר, כלומר הדבור, ויתבטלו ב' חלומות, הוא אמר קמה בהשלכה אין לו קימה אלא השפלה, ויתבטל ג"כ חלום שני שאמר משתחוים לי, ומה שאמר הזה, שהיה ידוע להם שהיה בו נחשים, וכוונתו לומר שהוא חטא בלשון, נשליכהו לבעל הלשון שהוא הנחש ויפרע ממנו, כמו שאז"ל אומרים לנחש ארי טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך אומר להם מה יתרון לבעל הלשון, א"כ אל תשפכו דם וכו'. עוד אפשר לומר שהכתוב אמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו והתעמר בו ומכרו וכו', צריך שני דברים כדי שיהיה חייב מיתה, עמור ומכירה, אנו נמכרנו ולא נשתמש בו, כך עלה בדעתם, והם לא היו יודעים שאו או קתני:
פסוק כב:למען הציל אותו וגו'. במדרש מה טעם ראובן מציל, רבי נחמיה אומר אמר ראובן אני בכור וכל הסרחון אין נתלה אלא בי, רבנן אמרי אמר ראובן הוא מנה אותי עם אחי שאמר י"א כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו, א"ל הקב"ה אתה פתחת בהצלה תחילה חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך שנאמר את בצר במדבר לראובני, זהו שאמר הכתוב אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס, עד תחומו של ראובן שאמר וישב ראובן אל הבור, אל יתמכו בו, שלא יעכבוהו, לומר שאין ראוי לתחומו של ראובן לקלוט מאחר שהוא הבכור ובשביל המקנה הניח נחלת א"י מה יעשו שאר אחים, אבל מאחר שהוא פתח בהצלה תחילה קולט, ולא עוד אלא שהוא קולט יפה מן השאר שנאמר אל יתמכו בו:
פסוק כד:וישליכו אותו הבורה. לא אמר הבור אלא הבורה, הברה כתיב שהיו שומעין בו קול הברה קול נחשים ועקרבים, כמו שאז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו זהו וישבו וי"ש ב"ו, לאכל לחם חל"ם, ומה שחזר פעם אחרת ואמר והבור רק אין בו מים, רז"ל אמרו נתרוקן בורו של יעקב אין בו מים שהיא התורה שנמשלה למים שאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו ואתם מוכרים אותו. ובמדרש וישבו לאכל לחם עבירתן של שבטים זכורה להאכיל לחם לכל באי עולם, פירוש נותנת להם כח לשלוט עלינו ולהאכילנו כלחם:
פסוק כה:וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת כתיב אורחת קרי, אר חת, ארירות וקללות חתה עליהם, או"ר ח"ת להצילו מן הנחשים, ישמעאלי"ם ישמ"ע אלי"ם שאמר יוסף ישמ"ע אלהי"ם. באה מגלעד, היה להם ללמוד מלבן שאמר עד הגל אם אתה לא תעבור אלי לרעה ואתם מכרתם לאחיכם, עוברים עליהם וגמליהם, וגמול זה אתם גומלים לאבא שמסר נפשו עליהם, בא"ה אב"ה, וגמליה"ם וג"ם ל"י ה"ס, שגורמים לי ולהם הריגה בי' הרוגי מלכות, נושאים נכאת, נכתים נשיכות, וצר"י ו"י צ"ר הצר הצורר רודף אחריהם, ולט לוטין, הולכים להוריד, לא אמר לירד אלא להוריד מצרימה, הם הגורמים להורידם:
פסוק כו:ויאמר יהודה. כשראה יהודה ההתנצלות של ראובן שאמר אני בכור וכל הסרחון נתלה בי אע"פ שהוא אמר דברים אלו בלבו ידעם יהודה, אמר הוא ג"כ נתלה בי שיאמר יהודה מלך ואחיו שומעים ממנו והוא עשה כל הסרחון שקנא ממנו שלא יקח הוא המלכות, כמו שאמרו המלוך תמלוך, לזה אמר ויאמר יהודה אל אחיו, זה לא בא כנגדכם לא בא אלא כנגדי שרוצה לקחת המלכות בחלומות שחלם, לכו ונמכרנו ובזה נראה אם הוא מהרהור הלב שהוא מהרהר אחר המלכות ימכר לעבד אם ישאר כך ודאי מהרהור הלב אז נוכל לפדותו, ואם החלום אינו מהרהור סופו להתקיים ואז יוכר לכל שמן השמים המליכוהו שינא מעבדות למלוכה, ואז וישמעו אחיו הבינו הדברים. א"כ לא היתה כוונת יהודה לנקום אלא לנסיון, ולזה ברכו אביו ואמר מטרף בני עלית, העלוי הוא לך שהוא המלכות, ישתחוו לך בני אמך:
פסוק כח:ויעברו אנשים מדינים וכו' וימכרו את יוסף בעשרים כסף, וכי יוסף עשרים כסף הוא שוה, אלא כשהוציאוהו מן הבור הוריקו פניו מפחדו וחשבו שימות:
פסוק כח:מצאתי כתוב שעשרים כסף לכל אחד א"כ מכרוהו במאתים שהם היו עשרה כ' לכל אחד שנאמר על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלי"ם, גימ' מאתים שיבא לכל אחד ה' סלעים, וכן נראה מהמדרש שאמר אתם מכרתם בנה של רחל בה' סלעים לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם נותן ה' סלעים, פירוש בפדיון הבן הבכור, לפי שהבכורה נתנה ליוסף, ומאומרו כל אחד ואחד משמע כנגד מה שנטלו כל אחד, ורמז נעלים שננעל הפרגוד שהוא היסוד עליהם, והוצרכו לגלגול כחז"ל:
פסוק כח:ובזוהר כתיבת יד ז"ל ת"ח חובא דחבו אינון שבטין בההוא צדיקא גרמו לון מניעו דברכאן דאתיין לון על ידוי וגרם לון דיגלון מארעהון על ידוי דעשו חייבא וגרם לון דאתחריב מקדשא ודא הוא רזא דר' עקיבא וחבריו דאתקטלו על ידוי דעשו ואוקמוה. ות"ח יקרא דקב"ה דעל ידוי דעשו תבע ליה לההוא עלבונא דההוא צדיק אע"ג דיוסף שטנו ומאן גרם תלתא פורענין אלין הה"ד על שלשה פשעי ישראל ולקבל אינון תלתא הוו תלתא פורענין, מניעו דברכאן, גלותא, ואתחריב בי מקדשא, וכלהו תליאן האי בהאי, ות"ח תלתא זמנין חבו בההוא זכאה, חדא על מכרם בכסף צדיק, צדיק דייקא, וחדא דרמו יתיה לגובא ובעטו ביה סנדליהון הה"ד ואביון בעבור נעלים, וחדא דאשלחו כתונא דעליה הה"ד ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח ודאי אינון בגדים דאינון כתונא דפסים דפיוסא לפייסא למטרוניתא לחפאה לההוא מזבח אינון עבדו ביה חבולא ונטל להו מהאי מזבח כדון האי מזבח נטלא מנהון נוקמא הה"ד ויין ענושים ישתו בית אלהיהם ההוא יינא דאקרי כוס החמה כוס התרעלה איהו עונשיהון, ומאן אתי לון מבית אלהיהם מההוא אתר דאקרי בית אלהים חלף ההוא יינא דמנטרא דהוי שתאן. ואינון גרמו דאסטיאו ההוא יתירו דברכאן מההוא מזבח העולה דהוא חפיא עליהו כאמה על בנה הה"ד יטו, יטו ודאי כמא דאתאמר ויט ישראל מעליו, יטו ודאי לההוא שפע דברכאן דלא אתיא לון דהוה אתיא על ידיה, מכאן אוליפנא מאן דמצלי דינא גרים מניעו דברכאן דאתיאן מצדיק לצד"ק הה"ד לא תטה משפט צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ ע"כ:
פסוק כח:ובזוהר דף קפ"ד פ' וישב ז"ל, אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטא עליה עד לא יחות למצרים דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמיתא יכלין מצראי לשלטא לעלמין עלייהו דישראל, ואתקיימא ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שלטו עלוי ואע"ג דיוסף הוה מלכא לבתר ומצראי הוו עבדין ליה אשתכחו ישראל שלטין על כלהו. ת"ח דיוסף דאיהו ברית עלאה כל זמנא דאתקיים ברית שכינתא אתקיימא בהדייהי דישראל בשלם כדקא יאות וכיון דאסתלק יוסף ברית עלאה מעלמא כדין ברית שכינתא וישראל כלהו בגלותא נפקו והא אוקימנא דכתיב ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וכלא הוה מעם קב"ה כדקא יאות ע"כ. לא קשיא מדידיה אדידיה שהקב"ה ממנו היו הדברים עכ"ז הם עזרו לרעה כמו שאמר תלתא זמנין חבו ביה בההוא זכאה חד וכו'. ובזה נבין למה כל אלו המכירות למדינים סוחרים ישמעאלים והכל היה בפניהם והם עומדים על גבן כדי שכל מקום שיגלו, ישראל שלטו בקדמיתא, ובזה נבין מה שאז"ל שתפו שכינה עמהם. כי שמעתי שמכירת יוסף הועילה לגליות, שאלמלא כן היה שופך חמתו בבית ראשון או בבית שני על ישראל והיו ח"ו כלים, אבל כשגלה יוסף וגלתה שכינה כביכול עמו שנאמר ויוסף הורד מצרימה בגימ' שכינה, הורגלה השכינה לגלות, אז כשחטאו בבית ראשון ובבית שני כלה חמתו בגלות שנאמר שלח מעל פני ויצאו, כן שמעתי מפי מקובל אחד. ושמעתי על ענין שתוף שכינה איך נתרצית להשתתף, כדי שלא ישמע יעקב ויקללם ונמצאו אבודים והם כנגד י"ב מזלות שהעולם לא נברא אלא בשביל ישראל סבא ונמצא העולם חרב לכך נתרצית. עוד יש לומר שנתרצית כדי שירד יעקב בכבוד כמו שאז"ל עתיד היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל לזה נשתתפה עמהם ולא נתגלה הדבר ליעקב כדי שירד בכבוד:
פסוק ל:וישב ראובן וגו' ואני אנה אני בא. כשאמרו י"א כוכבים נחה דעתי ממעשה בלהה עתה איני בא עמהם לזה ויקרע וכו'. ובמדרש וישב ראובן וראובן היכן היה ר' יהודה אומר כל אחד היה משמש את אביו יומו ואותו יום של ראובן היה. וא"ת הואיל וכל אחד היה משמש יומו למה אמר ליוסף לך נא ראה ישאל לאותו שבא לשמשו, יש לומר שכל עוד שיוסף היה אצל אביו הוא היה משמשו, ומשבא אל אחיו אמרו ילך כל אחד יומו והתחילו מראובן שהוא הבכור:
פסוק לא:ויטבלו את הכתונת בדם. שלא נמחה העון, ולזה אמר הכתונת בה"א הידיעה שחטאו בה שמנעו צדי"ק מצד"ק ולזה ההזאה על המזבח מדם השעיר ביום הכפורים:
פסוק לב:וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם. למה הביאוה כדי שיתאבל ולא ידע ענין מכירתו כי אין הנבואה שורה מתוך עצבות, ועם זה נבין ג"כ פירוש שתפו עמהם השכינה:
פסוק לד:וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. יש לשאול שמי שיש לו י"ב בנים ומת אחד מהם יש לו להתנחם בשאר ולמה ימאן, ולמה שק ולמה ימים רבים, וכבר אז"ל שבעה להספד ל' לבכי, אלא כשראה שנולד יוסף ידע שהוא שטנו של עשו שהוא קש, וכן הוא אומר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני וכו' כבר נולד שטנו של מי שאני מפחד ממנו, וכשראה שיוסף איננו שהוא הלהבה שמכלה הקש אמר יעקב אני אש ואין כח באש לכלות הקש בלא להבה הרי אני אוחז בו והופך הק"ש לש"ק, ואחזו במתניו שלא להניחו שיהיה לו מרגוע ולהחזיק בו עד שיבא שטנו, (וזה היתה כוונתו ג"כ כשיצא שאמר וידו אוחזת בעקב וכו'), ולהחזיק בו באזור מתניו לפי שלא ראה בבניו משטין לעשו, לזה וימאן להתנחם. ש"ק עם אותיות שלפניו ושל אחריו כזה רש"ת צק"ר סודם תקש"ר צ"ר הצורר להתיש כחו. או נאמר שלא רצה להתנחם לפי שהעולם מתנהג בי"ב מזלות וי"ב שעות יום וי"ב שעות לילה ויעקב הוא בנין העולם והוא תקון חטא אדם כמו שאמרו ז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם, פירוש שופריה הוא קיום ותקון כמו ברוחו שמים שפרה, וזהו סוד שאמרו אדם ראה נח ונח ראה אברהם, והחכם רבי אברהם עשה סימן בזה בן נ"ח שנה היה אברהם כשמת נח, כלומר נחה דעתו של אברהם בנח שהוא התחלת התיקון כמו שאמר זה ינחמנו וכו', ונח ראה אברהם שהוא התחלת התקון, ואברהם ראה יעקב שהיה בן ט"ו שנה כשמת אברהם, כי אברה"ם אב"ר מ"ה ומ"ה היינו אד"ם שעול"ה מ"ה, יעק"ב יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת הנעלם עולה תקו"ן, ואותיות שניות עם הוא"ו של יעקוב הנעלמת סוד אד"ם, לומר שהכל בנעלם, א"כ תיקון אדם יעקב ותיקון העולם י"ב מזלות וי"ב שעות וכו'. וכן במדרש זה ספר תולדות אדם, ראוי היה אדם להעמיד י"ב שבטים מנין ז"ה, חזר ואמר הקב"ה שני בנים נתתי לו ועמד אחד על אחיו והרגו, י"ב בנים אתן לו. הנה שמאדם היה ראוי להיות י"ב שהעולם התנהג על י"ב עד שבא יעקב שהוא סוף התקון כמו שאמרתי והשלימם, ולזה כשראה שחסר מהי"ב נתאבל כי חשב שהעולם כלה שאין לו קיום:
פסוק לד:ובמדרש שאל מין אחד את רבי אפשר שהמתים חיים אבותיכם אינם מודים ואתה מודים מה כתיב ביה ביעקב וימאן להתנחם אילו היה יודע שהמתים חיים היה ממאן, א"ל שוטה לפי שהיה חי ואין מקבלין תנחומין על החי. ד"א אמר יעקב הרי נפרצה ברית השבטים כמה טרחתי ויגעתי להעמיד י"ב כל מעשיו של הקב"ה הם כנגד י"ב שבטים וי"ב מזלות וי"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה י"ב חדשים י"ב אבנים באפוד הרי נפרצה ברית השבטים, ולא רצה יעקב לישא אשה אחרת ולהוליד בן מפני שבועתו של לבן שהשביעו אם תקח נשים על בנותי ע"כ. וכבר ידעת במדות שהוא סוף תשלום הז' ומדתו א"ל ח"י וכן יוס"ף במ"ק ח"י הו"א במ"ק:
פסוק לד:ובזוהר אמר שמדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה הוא הקריב לאביו שעיר לא כבש לזה ויקחו שעיר עזים ויטבלו וכו' שדם השעיר דומה לדם אדם ובזה עשה יאוש ואמר טרוף טורף יוסף, הוא גרם ויחרד יצחק גם הוא נחרד כשאמר לו הכר נא, התם נאמר האתה זה בני עשו אם לא וכאן נאמר הכתונת בנך היא אם לא, עוד ויתאבל על בנו אמר ואני אמרתי לריק יגעתי שפחד שלא יצא עוד בגלגול כאז"ל, וכן ע"ל בנ"ו ימי"ם רבי"ם בגימטריא פח"ד של"א יב"א בגלגו"ל, וכן אל בני אבל שאלה ס"ת בגימ' בגלגו"ל ע"ה:
פסוק לד:מצאתי כתוב שנתאבל לפי שיעק"ב בגימ' חי"י עול"ם הב"א ומי שאין לו בנים חשוב כמת, וכל שאר בניו סיבתם יוסף א"כ חשב עצמו כמת ונתאבל על עצמו: