א וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ ב אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ ג וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ ד וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ ה וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ ז וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ ט וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ י וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ יא וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃ יב וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ טו וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ יז וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ יח וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ יט וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ כ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ כב וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ כג וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ כד וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ כה וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ כו וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ כז לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ כח וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ כט וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ ל וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ לא וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ לב וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ לג וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ לד וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ לה וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ לו וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"וישב יעקב" וגו'. דומה שפסוק זה אמור כנגד עשרים השנים שיעקב שהה בחו"ל, בארם, שאם לא כן, אין בו כל צורך. (פ' וישב תשס"ה) ור' רמב"ן וחזקוני על אתר שהוא כנגד ישיבת עשו בהר שעיר (למעלה לו, ח).
פסוק א:
רש"י ד"ה וישב יעקב וגו'. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו וכו'. ראה הע' 1 בחומש תורת חיים בשם מהרי"ק: פי' ישובי תולדותיו, ולא כמו שמבינים רוב העולם שפירש תולדות עשו בדרך קצרה, כי איננו כן, שהרי תולדותיו נמנו בדרך ארוכה, אלא ישובי תולדותיו, משא"כ בישובי יעקב. (פ' וישב תשס"ד)
פסוק ב:
רש"י ד"ה אלה תלדות יעקב, ואלה של תולדות יעקב וכו'. כלומר לאחר שסיפר הכתוב שיעקב ישב בארץ מגורי אביו, פתח במעשי ישוב "תולדות יעקב", ומכאן ועד סוף התורה מספר הכתוב בארוכה גלגולי ישוביהם עד זמן כניסתם לארץ. ר' גור אריה.
פסוק ב:
שם. ...ועוד נדרש בו, וישב, בקש יעקב לישב בשלוה וכו'. לדעת שפתי חכמים (אות ח) דורש כך משום שלא כתוב בפשטות: ויחי יעקב וגו'. לענ"ד הרמז הוא בפועל ישב לעומת הפועל גור, כי שוני זה מבליט את הרצון לשבת (בשלוה) ולא להתגורר (כמו אביו וזקנו). (פ' וישב תשס"ו)
פסוק ב:
רש"י ד"ה והוא נער, שהיה עושה מעשה נערות וכו'. רויטל שתי' קראה "מעשה נערוֹת", וקרוב לוודאי שצדקה, אף כי איני זוכר מעין זה. וברש"י המנוקד של ר' אלקנה ביליק ז"ל ניקד נערוּת, ולא אדע למה. (פ' וישב תשנ"א)
פסוק ב:
אמנם צ"ל נערוּת, שהרי הדרשה מבוססת על יתור לשון "והוא נער", שהרי ידענו שהוא נער מן הכתוב "ויוסף בן שבע עשרה שנה". (פ' וישלח תשס"ג) המיוחס לרש"י בדברי הימים ב' (לד, ג) כתב: והוא נער את בני בלהה... ויבא יוסף את דבתם רעה - ואין תימה בדבר, אבל אם היה בן שלשים לא היה עושה. ור' יפה תואר על בראשית רבה (פד, ז) ד"ה שהיה, שכתב: ...איך היה יוסף הצדיק עושה כזה? ועוד: למה יספר הכתוב בגנות והלא אפילו בגנות בהמה טמאה לא ספר הכתוב, כל־שכן בגנות הצדיקים וכדאמרינן בפרק יש נוחלין? ושמא יש לומר שיוסף היה מכוין לשם שמים לפי שתלמידי חכמים צריך שיהיו מסולסלים קצת כמו שאמר בברכות שאין יוצאין בטלאי במנעליהם, ובמסכת שבת אמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. ויוסף, ארי בר חכים הוא, היה נזהר בזה, אלא שלפי שהיה נזהר יותר מדאי נחשב לו למעשה נערות והיה לו קצת למכשול. ור' דבריו הנפלאים של הרב יחיאל מיכל רבינוביץ בספרו אפיקי ים (בסוף הקדמת ח"ב, חלק "בינה במקרא" - הראני הרב איתן שנדורפי שי') שהדגיש הכתוב "והוא נער" לבאר שמה שלא הוכיח יוסף את אחיו טרם גילה לאביו הוא מפני שחשב שתוכחתו לא תועיל כי היו אחיו מזלזלים בבני השפחות והוא הרי שימש ושירת אצל בני השפחות, וכן הדגיש הכתוב "ויבא יוסף", ולא "ויספר", כמביא דבר ממקום למקום - לא הוסיף ולא גרע. ולבסוף הדגיש הכתוב "אל אביהם", ולא "אביו" לרמז שכיון יוסף רק לתועלת, שיוכיחם אביהם. ובאמת טעה יוסף בדבר, שהיה לו להוכיחם בעצמו תחילה.
פסוק ב:
רש"י ד"ה את בני בלהה, כלומר ורגיל אצל בני בלהה וכו'. וקצת קשה, למה רש"י מדבר על בני בלהה בלבד, והרי פס' מפורש הוא שרגיל היה גם עם בני זלפה, ולכאורה בלא כל הבדל ביניהם, וכפי שמצויין אצל רשב"ם וראב"ע. וכך גם שאלתני שירה שתי' (תשנ"א). ובס' "יוסף הלל" פותר את השאלה ע"י הוספת וגו' לדיבור המתחיל, אבל אינו מציין, מנין לו, ואכן בדפו"ר אין וגו'. (פ' וישב תשמ"ח, תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ו)
פסוק ב:
רש"י ד"ה את דבתם רעה, כל רעה שהיה שהיה רואה באחיו בני לאה וכו'. אכן הסברה אומרת כן, שהרי הכתוב מעיר שהיה עם בני זלפה ועם בני בלהה. אבל לפי התחביר ודאי שהכינוי של "דבתם" מוסב בדווקא על בני השפחות. ולכאורה צריך לומר שרש"י מעריך את כוח ההקשר יותר מאשר כוחו של הדקדוק. (פ' וישב תשמ"ח) וכתב רבי שמואל אלמושנינו בפירושו על רש"י על התורה שהכתוב נמשך לאמור למעלה "היה רועה את אחיו" דהיינו בני לאה.
פסוק ב:
ור' בשפתי חכמים (סוף אות נ) גזירה שוה יפה של "רעה", ואולי לכך התכוון רש"י כשאמר "כל רעה שהיה רואה", ותמוה ששפתי חכמים אינו אומר זאת. (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק ב:
ולשון רש"י: כדי שילך בשחיטה אינו לא בדפו"ר ולא אצל ר' אברהם ברלינר, ונראה שזוהי תוספת והיא אינה מובנת, כמו רבות. (פ' וישב תש"ן)
פסוק ב:
שם. ...כל רעה שהיה רואה וכו'. כך היה רואה אך לא זו היתה המציאות. ואלו העונשין - מידה כנגד מידה - הם ע"פ הכלל: כל החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צז ע"א). (פ' וישלח תשנ"ז) ור' יפה תואר שמה שראם אוכלים אבר מן החי, הוא שאכלו בשר בן פקועה (עובר שנמצא במעי אמו בשעת שחיטתה) שניתר בשחיטת אמו ואין צריך שחיטה, ויוסף לא ידע שהוא זה. ור' רא"ם שלא קראום עבדים אלא "בני השפחות" ולא נתכוונו לזלזל בהם אלא לכנותם לפי יחוסם. וגם לא היו עוסקים ח"ו בעריות, אלא היו סוחרים ומשתמשים בבנות הארץ בעסק הצאן החלב והגבינות, וכדברי הגמרא (קידושין פב ע"א) שמותר להשתמש באשה כשאין דעתו לעבירה, ויוסף סבר שאין ראוי להשתמש כלל.
פסוק ג:
"ועשה לו כתנת פסים". ראה ר"ע ספורנו שביאר כוונת יעקב אבינו במעשה הכתנת: לאות שיהיה הוא המנהיג בבית ובשדה וכו'. ועל פס' ד כתב: ובזה טעה יעקב לשנות לבן בין הבנים, בענין שיכירו אחיו את האהבה אשר בלבו. ובשבת י ע"ב כתוב: ואמר רבא בר מחסיא בר גוריא משמיה דרב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. וכן פסק רמב"ם בהלכות נחלות (פ"ו ה"יג) ור' הע' 18 של הרב יהודה קופרמן על דברי הספורנו: ושמעתי מפי הרה"ג לייב היימן שליט"א שיעקב אבינו לא הרגיש שהוא משנה בנו יוסף בין בניו בהעדפה זאת, אלא חשב שבזה הוא ממלא את מקומה של רחל החסרה ליוסף אשר גדל בלעדיה, במותה עליו בהיותו כבן שמונה (מהרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ג:
רש"י ד"ה בן זקונים, ...ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה. ע"כ. ולכאורה הוא מתרגם כך משום הקושיה "והא בנימין נולד לו יותר לעת זקנתו מיוסף" כדברי שפתי חכמים (אות ע), ולא כדבריו שבאות פ. ומסתבר שזוהי גם סיבת ד"א שברש"י. אבל ראה רמב"ן על אתר שהיה מנהג הזקנים לקחת אחד מבניהם הקטנים לשרתם ובן זה נקרא "בן זקונים" - שמשרת אביו בזיקנותו. (תשמ"ח, תשנ"ד, תשנ"ה)
פסוק ג:
רש"י ד"ה פסים, לשון כלי מילת. ראה רש"י לשיר השירים (ד, ב ד"ה שיניך) שהרחלים המובחרות, נמסרות לרועה הגון שיזהר בצמרן, שיוכלו לעשותו כלי מילת, ומשמרין את הרחלים משעת לידתן שלא יתלכלך צמרן. ובשבת י ע"ב ד"ה משקל כתב רש"י: מצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי, שרק סביב פס ידו נתן מילת, ולא כל הכתונת.
פסוק ג:
ולדברי רש"י: "כמו כרפס ותכלת", ראה דברי ר' יוסי בר חנינא במסכת מגילה יב ע"א: "כרפס - כרים של פסים". ורא"ם הוסיף שהם כסתות של צמר נקי. (פ' וישלח תשמ"ז)
פסוק ג:
ועתה הבינותי דברי רש"י "כמו כרפס ותכלת" כפשוטם - כתונת פסים שבה בא פס כרפס ואחר פס תכלת וחוזר חלילה. (פ' וישב תשס"ה)
פסוק ג:
ור' רש"י להלן (פס' כג) שמדובר בכותנת נוספת! (פ' וישב תשמ"ח)
פסוק ג:
ותמוה שאין רש"י מזכיר כאן דבריו שם. (פ' וישב תש"ן, בשערי צדק)
פסוק ג:
שם. ...ומדרש אגדה, על שם צרותיו, שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים. ע"כ. לפי מדרש האגדה, יפורש "ויעברו אנשים מדינים סוחרים" (כח) כאילו כתוב "מדינים וסוחרים", וחסר ו"ו. והביא רש"י אגדה זו משום ראשי התיבות פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. ולהלן (פס' כח) סתם רש"י כמדרש חולק וכך דרכו שמפרש במקום אחד כדעה אחת ובמקום אחר סותם כדעה החולקת (רא"ם).
פסוק ז:
"והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה" וגו'. נושא החלום הוא קצת תמוה כשהחולם עליו הוא בן למשפחת רועים. (פ' וישב תשס"ד) ור' רש"ר הירש על אתר.
פסוק ז:
יושם לב שאת החלום הראשון סיפר לאחים בלבד, כי אמנם אין האב נרמז בו, מה שאינו כן בחלום השני. (פ' וישב תשס"ז) ור' תוספות השלם חלק ד עמ' כא.
פסוק ח:
"...על חלמתיו". אף־על־פי שעדיין זה היה חלום אחד. ור' "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר שעל שם העתיד נאמר כך. ואולי אפשר לומר בפשטות על שום שסיפר וחזר סיפר בכל הזדמנות, כי דווקא החזרה היא שהשניאה אותו. שאם לא תאמר כן, מהי הסיבה לתוספת השנאה שבכאן לעומת פס' ה? (פ' וישב תשמ"ט) ור' אוה"ח הק' שלשון הרבים הוא בגלל ריבוי הפרטים שבחלום.
פסוק ח:
רש"י ד"ה ועל דבריו, על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם. ע"כ. ואין רש"י יכול לפרש "ועל דבריו" כמוסב על סיפור החלומות ליעקב, שהרי עדיין לא עשה כן. יוצא אפוא שכאן הסדר הכרונלוגי של הסיבות הפוך, שהרי הדברים (הוצאת הדבה) קדמו לחלומות. ומעניין שכתונת הפסים כלל אינה מוזכרת כסיבה לשנאה או קנאה, ולא כדברי רב חמא בר גוריא (שבת יב ע"א), וכן אין מוזכר בהקשר זה דבר היותו עם בני השפחות, כדברי רשב"ם בריש הפרשה. ואולי אין כתוב זה בא למנות את כל הסיבות, כי כאשר ישנה שנאה, אין מספר לסיבותיה. וכדברי רשב"ם לפס' ג: "וישראל אהב - כל זה גרם הקנאה". (פ' וישב תשנ"ו)
פסוק ט:
"והנה השמש והירח" וגו'. והיכן נתקיים חלום זה לגבי יעקב? ראה לענין זה העמק דבר להלן (מג, כח). (פ' ויחי תשנ"ח) ור' רמב"ן להלן (פס' י).
פסוק י:
רש"י ד"ה ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שספר אותו לאחיו, חזר וספרו לאביו בפניהם. ע"כ. ולא ידעתי, מדוע אינו אומר בפשטות או: אל אביו ואל אחיו בהיותם יחד, או: תחילה לאביו ואחר לאחיו. כי מה רווח לו לרש"י מן הציור שמצייר, והוא שלא כפשוטו של מקרא. (פ' וישב תשנ"ה) ור' גור אריה שכבר נאמר למעלה (ט) "ויספר אותו לאחיו".
פסוק י:
"מה החלום הזה אשר חלמת הבוא" וגו'. צירוף האותיות בשלוש המילים האחרונות = רחל מתה! מפי ר' ירוחם צנוירט הקורא בתורה בבית־כנסת בית יהודה. (פ' וישב תשס"ב)
פסוק יא:
"ויקנאו בו אחיו". ולא גילה הכתוב על שום מה קנאו בו, שהרי קשה לומר, שקנאו בו על שום כתונת הפסים המוזכרת למעלה (פס' ג), ובינתים בא באריכות ענין החלומות, אף כי כך מבין רב חמא בר גוריא בשם רב (שבת י ע"ב) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת" וכו'. וגם קשה לומר שנתקנאו בו בשל חלומותיו, שהרי גם יעקב הסתייג מהם, וזה ש"אביו שמר את הדבר" לא יכלו לדעת. (פ' וישב תשמ"ח)
פסוק יא:
וצ"ע באשר להדרגתיות הפעלים האמורים לגבי האחים - "וישנאו" (ד), "ויספו עוד שנא אתו" (ה), "ויספו עוד שנא אתו" (ח), "ויקנאו בו" (יא), שכן לכאורה האחרון הוא הביטוי הקשה ביותר, ודווקא הוא נשאר בלא הנמקה. אמנם מדברי רש"י (י ד"ה הבוא נבוא) "...ויעקב נתכוון להוציא, הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו" משמע, שהחלומות הן סיבת הקנאה, אך זה קשה, כי (א) צ"ל לפי זה ש"ויקנאו בו אחיו" (פס' יא) פירושו - בכל זאת קנאו. (ב) למה לא בא הפועל קנא מיד אחר שמיעת החלום בראשונה או לפחות בשנייה, אלא רק כאן. (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק יב:
"לרעות את צאן אביהם בשכם". אע"פ שהיא מקום סכנה - ר' רשב"ם לפס' יג - ועל כן נולד הצורך לשאול לשלום האחים, אף כי כלל לא ברור לי, מה יעשה יוסף, אם שלומם אינו כשורה. ואולי היה צריך לרעות דווקא בשכם כדי לקיים את החזקה על הקרקע שיעקב קנה שם (לג, יט) או על זה שכבשו בניו אחר מעשה דינה (לד, כז)
פסוק יב:
ור' דבריו היפים של שפתי חכמים (אות ג). (פ' וישב תשנ"ו, תשנ"ז)
פסוק יב:
ור' מה שכתבתי להלן (פס' כט). (פ' וישב תשס"ה)
פסוק יג:
"לכה ואשלחך אליהם... לך נא ראה את שלום אחיך" וגו'. קצת קשה לבאר לשם מה באה החזרה הזאת. (פ' וישב תשנ"ב)
פסוק יג:
והנה הראה לי ר' רפאל בנימין פוזן שי' שאונקלוס מתרגם "לכה" - "איתא", כלומר בוא, ואלו "לך נא" הוא מתרגם "אזל", ואף כי קשה גם הכפילות "לכה" "ואשלחך", הרי שוני זה מחליש קצת את הרגשת הזרה שיש כאן. (פ' מקץ תשנ"ב) ור' אוה"ח הק' על אתר שכתב: לכה ואשלחך וגו', פרוש לכה אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם הריני מלוך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי ושלוחי מצוה אינם נזוקים (פסחים ח ע"א). לך נא ראה וגו', עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה.
פסוק יד:
בעל הטורים ד"ה עמק. בגימטריא רד"ו, שעל־ידי זה נשתעבדו וכו'. דבריו יפים שכן בהם מתבררים דברי המדרש שברש"י להלן (מה, כז ד"ה את כל דברי יוסף) ושפתי חכמים (אות מ) שם. (פ' וישב תשנ"ו)
פסוק יד:
רש"י ד"ה ויבא שכמה, מקום מוכן לפורענות. שם קלקלו השבטים, שם ענו עת דינה וגו'. מקורו של רש"י בדברי ר' יוסי, מקום מזומן לפורענות - בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף וכו' (סנהדרין קב ע"א). וקשה לי, למה רש"י משנה לשון ר' יוסי ללשון אמביוולנטית (קלקלו השבטים) שאפשר להבינה גם ע"י הריגת אנשי שכם, והעיקר - למה הופך את הסדר הכרנולוגי של הדברים, שהרי מ"מ קדם עינוי דינה לקלקול השבטים, יהיה אשר יהיה. (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק טו:
רש"י ד"ה וימצאו איש, זה גבריאל שנאמר (דניאל ט, כא) והאיש גבריאל. ע"כ. ואלו למעלה (לב, כה) בד"ה ויאבק איש אומר רש"י (בראשית רבה עז, ג) שהוא שרו של עשו. מסתבר שהשוני בפירוש "איש" נובע מן השוני ברקע המעשה. "איש" המציע את עזרתו - "וישאלהו האיש לאמר מה תבקש", הרי זה מלאך, אך לא מי שנאבק בלא כל סיבה נראית לעין. אין זה כי אם שרו של עשו. (פ' בראשית תשס"ב, מפי ר' שלמה מלכיאל)
פסוק טו:
וראה דברי רש"י למעלה (לב, ל): אין לנו שם קבוע! (פ' וישב תש"ן, בשערי צדק)
פסוק טז:
"ויאמר את אחי אנכי מבקש" וגו'. תשובה זו מניחה שהשואל מכיר את הנשאל ואת אחיו. ואולי גם זה מונח ביסודו של המדרש (תנחומא ב) שרש"י מביא בפס' הקודם: זה גבריאל, כי בבתיהם של האבות מלאכי ה' נכנסו ויצאו בהם. (פ' וישב תשנ"ו)
פסוק יז:
"...כי שמעתי אמרים". התיבה "כי" תמוהה בעיני. לכאורה אף אחת מארבע משמעויותיה אינה מתאימה כאן. (פ' וישב תשס"ו)
פסוק יז:
וראה רש"י ד"ה נלכה דותינה ושפתי חכמים (אות ט). (פ' וישב תשס"ו) ור"ע ספורנו כתב: כי שמעתי אומרים, והטעם שאמרתי שבודאי נסעו הוא כי שמעתי אומרים נלכה, לא שראיתים נוסעים. ור' העמק דבר על אתר.
פסוק יז:
רש"י ד"ה נלכה דותינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ע"כ. רק עתה שמתי לב שיש כאן משום משחק מלים כפול - נלכה - נכלי (מחשבה רעה), דותינה - דתות (דינים). (פ' וישלח תשמ"ז)
פסוק יז:
אבל הביטוי עצמו - דתות - הוא קשה. ורמב"ן גורס כנראה "נכלי רשת" וצריך לבדוק. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק יח:
רש"י ד"ה אתו, עמו, כלומר אליו. ע"כ. ור' ב' פירושים בשפתי חכמים (אות י), ושניהם קשים. (פ' וישב תש"ן, בשערי צדק)
פסוק יט:
רש"י אינו אומר כאן מאומה, ואלו להלן (מט, ד"ה שמעון ולוי אחים) הוא מביא את הוכחת המדרש (תנחומא פ' ויחי, ט וילק"ש רמז קנח) שבשמעון ולוי מדובר, ולכאורה כאן הוא המקום להזכיר זאת. ור' גם רש"י להלן (ב, כד ד"ה את שמעון). (פ' וישב תשמ"ז, תשמ"ח, תשנ"ב)
פסוק כ:
"ועתה לכו ונהרגהו וגו'". על מה ולמה - בעוון חלומות ודברים?! ויותר מזה שאל השל"ה הקדוש (חלק "תורה שבכתב", דרוש לפרשות וישב מקץ ויגש: צאן יוסף): מעלת השבטים גדולה עד מאד, שבודאי מעלתם יותר ממעלת מלאכי השרת... איך יתפוס השכל זה הדבר שבני עליה כאלה יעשו ביחד העבירה הגדולה שבכל העבירות שבעולם, דהיינו רציחה, ודימו להרוג את יוסף, ובפרט להרוג איש צדיק עמוד יסוד עולם! ודבר כזה אינו עושה אפילו רשע גדול העובר על כמה עבירות חמורות, מונע את עצמו מלרצוח אפילו קטן שבישראל! ור' מה שהשיב ר"ע ספורנו בפירוש התורה (בפסוקים יח וכה). וביתר באור כתב מלבי"ם לפס' יד: ...כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה, ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק, ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדיבוק האלוקי, ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו... נדחה מנחלת ה'. ובאשר... השבטים... ראו שיעקב אהם רק את יוסף חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה, ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתונת פסים, שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכור, ועל כן יציינהו בבגדי כהונה וכתונת בד קדש. ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון, משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם... על־פי־זה חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה, יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו, רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים (ע"פ ישעיהו מג, כח). ובפס' יד כתב: הוקבע בדעתם כי הוא רשע למות וכי הוא רודף את הכלל. ור' גם דבריו לפס' יח. (מהרב איתן שנדורפי שי')
פסוק כ:
רש"י ד"ה ונראה מה יהיו חלמתיו, ...ואי־אפשר שיאמרו הם, ונראה מה יהיו חלמתיו, שמכיון שיהרגוהו, בטלו חלומותיו. ע"כ. לשונו המוחלט של רש"י תמוה, והרי הוא יודע שיש גם לשון אירוני, וכדברי רמב"ן על אתר בפירושו הראשון. וזכור לי שיש אצל רש"י ביאורים על דרך זו. (פ' וישב תשמ"ב, תשמ"ח) ור' משכיל לדוד שלא רצה רש"י לפרש כך, שאם־כן היו צריכים לומר "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו", ודבריהם "ואמרנו חיה רעה..." אינם שייכים לביטול חלומותיו כלל.
פסוק כב:
רש"י ד"ה למען הציל אתו, ...אמר, אני בכור וגדול מכולם, לא יתלה הסרחון אלא בי. ע"כ. שאלתי עצמי, מה סיבת ההערכה המועטת כלפי ראובן. ראיתי את דברי שפתי חכמים (אות מ), אבל גם ניסוח השאלה אצלו תמוה - "דלמא חסיד גדול היה"? כלום צריך אח להיות חסיד גדול (!) בשביל שלא להסכים לרצח אחיו?
פסוק כב:
באשר לשאלה הראשונה, אכן נראה כך מדברי ראובן "ואני אנה אני בא" (פס' ל), כלו' לא חשש לגורלו של יוסף כי אם לגורלו שלו. (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק כב:
ובאשר לתחילת הדיבור, רוח הקודש מעידה על ראובן וכו', לא ידעתי, למה אין רש"י אומר כן כבר לפס' הקודם "ויצלהו מידם", שהרי שם עוד יותר ברור, שעדות הכתוב היא זו. ולא עוד, אלא שגם יש לשאול, לשם מה עדות כפולה זו. (פ' וישב תשנ"ו) ור' פירושו של רבי יעקב קניזל על רש"י שבתחילה (פס' כא) הציל ראובן את יוסף מהריגה בידיים וכאן בא לומר שהתכוון להצילו מכל וכל. ור' בראשית רבה (פד, טו) שם נזכר גמולו של ראובן על מעשה ההצלה: "ויצילהו מידם", אמר לו הקב"ה, אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך "את בצר במדבר לראובני" (דברים ד, מג).
פסוק כג:
"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו, ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו". לכאורה היה די לכתוב: ויפשטוהו, המלים "את יוסף" מיותרות הן. ולא ראיתי מי שיעיר. (פ' וישב תשנ"ט)
פסוק כג:
רש"י ד"ה את כתנת הפסים, הוא שהוסיף לו אביו יותר אל אחיו (בראשית רבה). ע"כ. וראה להלן (פסוקים לא-לב), וראה מחלוקת רא"ם ומהרש"ל כמובא בשפתי חכמים כאן (אות נ). (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק כג:
וראה למעלה (ג, ד"ה פסים) שלכאורה סותר האמור כאן. (פ' וישב תשמ"ח)
פסוק כג:
ועתה איני רואה סתירה, כי שני הדיבורים אינם חד־משמעיים, אלא מקום בהם להבינם לכאן ולכאן. אך אולי אפשר לפרש את דברי מהרש"ל באופן חלקי - אכן היו כאן שתי כותנות, והעליונה היא כתונת הפסים שנתן יעקב ליוסף יתר על אחיו (בלא לדייק באופיה של מתנה זו), ורק אותה הסירו מיוסף, כי למה נייחס לאחים אכזריות נוספת - להשליך אותו לבור כשהוא ערום - על זו שבעצם המעשה. הרי אפשר לומר ש"את כתנת הפסים" היא תמורה ל"את כתנתו", ועיקר ייחודה היה בהיותה נוספת. ושמא לזה מתכוון רש"י כאן באומרו "זה חלוק", כלו' איזה בגד עליון. (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק כג:
לפי מהרש"ל צ"ל כאלו כתוב: "את כתונת הפסים" - בו"ו החיבור. (פ' וישב תשנ"ז) ור' אוה"ח הק' והעמק דבר על אתר.
פסוק כד:
רש"י ד"ה והבור רק אין בו מים, ...מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו, ע"פ שבת (כב ע"א). שתי דרשות יש שם בגמרא. (א) נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי (ב) מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. וזכורני כד הוינא טליא שמו"ר ר' ברוך קונשטט ז"ל היה אומר, כי עניינן של שתי דרשותיו של רב נתן בר מניומי בשם רבי תנחום זו אחר זו הוא - פירסומי ניסא. (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק כד:
וכך לימדתי את אביתר שי' כשלמדנו סוגיה זו לקראת חנוכה, ולא כדברי רבו שהקשר בין שתי הגמרות הוא אי־שליטת העין למעלה (או למטה) מכ' אמה, שהרי אי־שליטת העין למעלה מכ' אמה אכן עובדה היא לגבי אדם ההולך ומסתכל לפניו ולא לכוכבים. ואלו אי־שליטה למעלה מכ' אמה לגבי מי שמסתכל לתוך בור, מי יימר לן. (פ' וישב תשנ"ט)
פסוק כד:
וראה תרגום יונתן בן עוזיאל המפרש כדברי הגמ' בשבת: אבל נחשים ועקרבים יש בו. (פ' וישב תשס"א) ור' משכיל לדוד שבא הכתוב לספר גודל זכותו של יוסף, שניצל מכל זה.
פסוק כה:
רש"י ד"ה נכאת, כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכו'. ואין זה כאלו "נכאת" הוא הכותרת לבא אחריו, שאם כן הו"ו שב"וצרי" אינה במקומה. (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק כה:
רש"י ד"ה ולט, לוטס שמו בלשון משנה, ורבותינו פירשוהו שורש עשב ושמו אשטרולוזיא"ה במס' נדה. ע"כ. המשנה היא בשביעית פ"ז מ"ו ובפירוש המשניות לרמב"ם שם פירש שזהו עץ האפרסמון. ואלו במס' נדה (ח ע"א) לא ראיתי "אשטרולוזיא"ה", וגם לא בלעזים של ר' משה קטן ז"ל. (פ' וישב תשס"ב) וברש"י השלם הע' 60 כתוב: יתכן שכוונת הציון לאמור למעלה "בלשון משנה" - המובאת בנדה שם. ובדפו"ר ליתא המלים "ושמו אשטרולוזיא"ה במסכת נדה".
פסוק כו:
רש"י ד"ה וכיסינו את דמו, ונעלים את מיתתו. ע"כ. וק"ל, מה טענה יש בדברי יהודה, וכלום אין צריך להעלים גם דרך מכירתו? והרי בלאו הכי אין מדובר בכיסוי דם ממש, שהרי השליכו את יוסף לבור ואין כאן הריגה בידיים, אלא יהודה קורא גם לזה הריגה (רא"ם). וכלל לא הבינותי דברי שפתי חכמים (אות פ). כלום אפשר להעלות על הדעת שירצו לקיים כאן מצוות כיסוי דם חיה ועוף? והרי ברור שאין רש"י בא אלא לפרש הסיפא כמליצה, ואם כן קשה מה ששאלתי. (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק כח:
רש"י ד"ה ויעברו אנשים מדינים, זוהי שיירה אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. ע"כ. אכן אם לא נמכר להם למדינים, יקשה, לשם מה הכתוב מספר על עצם היותם שם, אך מנין "פעמים הרבה", והרי אין כאן אלא מדינים וישמעאלים שמכרוהו לפוטיפר. (פ' וישב תשס"ו) ובד"ה הבא רש"י מפרט: וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים. ור' נחלת יעקב שמדינים ומדנים אחים היו בני קטורה (למעלה כה, ב) ונחשבים כאומה אחת, וכן משמע ברש"י לספר במדבר (לא, ו). ומה שכתוב להלן (לט, א) שפוטיפר קנה את יוסף "מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה", הכוונה שעל־ידם נתקיימה המכירה ולא מהם ממש קנה (על־פי בראשית רבה פו, ג).
פסוק כח:
וראה לפרשת המכירה אצל חזקוני שכתב: ויעברו אנשים מדינים סוחרים אצל הבור שהיה יוסף מושלח בו ושמעו שהיה צועק ובוכה. וימשכו המדינים את יוסף ויעלו אותו מן הבור וימכרוהו לישמעאלים. וישמעאלים מסרוהו בפקדון ליד המדינים ונמכר לפוטיפר מיד שניהן, ונתקיימו ג' מקראות: והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר (פס' לו), ומקרא אחר: ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים (להלן לט, א), ומקרא אחר: אשר מכרתם אותי מצרימה (להלן מה, ד), כלומר על־ידי גרמתכם. וראה שם עוד אופן אחר. והשוה גם עמוס (ב, ו) - על מכרם בכסף צדיק וגו', שלכאורה בגינו נקבע הפרק להפטרת פ' וישב. (פ' וישב תשס"ח)
פסוק כח:
רשב"ם ד"ה ויעברו אנשים מדינים, בתוך שהיו יושבים לאכול לחם, ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וכו'. איזו צדקות! מתנכלים לרצוח את האח, מתפשרים על השלכתו לבור ומאוחר יותר על מכירתו לגוים להיות עבד, אבל מקפידים שלא לאכול על הדם! כלום אין זה עיוות? ואם תאמר שהיה כאן משום מעשה בית־דין, כלו' אין כאן רצח אח אלא מעשה לגיטימי, כי אז בכלל לא היו צריכים לאכול באותו היום, וכדברי ר' עקיבא (סנהדרין סג ע"א) "מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמין כלום כל אותו היום, ת"ל לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו). ואמר לי על כך ר' אברהם רון שיש בכך אולי ממגמתם של חז"ל להראות, שגם העושה מעשה רע, אינו עושהו בלא כל התלבטות, וההתרחקות מן הבור היא ביטוי לכך. (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק כט:
רש"י ד"ה וישב ראובן, ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו וכו'. משמע שמדי יום היה אחד האחים חוזר הביתה, לפי התור. ואם כן הוא, יש לשאול, בשביל מה היה צריך לשלוח את יוסף לדעת שלום אחיו, והרי ידיעות טריות הגיעו על־ידי האח התורן כנ"ל. ואין מקום להניח שתורנות זו אורגנה בשל העדר יוסף. גם חיפשתי רמז למקום הימצאו של בנימין באותה השעה וטרם אמצא, אף כי בוודאי לא היה בשעת מכירת יוסף. (פ' וישב תשנ"ט, בשערי צדק)
פסוק כט:
וראה דברי רש"י להלן (מה, יב) ורמשכ"ש. (פ' ויגש תשנ"ט) ור' משכיל לדוד שאין הכוונה דבר יום ביומו ממש, אלא אחת לכמה ימים. ובאשר לבנימין ר' מגילה טו ע"ב.
פסוק כט:
שם. ...דבר אחר, עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו. ע"כ. אמנם יש כאן ביטוי זהה עם האמור באסתר (ו, יב) "וישב מרדכי", אך השוואת שני העניינים נראית רחוקה ומלאכותית ביותר. וכי דווקא עכשיו, אחר שהציל את יוסף בהצעתו להשליכו לבור, תקפוהו הרהורי תשובה על מעשה שבעבר, ועל־כן הלך לביתו? כלום לא היה מוטב להמתין במקום להציל את יוסף ממש לפני שישוב? ועוד: הרי חרטה על לשעבר וקבלה לעתיד אינה מצריכה מקום מסוים - בבית - ואפשרית גם בדותן! וכי לבישת השק והתענית הן העניינים הבוערים שאינם סובלים דיחוי? אתמהה. (פ' וישב תשמ"ט) ובסוטה ז ע"א אמרו שראובן לא הודה על מעשהו עד שהודה יהודה ואמר "צדקה ממני", נמצא שתשובתו בצנעא היתה. ובתרגום יונתן בן עוזיאל פירש שראובן לא היה עם אחיו כשמכרו את יוסף, שהיה יושב בתענית על שבלבל מטת אביו, והלך וישב בין ההרים, וחשב לחזור ולהעלותו מהבור ולהחזירו אל אביו, אולי ימחל לו וישא פניו.
פסוק לא:
רש"י ד"ה שעיר עזים, דמו דומה לשל אדם. ע"כ. והנה נתפרסם לפני כמה שבועות מחקר שלפיו אפשר ליצור מרכיבי פלזמה מדם עזים דווקא, במקום מדם אדם, וכי כבר החלו בניצולו המסחרי של ה"גילוי"! (פ' וישב תשנ"ד)
פסוק לא:
שאלתי את ר' יהודה פליקס ואמר שאין זה מתחום התענינותו, וגם על המאמר הנ"ל לא ידע. (פ' וישב תשנ"ט)
פסוק לב:
"וישלחו את כתנת הפסים" וגו'. ואין הכתוב מפרט, מיהם שליחים אלה וראה יונתן בן עוזיאל המפרש: בני בלהה ובני זלפה, אבל יותר נראה מה שכתב רשב"ם: ע"י בני אדם שלא יגידו, מי השולחים אלא שאמרו, זאת מצאנו. ואולם לפי דברי רש"י למעלה (כט) שכל יום היה בן אחר בא אל יעקב, בשביל מה היו צריכים שליחים, וכמו ששאלתי בקשר לשליחות יוסף (יד). (פ' וישב תשס"א) ור' משכ"ש. ור"ע ספורנו פירש "וישלחו", שהעבירו הכתונת בשלח־חרב כדי שתהיה נראית קרועה ע"י חיות רעות.
פסוק לב:
"הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא". והאחים אינם מכירים את כתונתו השנואה של אחיהם. (פ' וישב תשס"ג, במלון גולדן טוליפ, ים המלח) ור' תוספות השלם ד עמ' נ שהאחים שלחו את הכתונת בידי בני השפחות, ומשבאו לא אמרו דבר, אלא: "זאת מצאנו". בא יהודה ואמר: "הכר נא". אמר הקב"ה ליהודה: חייך, בו בלשון אני גובה ממך, "הכר נא למי החתמת" וגו'.
פסוק לג:
רש"י ד"ה חיה רעה אכלתהו, נצנצה בו רוח הקודש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר (בראשית רבה פד, ט). ולמה לא גילה לו הקב"ה וכו'. באשר לרישא של דברי רש"י - קשה לי מהי המטפורה "חיה רעה" לגבי התגרותה של אשת פוטיפר? ואף אם הדברים מובנים, הרי ידע מכאן שיוסף חי, ובפס' הבא מעיד הכתוב "ויתאבל על בנו ימים רבים". אתמהה. ור' גור אריה שניצנוץ רוח־הקדש פירושו - ראה אבל לא ידע בבירור מה ראה.
פסוק לג:
ובאשר להמשך דבריו, ר' רא"ם על אתר, ור' להלן (מה, כו). וזה שיצחק ידע, לומד רש"י (המדרש) מן האמור להלן (פס' לה) "ויבך אתו אביו" - יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל וכו'.
פסוק לג:
ומן הפסוקים (נ, טז-יז) משמע שאי פעם נודע ליעקב הסיפור כולו. (פ' וישב תשמ"ז, תשמ"ט, תשנ"ח)
פסוק לג:
רש"י ד"ה חיה רעה אכלתהו, ...ושתפו הקב"ה עמהם וכו'. פירוש שהקב"ה חשש לקללת האחים? קשה לי לרדת לדעת הדרשן בתנחומא (פ' וישב ב). (פ' וישב תשנ"ט, בשערי צדק) ור' באורו של רבנו בחיי על אתר.
פסוק לד:
רש"י ד"ה ימים רבים, כ"ב שנה וכו'. ואין רש"י מזכיר כאן את י"ד השנים שיעקב ישב בבית־מדרשם של שם ועבר, תקופה שאותה הוא מוכיח למעלה (לה, כט ד"ה ויגוע יצחק) ומזכיר עוד קודם לכן (כח, יא ד"ה וישכב במקום ההוא). (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק לד:
בשיחזורו של רש"י את כ"ב השנים הללו - כ' שנים אצל לבן ושנתיים בדרך ארצה ובארץ אין רש"י מזכיר גם את שהותו של יעקב בשכם ובמגדל עדר שאמנם קצרות היו, אך היו. (פ' וישב תשנ"ו)
פסוק לה:
רש"י ד"ה וכל בנתיו, רבי יהודה אומר, אחיות תאומות נולדו... רבי נחמיה אומר, כנעניות היו, אלא מהו "וכל בנתיו"? כלותיו וכו'. והנה לר' יהודה יש לשאול: (א) למה אפוא הלך יהודה ולקח "בת איש כנעני" (לח, ב)? (ב) מה עלה בגורלה של התאומה שכנגד יוסף? (ג) כיצד זה שדווקא אלה מכל בית יעקב מתו כולן קודם הירידה למצרים? (ד) אם כולן מתו, כדברי רש"י להלן (מו, כו), מי הן הנשים שאמנם ירדו למצרים (מו, ה - "ואת נשיהם", שם, כו - מלבד נשי בני יעקב)?
פסוק לה:
ולרבי נחמיה "בנותיו" פירושו דינה והכלות הכנעניות, וגם זה קצת קשה: (א) למה הכתוב מציין דווקא את אשת יהודה בתור "בת איש כנעני", ולא את כל היתר. (ב) קשה שלפי זה יזכיר הכתוב להלן את הכנעניות הללו פעמיים - "ואת נשיהם" (מו, ה), "בנותיו" (שם, ז). (פ' ויגש תשנ"ט)
פסוק לה:
לר' יהודה יש להשיב: על שאלה (א) משיבה הגמרא בפסחים נ ע"א: אמר רבי שמעון בן לקיש, בת גברא תגרא. ור' משלי לא, כד שסוחר נקרא "כנעני" בלשון מקרא, "וחגור נתנה לכנעני". ובמהרש"א בפסחים שם כתב שגמרא זו חולקת על דברי רבי נחמיה במדרש. על שאלה (ב) כתב הפרקי דרבי אליעזר (לו) שיוסף נולד ללא תאומה כי אסנת מיועדת לו. על שאלה (ד) השיב הנחלת יעקב שאחר שמתו תאומות אלו, נשאו בני יעקב נשים אחרות משאר אומות ולא נמנו בין יורדי מצרים כי לא היו יוצאי ירך יעקב.
פסוק לה:
ולר' נחמיה יש להשיב: שאלה (א) שאל הנחלת יעקב ואולי גם לדעת רבי נחמיה "כנעני" שבפסוק זה הוא "תגרא" (אף שהיה גם כנעני ממש), ולכן הוצרך הכתוב לומר שהיתה בת איש כנעני, שהיה אביה סוחר. והכתוב מכנה אותה "בת איש כנעני" מצד פרסום אביה.
פסוק לה:
וראה מה שכתבתי להלן (במדבר כו, מו). (פ' פינחס תשנ"ט)
פסוק לה:
וראה בראשית רבה (פב, ח ופד, כא). (פ' וישב תש"ס)
פסוק לה:
ומדוע לא הקפידו שבטי יה על נשואי אחותו שהיא ערווה האסורה מן התורה? ראה גור אריה להלן (מו, י) שכיון שלא ניתנה תורה עדיין, היה על כל אחד לקבל על עצמו קיום מצוות והיו בבחינת גרים שהם כקטנים שנולדו ואין להם קשרי אחווה. ועוד: הותר להם בהוראת שעה, כדי שלא יהיו צריכים להתחבר לעם אחר, כמו שמצינו בבניו של אדם הראשון (סנהדרין נח ע"ב) "חסד עשה הקב"ה עם קין שהתיר לו אחותו". ור' שם עוד.
פסוק לה:
אור החיים הק' ד"ה והוא שנתקבצו יחד כל בניו, אחד עשר בנים אחד עשר בנות ובניהם וכו'. ולכאורה צריך לשאול גם כאן: ודינה היכן היתה? וגם, היכן היתה תאומתו של יוסף? כלו' היה צריך לנקוב במספר ט"ו בנות. (פ' עקב תשנ"ה, תוך כדי עבודה על מהדו"ב של ספרו של אלעזר טויטו על ר' חיים בן עטר ופירושו לתורה) באשר ליוסף ר' מש"כ בדיבור הקודם להשיב על שאלה (ב) שעל ר' יהודה.
פסוק לה:
רש"י ד"ה ארד אל בני, כמו על בני וכו'. ולא ידעתי, מה מבואר בזה יותר, אדרבה. לשון "אל" מתאים יפה למטפורה "ארד... שאלה". ורא"ם מבאר שלשון על בא אצל רש"י במובן בעבור וכן רבים במקרא (ראה שמות כח, כב; כט, לו). (פ' וישב תש"ן, תשנ"ב)
פסוק לה:
לכאורה אין רש"י מבין "אל" כמשמעו, דהיינו יעקב יורד אל בנו אל תוך אותו השאול, והוא מעדיף להבין אל באורח יותר מופשט - על שום. (פ' וישב תשס"א)
פסוק לה:
"...וימאן להתנחם". מסתבר שהיו לו ליעקב אבינו נקיפות־מצפון על ששלח את יוסף שכמה, ר' דברי רש"י להלן (מו, ל ד"ה אמותה הפעם) "...והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך" וכו'. (פ' ויגש תשנ"ט)
פסוק לה:
ומה גם שלכאורה היתה זו שליחות מיותרת, ראה מה שכתבתי למעלה (פס' כט). (פ' וישב תשס"א)
פסוק לו:
רש"י ד"ה הטבחים, שוחטי בהמות המלך. ע"כ. וראה אונקלוס המתרגם: רב קטוליא, ולכאורה הכוונה לממונה על ההוצאה להורג, ואולי ממונה על כל מערכת עשיית המשפט של המלך. לפי זה יובן היטב האמור להלן (לט, כ) "ויקח אדני יוסף אתו ויתנהו אל בית הסהר מקום אשר אסירי (קרי) המלך אסורים", וכמו כן יובן האמור (מ, ג) "ויתן אתם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסהר" וראה גם מא, יב! ואלו לפי רש"י יקשה, מה לשר שוחטי בהמות המלך ולאסירי המלך השרים. ואף כי דברי שפתי חכמים (אות כ) נחמדים, עדיף לכאורה התרגום, אם אמנם זו כוונתו, ואשאל דעת ר' רפאל בנימין פוזן, ב"נ. (פ' וישב תשנ"ב, בלימוד עם חננאל וזאבי שי' בקדומים)
פסוק לו:
כך השיבני ר' רפאל בנימין פוזן שי':
פסוק לו:
לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים. תרגם אונקלוס: לפוטיפר רבא דפרעה רב קטוליא.
פסוק לו:
רש"י שפירש "הטבחים, שוחטי בהמות המלך", בא להוציא ממשמעו המקובל של טבח עובד מטבח מבשל - כגון "וירם הטבח" (שמואל א' ט, כד), "לרקחות ולטבחות" (שם ח, יג). לדעתו, לא היה פוטיפר השר הממונה על המבשלים אלא האחראי לבית המטבחיים המלכותי, ואין זה כדעת אונקלוס שתרגם "רב קטוליא", שר ההורגים הממונה על הריגת מחוייבי מיתה למלכות.
פסוק לו:
לדעת רא"ם, נמנע רש"י מלפרש כתרגום, משום שלא מצינו בשום מקום לשון טביחה על הריגת אנשים.
פסוק לו:
אבל רוב המפרשים פירשו כדעת התרגום. רס"ג: ראש להורגים, ראב"ע: שר הטבחים, תמצא זה הלשון על הרג ועל בישול. ודברי מתרגם ארמי נכונים, רד"ק: שר הטבחים - כתרגומו, וכן חזקוני המוכיח כי מצינו הריגה בלשון טביחה - "לטבוח ישרי דרך" (תהלים לז, יד).
פסוק לו:
רמב"ן - אחר הביאו את רש"י - מסכים גם הוא עם התרגום: פוטיפר היה ממונה על ההורגים. ראיה לדבר - "בעבור היות בית הסוהר בביתו". עוד הוכיח רמב"ן מהפס' בדניאל (ב, יד): "לאריוך רב טבחיא די מלכא, די נפק לקטלא לחכימי בבל" (אריוך רב הטבחים אשר למלך, שיצא להרוג את חכמי בבל).
פסוק לו:
ואלו רבנו בחיי (לבראשית לט, א) המסכים אף הוא עם אונקלוס, מביא כראיה את הפס' במלכים ב' (כה, יא): "ואת יתר ההמון הגלה נבוזארדן רב טבחים".
פסוק לו:
בעוד שטביחת אנשים מתורגמת בפועל קט"ל, טביחת בהמות מתורגמת בפועל נכ"ס (שחט), כגון: "וטבח טבח, והכן" (בראשית מג, טז) "וכוס נכסתא ואתקין", "שורך טבוח לעיניך" (דברים כח, לא) "תורך יהי נכיס לעיניך". ועיין גם לעיל ב, יז ("מות תמות" - "ממת תמות") בהבדלי השימוש בין פועל קט"ל לבין מו"ת.
פסוק לו:
וגם רשב"ם להלן (לט, א) כתב: שר הטבחים, על ידו נידונין הנרצחים והאסורים בבית הסוהר שלו. (פ' וישלח תשס"ג, במלון גולדן טוליפ בים המלח)
פסוק לו:
ובאמת בדפוס רומא נוסף כאן: ותרגומו רב קטוליא, סרדיוט הממונה להרוג הנידונים. ור' גור אריה שרש"י לא רצה לפרש שנפל יוסף הצדיק בביתו של רוצח. ולפי התרגום צ"ל שפוטיפר היה ממונה על המוציאים להורג, אבל לא היה הורג בעצמו.