א וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ ב אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ ג וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ ד וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ ה וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ ז וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ ט וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ י וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ יא וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃ יב וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ טו וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ יז וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ יח וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ יט וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ כ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ כב וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ כג וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ כד וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ כה וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ כו וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ כז לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ כח וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ כט וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ ל וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ לא וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ לב וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ לג וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ לד וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ לה וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ לו וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק א:
וישב יעקב. מדרש. כשראה יעקב כל אותם אלופים של עשו רבים כל כך ורצים אחריו נתירא מאד מהם. א"ל הקב"ה אין אתה צריך אלא לישב ולא תגור כי לא יזיקוך. כלומר לישב ולעשות רצונו של מקום. ולכך נקט לשון וישב. משל לאדם שהלך בדרך וראה כלבים רצים אחריו לנשכו מה עשה הלך וישב לו ביניהם. כך עשה יעקב כיון שראה אלופי עשו לא היה יודע מה טוב לו לעשות הלך וישב בניהם. ד"א וישב יעקב בקש להיות בשלוה ולישב בשביל הטורח שטרח בבית לבן אמר הקב"ה לא די להם לצדיקים מה שמתוקן לעוה"ב חייך אי אתה זוכה לשתי שולחנות מיד טרדו הקב"ה ביוסף. משל לחסיד שיש לו בן השיאו ליתומה ועשה משתה ושמחה גדולה. אמר הקב"ה לא די לו שינחל העוה"ב אלא אם כן יהיה שמח בעולם הזה. מיד בא נחש ונשך את בנו והרגו וציערו לאותו חסיד כך עשה הקב"ה ליעקב. ויש בתנחומא כשהצדיק מבקש שלוה אומר הקב"ה אני לא עכבתי בשמחתי פי' בימי המלואים לא נתעכבתי בשמחתי שהרי מתו נדב ואביהו בני אהרן ואתם רוצים להתעכב בשמחתכם להיות בשמחה גדולה ושלימה:
פסוק ב:
אלה תולדות יעקב. פי' אלה הם קורותיו וסבותיו תחלה. יוסף בן שבע עשרה שנה וכו' והולך ומגיד כל הענין שאהב יעקב את יוסף מכל בניו ונתגלגל הדבר וירדו למצרים. תולדות לשון מקרה כמו לא תדע מה ילד יום. ד"א אלה תולדות יעקב יוסף. לפי שראה יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם ואמר היכן יכנסו כל אלה א"ל הקב"ה אל תירא מהם כי יצא ממך אש שישרפם שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו' משל לאחד שמנהיג עגלה מלאה קוצים בין שתי בתים של נפחים אמר הא' אוי למדינה שגדלים בה אלו. עמד שם חכם אחד ואמר מה אתה מתיירא גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ישרוף כל המדינה שהם גדלים בה. כך אמר הקב"ה ליעקב אל תירא מן האלופים הללו כי מאש שלך ומלהבה של יוסף בנך יכלו:
פסוק ב:
והוא נער את בני בלהה. הפשט נער ממש ודאי היה שהולך תמיד עם בני השפחות דמתוך כך היו סבורים העולם שמא בן שפחה:
פסוק ב:
ויבא יוסף את דבתם וכו'. שהיה אומר לאביו שהם חשודים על אבר מן החי ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות לפיכך נכשל בהם שירד למצרים והיה חשוד בדבר כדכתיב וישימו לו לבדו ולהם לבדם לפי שחשדוהו:
פסוק ג:
כי בן זקונים הוא לו. וא"ת והלא בנימין היה קטן ממנו. י"ל דאינו אוהבו כ"כ מפני שמתה אמו ממנו. א"נ בנימין היה קטן יותר מדאי ואין אדם אוהב בנו כשהוא קטן כ"כ. עוד י"ל שראה יעקב ברוח הקדש שעתיד יוסף להיות מלך בזקנותו של יעקב. ואנקלוס תרגם בר חכימא כי כל מה שלמד יעקב בבית שם ועבר למד ליוסף ולפיכך אהבו. ויש מפרשים זקונים נוטריקון זיו דיוקנו שהיה דומה יוסף ליעקב:
פסוק ג:
כתנת פסים. סביב פס ידו. פסי"ם פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדנים. כך היה נמכר אלא דחשיב פסים איפכא:
פסוק ז:
מאלמים אלומים. וכענין שחלם עלה לגדולה ע"י תבואה שנאמר ויצבור יוסף בר. והנה תסבנה. לשון סובין שאינן יכולים לעמוד:
פסוק ח:
על חלומותיו. וא"ת והלא לא ספר עדיין אלא אחד. ונראה להר"מ שהמקרא נכתב על שם העתיד. א"נ בעבור שמספרו תמיד להם כתיב חלומותיו. עוד י"ל שחלם חלום אחד שלא נכתב בקרא אלא ספר להם. והיינו דכתיב ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו. ואח"ך חלם חלום זה ולפי שהיה ממשות בחלום כתב אותו בקרא:
פסוק י:
ויספר אל אביו. וא"ת מה ראה לספר לאביו חלום זה יותר מכל שאר חלומות. י"ל לפי שהאחרים היה יודע שאינם על אביו אבל החלום הזה שחלם מן השמש ומן הירח הבין שהיה על אביו נופל הדבר:
פסוק יב:
את צאן אביהם. נקוד את לדרשא לרעות אותם. שלא הלכו אלא לרעות עצמם לאכול ולשתות:
פסוק יג:
הלא אחיך וכו' לכה ואשלחך וכו'. וא"ת מה ראה יעקב לשלחו לאחיו הלא יודע ששונאים אותו. ואומר אבן עזרא לפי שהלכו במקום סכנה לרעות כי הרגו אנשי שכם. אמר יעקב שמא יענישו לך ספק הוא ושיהרגום אנשי שכם אם ימצאום ודאי הוא ומוטב ליקח הספק מן הודאי לך אמור להם שישובו פן יכום אנשי שכם מכת חרב:
פסוק טו:
וימצאהו אי"ש. זה רפ"אל בגימ':
פסוק טו:
והנה תע"ה. רמז לו כאן לג' גליות:
פסוק טו:
נסעו מז"ה. מאחוה של י"ב שבטים מכאן ואילך:
פסוק טו:
נלכה דותינה. מבקשים דתות להרגו על עלילות:
פסוק טו:
בעל החלומות הלזה. כלומר הנה בא זה העתיד להעמיד בעלים בישראל וזהו ירבעם שיצא ממנו:
פסוק כג:
ויפשיטו את יוסף וכו' את כתונת הפסים. תימא היה לו לכתוב כתונת פסים קודם שהרי קורא לחלוקו כתנתו והיא תחת כל בגדיו. י"ל שהפשיטו מלמטה למעלה והשליכוהו ערום בבור. יש במדרש שהיה לו קמיע בצוארו בא רפאל ועשה ממנו חלוק והלבישו וכשהעלוהו מן הבור למוכרו לישמעאלים ראו שהיה לו חלוק התחילו אחיו להתקוטט ואמרו לא מכרנוהו כי אם ערום נתנו להם הישמעאלים מנעלים תחת חלוקו והוליכוהו בחלוקו וזהו שיסד הפייט באלה אזכרה ובעד מנעלים מכרוהו:
פסוק כד:
למען הציל אותו מידם. וא"ת להא דאמרי' שהיה סבור נחשים ועקרבים איך אמר המקרא שסבור להצילו י"ל דקאמ' הבור הזה בדוק היה שלא היה בו נחשים ועקרבים והם לא עשו כן:
פסוק כד:
וישליכו אותו הבורה. כשהיה בבור היה שמעון משליך אבנים להרגו וכשנמסר ביד יוסף נתן לו פטומים לאכול:
פסוק כד:
והבור רק אין בו מים. פ"ה מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. דרק הוי מיעוט ואין בו מים מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לומר שהיה בו דבר. ומנא לן דנחשים ועקרבים היו בו דילמא אבנים היו בו. י"ל מדכתיב וישבו לאכול לחם. משמע ויש בו לאכל לחם עוד י"ל ממשמעות דרק שהיה בו דבר שלפעמים הוי רק ולפעמים הוי מלא והיינו נחשים ועקרבים שנכנסין לחורין ולסדקין. עוד י"ל דנרמז בפסוק קח אל"ף של אין ואל"ף מתחלף בעי"ן ואותיות של ר"ק ובי"ת של ב"ו ויהיה עקר"ב:
פסוק כו:
מה בצע כי נהרג את אחינו. כיון שאנחנו צריכים לכסות מיתתו אין זה נקמה כיון שלא נהרגהו בגלוי. טוב לנו שנמכרנו לישמעאלים. ד"א מה בצע להרוג וכסינו את דמו שנעשו כיסוי לדמו כמו לעוף. שהרי יוסף עולה בגימ' עו"ף. שטוב לנו שנשים שיוויו בכיס חליפי דמו. ד"א דקאי אקרא דלעיל דכתיב וישבו לאכל לחם. ומה בכך אם אכלו. אלא בצעו וברכו על הלחם ועל זה אמר יהודה מה בצע כלומר מה יתרון כי ברכנו אלהים ואנחנו חוטאין לו להרג את אחינו הלא טוב לנו לשים המעות בכיסינו וזהו וכסינו את דמו. וכשמכרוהו השביעוהו שלא יגלה לאביו ולא ישוב אליו עוד. ולכך היה נעלם כ"ב שנים. והילך הכ"ב שנים בן י"ז שנים היה כשנמכר ובן ל' שנה היה בעומדו לפני פרעה. וז' שני השבע ושנתים הרעב הרי כ"ב שנים. והם היו כנגד כ"ב שנים שלא כיבד יעקב לאביו. כ' שנה דלבן וסוכות ובית וסוכות כלו' קיץ וחורף וקיץ הרי שנה וחצי. וששה חדשים שהיה בדרך והיינו דאמר יעקב זה לי עשרים שנה בביתך שלקה יעקב כנגדן כשנמכר יוסף:
פסוק כח:
וימשכו ויעלו. מתחלה מכרוהו בבור בעשרים כסף בלבד מפני הרקת פניו שהיה מפוחד מהנחשים התחילו לעלותו מן הבור וחזר לו תואר פניו כשנפרד מן הנחשים. וכאשר ראו אחיו שהוחזר לו תוארו אמדוהו שלא יתנוהו בעשרים כסף רצו להורידו לבור ונתנו להם הישמעאלים מנעלים ואז ויעלו את יוסף מן הבור לגמרי:
פסוק כח:
וימכרו את יוסף לישמעאלים. פ"ה שאחיו מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדנים ומדנים לפוטיפר ובדין היה לו לכתוב והמדנים מכרו אותו אל מצרים. ורשב"ם פי' מדנים ומדיינים אומה אחת הן כי מדן ומדיין אחים היו. וקשה דלעיל הביא רש"י מדרש פסים על שם צרותיו שנמכר ד' פעמים ולפי זה לא נמכר אלא ג' פעמים. לכך נראה לפרש כן ותמצא ד' מכירות. והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד ובין כך ובין כך מדברים אחיו זה לזה. לכו ונמכרנו לישמעאלים הבאים ובטרם באו הישמעאלים אליהם ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומכרוהו להם בעודו בבור בעבור נעלים מספק אם הוא חי או מת. ועודם מדברים ומושכים אותו מן הבור באו הישמעאלים וימשכו המדינים יוסף מן הבור וימצאוהו חי ומכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים והמדינים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה הרי ד' מכירות. והא דכתיב לקמן ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה לאו משום שקנאו מהם אלא כשראה פוטיפר אותם מדינים שהיו כושים מוכרים נער לבן ויפה כיוסף. תמה מאד ונבהל אמר בכל מקום גרמוני מוכר הכושי וכאן כושי מוכר גרמוני אין זה דבר שיכול להיות ודאי גנבוהו. גרמוני. פי' לבן ויפה. א"ל פוטיפר תנו לי ערב שלא גנבתם אותו הביאו הישמעאלים שמכרוהו להם להיות ערבים שלהם שלא גנבוהו והיינו ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים מערבותם כמו אנכי אערבנו מידי תבקשנו:
פסוק כח:
וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. תימא אדם יפה כיוסף למה נמכר כל כך בדבר מועט. י"ל דנמכר בעשרים כסף לכל א' וא' מאחיו. והיינו דכתיב ואביון בעבור נעלים נע"לים עולה ר' והיינו עשרים כסף לעשרה אחיו (אש"ה ק"ק דלא היו כ"א ט' שהרי ראובן לא היה עמהם במכירה ואפשר שכך התנו עם הקונים שהם עשרה אחים ויקבלו בדמיו ך' כסף לכל א' מהם) ובשביל שמכרו בכור רחל בעשרים כסף שהם חמש סלעים שהרי סלע ארבעה דינרים וכסף היינו דינר נמצא הה' סלעים כ' כסף לפיכך חייב הקב"ה לפדות בכור בה' סלעים ולפי שחלק כל אחד ואחד עולה בידו חצי שקל דהיינו שני דינרים שהרי עשרים דינרין זהו שני דינר לכל אחד ואחד דהיינו חצי שקל לפיכך צוה הקב"ה להביא מחצית השקל. אכן בפרקי ר"א פריך היאך נתנו יוסף בדבר מועט כזה. ומשני הוריקו פניו בעבור נחשים ועקרבים שהיו בבור. וי"מ עשרים כסף עשרים זקוקים מכסף שהרי חשבון אותיות של כסף עולה ק"ס והיינו ק"ס אשטר"לינש שהם י"ג דינרים ור"ף אשטר"לינש וכן עולה מעות מזקוק כסף שקורין מר"ק בלע"ז:
פסוק כט:
וישב ראובן אל הבור. פ"ה ששב לשקו ולתעניתו על שבלבל יצועי אביו וקשה דאמרינן מי גרם לראובן שהודה יהודה שנאמר יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה ויאמר א"כ משמע שלא הודה ראובן עד שהודה יהודה. י"ל דשב בצנעא בשקו עד שהודה יהודה:
פסוק כט:
ואני אנה אני בא. ודאי חושד אותי שהרגתיו על שנטל הבכורה שנאמר ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף:
פסוק לב:
וישלחו את כתונת הפסים. פי' על ידי שליח ויביאו אותה השלוחים אל אביהם. וי"מ וישלחו גררוה על הארץ כמו שלחיך פרדס. וא"ת והיאך טרף טורף יוסף והלא אינה קרועה כדבר הטרוף. וי"ל וישלחו כמו בשלח יעבורו ולפיכך אמר טרוף טורף שראה אותה קרועה לקרעים:
פסוק לב:
חיה רעה אכלתהו. יהודה שנקרא אריה כי כמו שאמר למוכרו אם היה אומר להשיבו אל אביו שומעין לו. וי"מ בתמיהה טרוף טורף יוסף א"כ היתה קרועה לקרעים וכן לא היתה לפיכך חשדם ולכך האמין בקל שעוד יוסף חי:
פסוק לה:
וכל בנותיו. ר' יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל בני שבט ונשאום. ר' נחמיא אומר כנעניות היו אלא מהו בנותיו כלותיו כי דרך כל איש לקרא לכלתו בתו:
פסוק לה:
כי ארד אל בני אבל שאולה. כאן פוקרים המינים אומרים שאף צדיקים יורדים לגיהנם עד בא ויש להשיב אל בני כמו על בני כלומר בעון ששלחתיו במקום ששונאים אותו אני אומר שחייבתי לירד לגיהנם. עוד י"ל דשאול זה אינו גיהנם אלא שאול המות וכן מצינו באיוב מי יתן בשאול תצפינני ופשיטא שלא היה מתפלל שירד לגיהנם אלא היה מתפלל להיות מת ושיהיה נקבר בשאול:
פסוק לה:
ויבך אותו אביו. כלומר זמן מרובה ולפי שהוא מיותר. דרשו חכמים שיצחק אביו היה בוכה מצרתו של יעקב אף כי היה יודע שלא נהרג יוסף ולא רצה לגלות כי ראה שהקב"ה לא רצה לגלות והא דלא גילה הקב"ה הדבר יען ששתפו עמם הקב"ה בחרם שהחרימו שלא לגלות:
פסוק לו:
שר הטבחים. שר הממונה על הנידונים להרגם דאלו בארץ מצרים לא היו טבחים כי אינם אוכלים בשר בהמה שנאמר כי תועבה היא למצרים: